<h1>תוספות ישנים מכת"י</h1>
<h2>דף ב.</h2>
חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. יש מקשים אמאי מתחיל סדר נשים ביבמות דהא אתחולי פורענותא לא מתחלינן ואדרבה היה לנו להתחיל קדושין וכתובות וגיטין ואח"כ יבמות. ונראה משום דאמרי' [ישעיה ל"ג] והיה אמונת עתך חוסן ישועות ואמרו [שבת ל' ע"א] עתך זה סדר מועד חוסן זה סדר נשים וא"כ סדר נשים הוא בתר סדר מועד ומסיים במסכת מועד קטן דהוי פורענותא לכך התחיל סדר נשים במסכת יבמות ומסמיך פורענותא לפורענותא כדאמרינן בפרק השותפין [ב"ב י"ד ע"ב] דמיסמך מלכים דסופיה פורענות לירמיה דכוליה פורענות. אי נמי מפרש תחלה איזו אשה אסורה ואיזו אשה מותרת והדר מפרש כולהו מילי דנשים. ועוד י"ל משום דהיא מצוה ראשונה שאירעה בנשים כדכתיב בתמר [בראשית ל"ח] בא אל אשת אחיך ויבם אותה. וא"ת אמאי לא תני ט"ו עריות. ואין לומר משום דלא אסירי לכל האחין, דהא לקמן [ע"ב] תני היתה אחת מכל העריות האילו, אלמ' שקורא אותן עריות. וי"ל דבעי למיתני לקמן [י"ג ע"א] שש עריות חמורות מאלו קרי להו נשים. א"נ לא מצי למיתני עריות משום דאי תנא עריות לא הוה מצינן למימ' בגמ' [(ג' ע"ב) מניינא למעוטי דרב] אסי דאיכא למימר דשפיר סבירא למתני' צרת אילונית אסורה, [והאי דלא תני להו משום] דלאו עריות היא לכך תנא חמש עשרה נשים.
וצרות צרותיהן עד סוף כל העולם. וא"ת כיון דתנא צרותיהן וצרות צרותיהן, עד סוף העולם למה לי. דהכי פרי' תלמודא פרק הכותב [כתובות פ"ג ע"ב], כיון דתנא פירותיהן ופירות פירותיהן, עד סוף כל העולם למה לי. וי"ל דשאני התם דמיירי מלשון כתיבת השטר, אבל לשון משנה אין לדקדק כל כך אם האריך בה. ומיהו קשה דגבי משנה נמי אשכחי' תלמודא דפריך לה דבתמורה [י"ז ע"ב] אמרי', כיון דתנא ולד וולד ולדן, עד סוף כל העולם למה לי. וי"ל דשאני התם דולדן וולד ולדן נפקא ליה מסברא. ומ"ה פריך שפיר כיון דתנא ולד ולדן דלא חיישי' שמא יגדל מהם עדרים תו לא איצטריך למיתני עד סוף כל העולם, דודאי תו לא חיישינן כיון דמסברא נפקא. אבל הכא צרות צרותיהן חזי' מקרא דכתי' [ויקרא י"ח] לצרור כדמשמע בגמר' [ג' ע"ב], ומשמע שתי צרות, צרותיהן וצרות צרותיהן, אבל מכאן ואילך לא אמרינן דפטרה, תנא עד סוף כל העולם לאשמעי' דלעולם פטרה. וא"ת ולרב אשי דקאמ' לקמן [י"ג ע"א] סברא הוא, צרה מאי טעם אסירה וכו', הדרא קושיין לדוכתין, אמאי תנא הכא עד סוף העולם כמו גבי [תמ]ורה. וי"ל דרב אשי נמי מודה דצרת צרה חזינן מלצרור כדמשמע בהדיא בגמ' ומסברא ליכא מאן דפליג. דהא דאמ' רב אשי סברא היא קאי להא דאמרי' במתני' ואפי' הן מאה. מנא הני מילי. אמ' רב יהודה אמ' קרא לצרר, התורה רבתה צרות הרבה. ומשמע אפי' מאה. רב אשי אמ' מאה סברא הוא דודאי צרה וצרת צרה מקר' נפקי דכת' לצרור דמשמע תרי, אכן משם ואילך סברא הוא. צרה מאי טעמא אסירא, פי' צרה דקרא דהיינו צרת צרה מאי טעמ' אסירא דבמקום ערוה קיימא דמרבי לה קרא מלצרור, צרת צרה נמי, פי' צרת צרת צרה נמי דהיינו עד מאה במקום ערוה קיימא ופטרה הערוה את הצרה אפי' הן מאה.
בתו. פ"ה בתו מאנוסתו, דאי מנשואתו היינו בת אשתו דתני לקמיה, דכת' [ויקרא י"ח] ערות אשה ובתה לא תגלה, בין ממנו בין מאחר. ותימה דאמרי' לקמן [ט' ע"ב] בנישואין קא מיירי באונסין לא קא מיירי. וי"ל דלקמן לא קאי אלא אכללא דר' חייא דהאסור לזה מותר לזה. א"נ לקמן רוצה לומר הכי בנשואין קא מיירי כלומר במקום דשייך נשואין קא מיירי אבל במקום דלא שייך רק אונסין לא קא מיירי ובתו שייכא בנשואין וא"כ קא מיירי בה מתני'. וא"ת מנלן הא דפריש בין ממנו בין מאחר דילמא דווקא אשה ובתה אבל לא בתו ואין לומר דנפקא ליה מכל שכן דהא אמרינן בפ"ב [כ"ב ע"ב] אין עונשין מן הדין גבי אחותו דלא ילפינן בת אביו ובת אמו מכ"ש דבת אביו או בת אמו. וי"ל שאני (הכא) [התם] דכתיב [שם] מולדת בית או מולדת חוץ ומתרגמינן בת אביך דאיתילידא מאתתא אחרינא או בת אמך דאיתילידא מגבר אוחרן. משמע דקרא לא מיירי רק בבת אביו או בת אמו לחוד אבל הכא לא כתיב מעוטא וא"כ שפיר נפקא לן בתו מאשתו מכ"ש דבת אשתו שאינה בתו ואין זה רק גלויי מלתא בעלמא דודאי משמע בכל ענין.
וא"ת אמאי לא תנא הכא נדה שפוטרת צרתה כגון שהיתה נדה בעת שנפלה ליבום. ולקמן [כ"ז ע"ב] אמרי' כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה, הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה. וי"ל דלא מצי למתניה משום דבגמ' [ג' ע"ב] ילפי' להו מאחות אשה ואמרי' מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וכו'. ונדה אינה קרויה ערוה שאסורה לכל ואינה אסורה לזה יותר מלזה. וגם כי יש לה היתר על ידי טבילה ומקרי' יבמה יבא עליה. והני אין להו התר. ועו' י"ל דהא דאמרי' כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו' היינו משום דכתו' [משלי ג'] דרכיה דרכי נועם. ומ"ה אין ממתינין עד שתהא מותרת ליבם אבל נדה אין זאת חשובה המתנה שגם נשותינו אנו ממתינין עד שיטבולו.
ואשת אחיו מאמו. תימה דמשמע הכא מדתניא בהדי אינך עריות דאית בהו כרת משמע שיש בה כרת. ותימה דאמרי' בתורת כהנים [קדושים פי"א ה"ח] ואיש כי יקח את אשת אחיו נדה היא. מן האב, יכול מן האם ת"ל נדה היא. וכי אשת אחיו נדה היא, אלא מה נדה יש לה התר אף אשת אחיו שיש לה התר, דהיינו אשת אחיו מן האב דיש לה התר על ידי יבום אבל לא אשת אחיו מן האם, משמע דממעט לה מכרת. וי"ל דהתם אינו ממעט מן האם, אלא ה"ק יכול מן האם, ולא מן האב ת"ל נדה היא. מה נדה וכו'. א"כ מיירי קרא באשת אחיו מן האב דיש לה התר וכ"ש מן האם דאין לה התר דאית בה כרת. ולא נהירא דמשמע דקרא לא מיירי אלא במן האב דומיא דנדה. ומעתה לא חזינן מן האם מכ"ש דאין מזהירין מן הדין. ונראה לי דהא דממעט לה התם היינו דוקא מערירים, אבל כרת אית בה. ויש בין ערירי לכרת, דכרת הוא נכרת שימיו מועטין אבל לא זרעו. אבל ערירי נכרת הוא וזרעו. ודלא כפי' הקו' דפי' דכרת ר"ל הוא וזרעו, ומיתה בידי שמים הוא לבדו נכרת. וקשה לפירושו דא"כ מאי איכא בין כרת לערירי לפירושו שהכל אחד. וא"ת וכיון דמפרשי' דכרת לא הוי כמו ערירי אע"פ כן מאי איכא בין כרת למיתה בידי שמים, דלפ"ה ניחא כדפרישית. וי"ל דכרת הוי בן חמשים דכת' [במדבר ד'] אל תכריתו שבט הקהתי, שעובדין עד חמשים ומיתה בן ששים ממיתי מדבר. ותי[מה] בירושלמי [בכורים פ"ב ה"א] זקן שאכל חלב מי מודיעו שחייב כרת פירוש משום שכבר עבר חמשים ומשני דמית פתאום וכו' ומאי פריך לימא שבניו יהיו נכרתים לפירוש הקונטרס דפי' דכרת הוי כמו ערירי אבל לפירוש דפרישית ניחא. ויש לדחות דמיירי התם באין לו בנים או יש לו בנים גדולים שאין מתים בעון אביהם לפי שאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ותו לא חזי להוליד. ועוד יש להביא [ראיה] מדאמרינן במו"ק [כ"ח ע"א] כי הוינא בן חמשין עבידנא יומא טבא לרבנן דאמינא נפיקנא מכרת ופריך התם נהי דנפק מכרת דשני מכרת דיומי מי נפק. פירוש ימות פתאום. ותימה לפירוש הקונטרס אמאי לא פריך מכרת דבני מי נפק. ויש לדחות כדפרישית דמיירי בשאין לו בנים או שיש לו בנים גדולים שאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. וא"ת דאמרי' לקמן [נ"ה ע"א] דודתו דכת' בה [ויקרא כ'] ערירים למה לי, ומאי פריך הלא אין ערירי בכלל כרת לפירוש דפרישית. וי"ל דקא בעי משום היקשא דר' יונה [לקמן ח' ע"א] דהוקשו כל העריות כולן זו לזו לאשת אח דמינה נלמד בשאר עריות.
<h2>דף ב:</h2>
אם מתו או מיאנו. וא"ת היכי משכחת לה מיאון בבתו. וי"ל דמיירי שנעשו בה מעשה יתומה בחיי האב, כגון שהשיאה אביה בקטנות ונתגרשה בקטנות ושוב אין לאביה רשות בה, דכיון שנישאת והשיאה עצמה לאחיו של זה וקטנה היא ומיאנה צרותיהן מותרות. והך מתני' ר"ל לא זו אף זו לא זו מתו דבדין הוא דצרותיהן מותרות דאין הערוה קיימת בשעת יבום אלא אפי' מיאנו דאיתא הערוה קמן מ"מ צרותיהן מותרות, ולא מיבעיא מיאנו דכמו דלא נישאת מעולם לו דמי דהמיאון קעקר קידושי קמאי ופשיט' דצרותיהן מותרות אלא אפי' נתגרשו דעשה מעשה קדושין גמורין אפ"ה צרותיהן מותרות, ולא מיבעיא נתגרשו דבשעה שמת לא היתה ערוה עמו בתורת אישות לפי שעשה מעשה לעקור קדושין אלא אפי' נמצאת אילונית דבשעה שמת היתה הערוה עמו בתורת אישות לפי שלא עשו מעשה לעקור הקדושין אלא הם בסוף כמו שהם בתחלה אפ"ה צרותיהן מותרות משום דהוי כמי שלא היתה אשתו. ותימ' דאמרי' [לקמן ס"א ע"ב] קטן וקטנה לא חולצין ולא מתייבמין, קטן שמא ימצא סריס וקטנה שמא תמצא אילונית, ואמאי, תתייבם ממה נפשך, אי לאו אילונית היא שפיר קא מייבם, ואי אילונית היא לא היתה מעולם אשת אחיו כדחזי' הכא. וי"ל דהתם מיירי בקבלה עליו אחיו אף אם היתה אילונית, וא"כ אשת אחיו היא שלא במקום מצוה. וה"ר ר' יעקב מקורביל מפרש דמאי אמרת דילמא אילונית היא וא"כ לא היתה אשת אחיו, לפי שאילו היה יודע שהיא אילונית לא קדשה, כמו כן נמי אם היה יודע בבירור שימות כשהיא קטנה לא יקפיד בזמן מועט כל כך אם היא אילונית. עוד פי' ה"ר ר' אברהם דמיירי הכא שנמצאו אילונית בחיי האח [וגילה בדעתו שאינו חפץ בה] דומיא דנתגרשו שהיא בחיים, אבל התם מיירי שמא תמצא אילונית לאחר מיתה, ושמא אם היה חי לא יקפיד, אז אינו מקח טעות. ולא נהירא דאמרי' בתוספתא [פ"א ה"א] שנמצאו אילוניות בין בחיי האח ובין לאחר מיתה. לכך נראה כדפרי'. [ו]שמא (ד)איכא למימר דהא דאמרי' קטנה אינה מתייבמת שמא תמצא אילונית היינו לפטור צרתה להנשא לשוק דשמא תמצא אילונית ונמצא שיש לו לייבם הצרה לפי שהצרה זקוקה לו והיינו כי הכא.
ואי אתה יכול לומ' בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו משום דיש להם בנים וא"כ גדולות הן ותימ' דהא אמרי' [נדה נ"ב ע"א] שאפי' בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה בקדושי טעות, וא"כ משכחת לה שפיר בקדושי טעות. ועוד קשיא משמואל דאמ' [כתובות ע"ב ע"ב] קדשה על תנאי וכנסה סתם אינה צריכה הימנו גט. ואין לומר דגם מיאון אינה צריכה דמשמע לישנא דאינה צריכה הימנו גט אבל מיאון בעיא. וי"ל דהכא לא מיירי אלא בקדושי קטנות. והא דקאמרי' התם בנדה פרק בא סימן [נ"ב ע"א] דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו רוצה לומר כעין שאמ' אותו צדיק דבקדושי טעות איירי, ולא נהירא דהתם במסקנא משמע דבקדושי קטנות נמי איירי. ואין לומ' דשמואל פליג אמתני' דהכא וסבר כר' ישמעאל דהא [ב]פר' המדיר [כתובות ע"ג ע"ב] פריך לשמואל ממתני' ולא משני דסבר כר' ישמעאל דפליג. וצ"ל דר' ישמעאל איירי בכל ענין בין בקדושי טעות בין בקדושי קטנות ושמואל סבר כותי' בקדושי טעות ולהכי אמ' אינה צריכה הימנו גט אבל בקדושי קטנות לא סבירא ליה כותי' אלא כי מתני' דהכא ואיירי הכא בקדושי קטנות. והשאר מפורש בנדה [נ"ב ע"א].
גמרא. דבתר שריפה סקילה חמירא לרוחא דמילת' נקט זו דהא אפי' לית בהו רק מיתות קלות אית להו למיתנייה קודם אחות אשתו שאין בה רק כרת.
<h2>דף ג.</h2>
גמ' אמר רבא אתיא הנה הנה לאיסורא בבתו מאנוסתו מבתו מנשואתו, ובקרא דערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה כתי' אישות ולשון אישות על ידי קדושין משמע וא"כ ר"ל נשואין. וקש' דאישות משמע שיש בה ביאה וא"כ נכנסה לחופה ולא נבעלה לא יהא בה איסור וזה לא יתכן. לכן נ"ל משום דגבי אשה כתי' שאר דכתי' שארה הנה ואין שאר אלא מן הנשואין אבל בלא ביאה שפיר קרויה שאר כיון שיש בה נשואין, הילכך מרבינן שפיר נכנסה לחופה ולא נבעלה כיון שיהיה יורש אותה משום קרא דלשארו אע"ג דלא נבעלה דנישואין קירוב הן ומקרי שאר. ואתיא זמה זמה בתו מנשואתו מחמותו לשריפה ובתו מאנוסתו לשריפה מבתו מנשואתו מהנה הנה. ואין להקשות א"כ הוה ליה למימ' ואתיא הנה הנה. וי"ל דיליף בתו מאנוסתו מבתו מנשואתו מה להלן הנה וזמה עמו אף כאן הנה וזמה עמו.
שלשה דורות למעלה דידה אבל למעלה דידיה לא מצי למיתנייה משום דלא אתיא ליה אמו ליבום דלכל האחין אסורה.
אי תנא אוסרות הו"א מיחלץ חלצה. וא"ת היכי מצי למימ' כן דילמ' הוה תני אוסרות מן החליצה ומן הייבום. וי"ל דר"ל וליתני אוסרות לבד. והדר פריך וליתני אוסרות לחלוץ וקאמ' לחלוץ מאי קא עביד הלא לא שייך אסור בחליצה [והדר] קא' אלמה לא (דלא) שייך בה שפיר איסור שאם אתה אומ' חולצת מתייבמת. וקאמ' כיון דבמקום מצוה אסירא צרה היכא שהערוה נישאת לאחין שלא במקום מצוה כגון שנשאת לאדם מן השוק שאינו אחיו צרתה שריא מש"ה תני פוטרות דאי תנא אוסרות משמע שאיסור ערוה עומדת לעולם על הצרה והוה אסרי' [גם] שלא במקום מצוה דאמרי' השתא במקום מצוה אסירא שלא במקום מצוה לא כל שכן אבל השתא דתני פוטרות משמ' שהערוה פוטרת הצרה ממצות יבום ועושה אותה כמאן דליכא מצוה ואסירא כאשת אחיו שלא במקום מצוה אבל היכא דליכא יבום לא עביד ערוה מידי ושריא צרה. ואם תקשי היאך נוכל לומ' דאי הוה תני אוסרות דאפי' שלא במקום מצוה נמי אסירי הא תני במתני' מן החליצה ומן היבום אלמא דלא מיירי אלא במקום מצוה. אלא כדפי' בקו' דילפי' לה מכ"ש קמ"ל הא דתני פוטרות דמשמע שבשביל הערוה אין הצרה נאסרת כלל שלא במקום מצוה. ואין להקשות וליתני אוסרות מן החליצה ומן היבום דה"א דאף שלא במקום מצוה אסירא מכ"ש כדפרי' להכי איצטריך למיתני פוטרות.
הוה אמינא מחלץ חלצה. תימה היכי הוה מצינן למיטעי בהכי הא אמרי' לקמן [י"ג ע"ב] חלצו ב"ה מכשירין לכהונה א"כ אין החליצה כלום, דאי הויא החליצה כלום פי' צריכה לא היו ב"ה מכשירין. וי"ל דאה"נ דמסיפא שמעי' שפיר בהדיא דאינן צריכות חליצה אלא דרך התנא להשמיענו ברישא בקוצר מילת' דשמעי' בהדיא ממשנה אחרת. וא"ת אפי' תנא מן הייבום לחודיה הוה ידענא דאינה חולצת מדתני פוטרות כדאמ' לעיל. וי"ל דה"פ לעיל אי תנא אוסרות הוה אמינא אוסרות לייבם. אבל מחלץ חלצה בעל כרחה קמ"ל פוטרות דאינן חולצות והכא ה"פ הוה אמינא מחלץ חלצה אם היא רוצה קמ"ל כל העולה וכו' דאינה חולצת מן התורה. דהכי משמע קרא דאם לא יחפוץ וגו' ובאו השערה אבל אם אינו יכול ליבם אין לב"ד לעסוק בזה אפי' אם היא רוצה. וכל היכא דקאמר חולצות ולא מתייבמות מיירי מדרבנן דמטעם ספק אין לפוטרה בלא חליצה.
וליתני מן היבום ברישא דס"ד השתא דיבום קודם [כרבנן] דאבא שאול. ומשני הא מני אבא שאול היא דאמ' חליצה קודמת וא"ת מ"מ תיקשי ליה כדפריך תלמודא דליתני מן החליצה לחודה וי"ל דצריכי הלשונות תרוייהו כדי לאשמעי' דמצות חליצה קודמת למצות יבום דמדקתני שניהם וקתני חליצה קודם א"כ ש"מ דחליצה קודמת.
וליתני מן היבום ומן החליצה אי נמי מן החליצה לחודה. קשה דהא אדרבה פסק ליה השתא דיבום הוי עיקר ואי גריס ליה יש לישבו אי נמי מן החליצה לחודה ומינה שמעינן דפטורה מיבום דאי לא מיפטרא מיבום לא מיפטרא מחליצה דכל העולה ליבום עולה לחליצה ומשני אבא שאול היא ולהכי תנא מן החליצה ומן היבום להודיענו דמצות חליצה קודמת למצות יבום.
<h2>דף ג:</h2>
מיניינא דסיפא ורישא למעוטי דרב ודרב אסי. וא"ת למה לי תרי מנייני מחד מניינא ממעטי' כולהו דכיון דתנא מניינא לא שייר מידי. וי"ל דאיצטריך ייתור מניינא למעוטינהו דאי לאו הכי הוה אמינא דשמא מתני' סבירא כוותיה דרב ורב אסי והא דלא תני להו לפי שאינן שוות להנהו דמתני' לפי שאינן בצרת צרה כדאמרי' לקמן להכי איצטריך ייתור' דמתני' לאשמועי' ט"ו דמתני' פוטרות צרותיהן. אבל דרב אסי ודרב אינם פוטרות. וא"ת ומאי טעמ' אמרי' לקמן [י"ב ע"א] צרת אילונית אסורה אמאי לא ילפי' מאשת אח המתיבמת דהא דלא גמרי' שאר עריות מינה היינו משום דבאשת אח ליכא אלא חד איסור' ובשאר עריות איכ' תרי אסורי אבל אילונית דליכ' אלא חד אסור ליגמר מאשת אח להתירא. וי"ל כיון דממעטי' איילונית מאשר תלד דלא מיבמה כמו שאר עריות מעתה יש לנו לדמותה מכל וכל לשאר עריות ותפטור צרתה כשאר עריות דלא מיבמי דפוטרות צרותיהן.
למעוטי צרת ממאנת דאמרי' לקמן [י"ב ע"א] דאסורה וטעמא גזירה משום צרת בתו הממאנת. והא דאמרי' (לקמן) וכולן שמיאנו צרותיהן מותרות התם מיירי דמיאנה בבעל דאיגלאי מילתא דלא הוה אשת אחיו אבל הכא איירי דמיאנה ביבם. וא"ת אמאי לא קאמ' למעוטי דשמואל דקאמ' לקמן [י"ב ע"א] צרת ממאנת אסורה כמו שהזכיר רב ורב אסי וי"ל דמשום הכי לא הזכיר הכא שמואל משום דאיכ' למימר דשמואל סבר לה שפיר מיעוטא דמתני' דאינה אסורה מחליצה ומיבום אלא מחלץ חלצה [וה]כא נמי שמא סבירא ליה צרת ממאנת אסורה לייבם אבל לחלוץ לא קאמ' אבל לעיל קאמ' שפיר למעוטי דרב ורב אסי דכיון דאמ' רב טומאה כתיבא בה כעריות (הוי) [הרי] אסורה מחליצה ומיבום וכן רב אסי דממעט איילונית מוהיה הבכור אשר תלד א"כ חשיב ליה ערוה ופטורה מן החליצה ומן היבום [וכן] צרתה ולא מצי סבר כמתני' דממעט להו, להכי הזכיר בהדיא לעיל למעוטי דרב ודרב אסי, והכא לא קאמ' למעוטי דשמואל. דשמואל נמי מצי סבר כן דאינה פוטרת צרתה מחליצה ומיבום דמחלץ חלצה דטעמא דשמואל לא הוי מקרא אלא משום צרת בתו ממאנת.
לפי (שאינו) [שאינה] בצרת צרה. דליכא למיתני בהו הלכה צרתה ונישאת לאחיו השני, דהא לכל האחין אסורה, שהאיסור בא עליה מכח המת. ומקשה הר' ר' משה כהן הא משכחת לה לסוטה בצרת צרה בסוטה לבועל כגון שבא ראובן על אשת חנוך ומת חנוך ונשאה שמעון ומת שמעון ונפלה לפני ראובן ואסורה לו כדאמרי' [סוטה כ"ח ע"א] כמו שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ופוטרת צרתה, הלכה צרתה ונשאת ללוי דשפיר מצי ליבמה שהרי לא נאסרה לו מעולם לשמעון אחיו המת ומת לוי ונפלה לפני ראובן וללוי אשה אחרת אסורה לראובן דהויא צרת צרה כאשתו. וי"ל דלא אמ' רב צרת סוטה אסורה דטומאה כתיבא בה כעריות אלא בסוטה לבעל דאית בהו לאו כשאר עריות ולהכי פוטרת צרתה אבל סוטה לבועל דליכא רק עשה מונסתרה ונטמאה לא חשבינן לה ערוה לאסור צרתה.
מה אחות אשה מיוחדת. וא"ת וליפרוך מה לאחות אשה שכן בידו לרבות איסור על אחרים דאי בעי מקדש ואזיל אלפא, דהכי פריך לקמן [נ"ד ע"א]. וי"ל דהכא סמך על הקש' דר' יונה [ח' ע"א] ואין משיבין על ההיקש.
יכול שאני מרבה אף שש עריות וכו'. ה"נ הוה מצי למימ' יכול שאני מרבה אף שלא במקום מצוה הני ט"ו עריות דמתני'.
לא תעשה שיש בו כרת היכ' אשכחי' דדחי. דאיצטריך עליה למיסרה. וא"ת אמאי לא יליף מדכת' עליה לאסור מכלל דבעלמ' דחי. דאי בעלמ' לא דחי לישתוק מעליה, דלעולם יש לומ' דעשה לא דחי לא תעשה שיש בו כרת. וה"נ אמרי' לקמן [ו' ע"א] גבי טעמ' דכת' רחמנא את שבתותי תשמרו, הא לאו הכי דחי, וכן גבי לא תבערו. ויש לתרץ דהכא קאי אהא דאמרי' לעיל שומע אני באחת מכל העריות האלו, דמשמע דבלא עליה יש לנו לומ' דעריות מיבמי דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. [ואם אית' דנימ' דעליה אתא לגלויי א"כ לא מיתוקמ' הבריית']. ועל זה קא בעי הכא היכא אשכחנא, זה אי אפשר לומ' דהא לקמן [ה' ע"ב] משמע במסקנא דערוה לא צריכא קרא, וא"כ הא דקאמ' שומע אני, ר"ל אפי' אם אמת הוא דבעלמא דחי הכא לא דחי משום דכתו' עליה. וא"כ הדרא קושיין לדוכתה, אמאי לא קאמ' דדחי מדאיצטריך עליה. וי"ל דודאי אין לנו לומ' דעליה אתא לגלויי בעלמא דסברת התלמוד כך היא דודאי מצינו במקום אחר דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת בלאו גלויי דעליה, דאי לאו הכי לא הוה מוקמינן עליה לאיסורא אלא להיתרא, דמאי חזי' לאיסורא לוקמיה להיתרא ונאמר כן, נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן ערוה אף כאן ערוה ואפי' הכי יבמה יבא. וא"ל הלא כל היכא דאיכ' לאקושי לקולא ולחומרא, לחומרא מקשינן. דיותר יש לנו לומ' דאתא לקולא לגופיה ולהיתרא מאשר נאמר דאתא לחומרא לאורויי בעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה, דלחומרא גבי דידיה לא איצטריך, דלעולם יש לנו לומר מסברא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. ועוד דהיינו שפיר חומרא כי אמרי' עליה להיתרא, דאמרי' הא בעלמא לא דחי, וכי אמרי' עליה לאסורא הוי קולא גבי עלמא דאמרי' בעלמא דחי ולא דמי לאת שבתותי תשמרו דע"כ אתי לאסורא מדכת' אני. וא"כ קא בעי שפיר הכא היכא אשכחינן דדחי בעלמא ומשום הכי איצטריך עליה לאיסורא, אלא ודאי לא אשכחי' בשום דוכתא וא"כ עליה למה לי. ועתה ניחא כיון דאמרי' דעליה אתא לגופיה לא נוכל להקשות מאי חזית דנימא לאיסורא נימא להיתרא משום דאי אפשר דהא אמ' כל היכא דאיכא לאקושי וכו' דבשלמא אי אמרי' דעליה בא לגלויי כדפרי' וכו' וע"כ מצינן בעלמא דדחי מדדרשי' עליה לאיסור' ולקמן במסקנא דקאמ' ערוה לא צריכא קרא קבעי נימא עליה להיתרא.
וא"ת ולימא דמצינו עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת מאשת אח דמיבמה. וא"ל דהיינו האי דאמרי' לקמן [ז' ע"ב] ס"ד דניתי אחות אשה במה מצינו מאשת אח, דא"כ לא הוה ליה למימר אלא ס"ד תיתי מאשת אח, כמו דאמרי' לקמן [ה' ע"ב] תיתי מכבוד אב ואם תיתי מהבערה. ועוד דלא הוה ליה למימר במה מצינו מאשת אח, ואין זה מה מצינו אלא דחזינן דאתי עשה ודחי לא תעשה, כמו דאמרי' לקמן גבי כיבוד אב ואם והבערה ולא קאמ' במה מצינו. ועוד א"כ מאי קא פריך לקמן [ז' ע"ב] מי דמי הכא חד איסורא הכא תרי איסורי מ"מ חזינן דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת בחד אסור' ומה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא. דבחד איסורא לבד יש לחלק בין איסור קל לאיסור חמור אבל כשיש בדבר איסור גמור ואפילו הכי חזינן דדחי א"כ מה לי חד אסור' וכו'. וע"ק דמשמע דבחד איסורא אמרי' דעשה דוחה לא תעשה. וזה אינו דהא לא מצינו דבחד אסור' דחי. וע"ק למה המתין כל כך לתרץ אותה קושיא עד לבסוף והפסיק במילה ופסח ובכיבוד. אם איתא דאותו תירוץ בא לתרץ זאת הקושיא דהכא, אדרבה הוה ליה לתרץ מיד כשהקשה מי דחי, הל"ל אלא ס"ד תיתי אחות אשה במה מצינו מאשת אח, אלא ודאי דאותו תירוץ לא בא לתרוצי קשיא זאת, אלא קאי אהא דקא' לעיל דסליק מיניה אשת אח הואיל ואישתראי אישתראי, ועל זה מתרץ ס"ד תיתי אחות אשה במה מצינו לומ' הואיל ואישתראי מאשת אח, ולא למילף מיניה ילפותא גמורה בא לומ' דנימ' בכל מקום דעשה דחי לא תעשה שיש בו כרת. והמקשה שהקשה מי דמי לא הבין, והיה סבור דדעת המתרץ היה מטעם ילפות' גמורה ולומ' דדחייה בכל מקום, ועל כן אמר מי דמי, והמתרץ השיבהו, אין דעתי לומר ילפות' גמורה, אלא מזה דהואיל אשתראי, וא"כ הוכחנו דאותו תירוץ דלקמן לא בא לתרץ קשיא זאת דמי דחי. וא"כ הק"ל הוה ליה לתרץ תיתי אחות אשה מאשת אח. וי"ל דלא מצינן למילף מאשת אח דאיכ' למימ' שאני התם דאי אפשר לקיים עשה דיבום במילת' אחרינא דאין יבום אלא באשת אח ומצותו בכך, וא"כ דין הוא דדחי. אבל הכא בלא דחיית הלאו איפשר לקיים העשה כמו מילה בחול, ציצית במינו. והמקשה שהקשה לקמן מי דמי מאי דעתיה כיון שהיה טועה בדברי המתרץ והיה סבור שהיה מתרץ לו מטעם דחייב, א"כ מאי קש' ליה מי דמי, וכי לא היה יודע דזה מצותו בכך וזה אין מצותו, אלא נתרץ כך דכל זה היה מקשה בקושייתו מי דמי, התם זה איסורו ומצותו בכך וכו'. ועל זה תירץ לו המתרץ דעתי לא היה למילף זה מזה אלא מהואיל וכו'. כ"נ למורי. אבל היכא דאיפשר לקיים העשה במילת' אחרינא לא חזינן דדחי. וא"ת א"כ מאי פשיט' לקמן [ה' ע"א] מזקנו ומראשו דילמא שאני התם דאי אפשר לקיים העשה דוגלח כל שערו בלאו הכי. וי"ל דאפשר לקיים העשה בנמרטו פאותיו.
<h2>דף ד.</h2>
לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך ואתא למידרש אע"ג דלא תלבש צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך מהם. וא"ל דאדרבה נימא איפכא דנהי דגדילים תעשה לך לא תלבש צמר ופשתים, דא"כ לא הוה ליה למיסמכינהו דממילא נימ' לא תלבש צמר ופשתים יחדו בשום מקום. וא"ת ונשים נמי ליפטרו מכלאים דנימא כל שישנו בגדילים ישנו בלא תלבש [כלאים] והני נשי שאינן בגדילים אינן בלא תלבש, דה"נ אמרי' [פסחים מ"ג ע"ב] גבי כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה וכו'. וי"ל דכל היכא דאיכא למימ' לקולא ולחומרא לחומרא מקשי'. וקש' דבפסחים [שם, ע"ש] פריך ואיפוך אנא ולא משני לחומרא מקשי'. והתם פי'. ועוד מקשי' דנימא דנשים ניחייבו בציצית דכל שישנו בלא תלבש ישנו בגדילים. וי"ל דאיכ' קרא דממעט לה בני ישראל ולא בנות [ישראל]. ושמ' דאין להקשות דלימ' כל שישנו בלא תלבש ישנו בגדילים וכן איפכ' משום דלאו בחד זימנא הוו תרווייהו חד הוי הזמן גרמא וחד הוי אין הזמן גרמא ואין להשוותם לא בחיובם ולא בפטורם. ולא דמי להא דאמרי' כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה דבחד זימנא איתנהו דכולהו זמן גרמא.
אלא אוב וידעוני בכלל כל הנ' מכשפה היו וכו'. וא"ת מנלן דר' יהודה לא דריש סמוכין מהכא, דילמא דריש, רק הכא דוקא משום דאית לן למימ' דיליף מג"ש דלא תחיה כל נשמה כדקאמ' ר' עקיבא בסנהדרין [ס"ז א']. וי"ל מדקאמ' וכי מפני שסמכו ענין משמע דאינו חושש כלל בסמוכי' דלא דריש להו. והקשה הר' ר' יעקב מאורלינ"ש אמאי לא אמרי' אוב וידעוני הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל דמכשפה לידון בדבר החדש סקילה. וא"כ אי אתה רשאי להחזירה לכללה עד שיחזירנה הכתו' לכללה בפי'. וא"כ איך קאמ' שמלמדת על הכלל לומ' מה אוב וידעוני בסקילה אף מכשפה בסקילה. וי"ל דאין זה נקרא דבר החדש כיון שאינו סותר הכלל שאינו רק מוסיף מיתה חמורה. וכן פי' הקו' לקמן [ז' ע"א] גבי אשם מצורע. דלא דמי לאשם מצורע דעוקרו ממש מן כלל שאר אשמות להיות כל דמו קרב על גבי המזבח ויצא למתן בהונות שלא תמצא כלל דין זה בשאר אשמות, אבל בכאן מיתה היתה לו ויצא לידון לתוספת מיתה. ועי"ל דלא הוי דבר חדש כיון דחנק אינה מפורשת אלא אתא לאשמועי' דלא תיסק אדעתין לומ' דהוא בחנק כמו שאר מיתה סתם האמור' בתורה, אלא אתא אוב וידעוני לגלויי דהויא בסקילה.
לא יגלה כנף אביו למה לי. ותימה דהא איצטריך לשומרת יבם של אביו כדאמרי' לקמן [צ"ז ע"א]. וי"ל דה"ג ליכתוב רחמנא לא יקח איש אשת אביו, ולא יגלה, כנף אביו למה לי. ש"מ לאפנויי.
<h2>דף ד:</h2>
ואפי' מוכרי כסות. פ"ה שאין מתכוונים ול"נ דהא לר' יהודה קיימינן ואיהו קאמ' דבר שאין מתכוין אסור. על כן צריך לומ' ואפי' מוכרי כסות בלא שום הנאה. ויש דלא גריס ליה.
ואי כת' רחמנא לא תלבש להך צריכיתות דלא יעלה אין המקשה צריך כלל דהא להפנאה דאמרי' לעיל היינו קרא דלא תלבש דמיניה דרשי' סמוכין אבל מקרא דלא יעלה לא איירי מידי דהא לית ליה מיניה סמוכין כלל אלא משום שפי' צריכיתות דלא תלבש מפרש ואזיל למאי איצטריך לא יעלה.
הא לאו הכי כלאים בציצית אסור והא כת' ועשו להם וכו'. וא"ת ודילמ' אי לא הוה כת' אלא קר' דבגדיהם ולא כתיבי סמוכים דלעיל הא עביד להו תכלת מבלי דחיית לאו דכלאים כמו בתכיפה אחת בלא קשר כדאמרי' במנחות [ל"ט ע"א] ש"מ קשר העליון דאורייתא דאי ס"ד דרבנן למה לי קרא למישרי כלאים בציצית הא תוכף תכיפה אחת אינו חיבור, אלמ' אי לאו סמוכין ה"א בציצית לא בעי קשר וליכא דחייה. ותי' הרב ר' יוסף קאינו"ן דמ"מ מוכח שפיר, וקאמ' הכי, ואמ' רחמנא עביד להו תכלת, וע"כ מיירי על ידי קשר דאיכ' דחייה דאי ס"ד דלא אישתרי אלא בלא קשר אבל על ידי קשר דאיכ' דחייה אסור. א"כ למה לי יחדיו למימ' דתוכף תכיפה אחת אינה חבור פשיט' דאי הוה חיבור א"כ יהא אסור, אלא ש"מ אפי' היכא דאיכ' דחייה שרי ולמה לי סמוכין. אבל מ"מ קשה דנוכל לומ' דשמא יצטרך יחדיו לשוע טווי ונוז. אבל יש לומ' כי המדקדק התם בפי' רש"י ניח' הכא דה"פ התם ש"מ קשר העליון דאוריית' הלכה למשה מסיני וה"פ דאי ס"ד לאו דאוריית' אמאי איצטריך כמה משניות וברייתות למישרי סדין בציצית אבל מן הסמוכין לא הוה קש' ליה [דאיכא] לאוקמה לכדרבא והשתא ניח' שפיר הא דקאמ' הכא עביד להו תכלת. וא"כ כלאים בציצית מותר דקשר העליון דאוריית' ואין צריך למידרש סמוכין כי הלכה למשה מסיני הוא.
ומדשש כיתנא תכלת עמרא. ומדשש כיתנא פי' דכתי' [שמות ל"ט] ומכנסי בד שש משזר איזהו דבר העולה בד בבד הוי אומ' זה כיתנא תכלת עמרא וי"ל שמא הוא מין אחר דכתי' [עי' יחזקאל מ"ד] לא יעלה על הכהנים צמר בבאם אל החצר הפנימית. משמע אבל בחצר החיצונה יעלה עליהם צמר ומשמ' דליכא תו מינים [אחרים] רק אותם דמפרש אותו הפסוק צמר ופשתים דכתיב [שם] פארי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם וכו'. ועו' י"ל דכתי' בבגדי כהונה בגדי אהרן ובגדי בניו וא"כ לא אית בהו רק צמר ופשתים דבגדים האמורים בתורה [סתם] צמר ופשתים הם. וא"ת דילמא תכלת הוא פשתים צבוע. וי"ל דא"כ הוה ליה למימ' שש לבן ושש צבוע. והא דכתי' ארגמן ותולעת שני צ"ל דצמר ופשתים הם ועל שם הצבעים נקראו. וא"ת למה ליה למימר מדשש כיתנא תכלת עמרא אפי' אי הוה תכלת כיתנא מוכחינן שפיר דכלאים הותרו בציצית שהרי בגדים צמר ופשתים הם וכיתנא לצמר כלאים הם וי"ל אה"נ אבל התלמוד ר"ל האמת. וא"ת משמע דלא מצי להוכיח כן אלא לר' ישמעאל ואמאי לא מוכח כן לרבנן דהא רבנן קאמרי דבגדיהם משמע כל דבר וגם צמר ופשתים וא"כ תכלת לפשתים כלאים הוא. וי"ל דאיכא למימ' מצות תכלת תתקיים בשאר בגדים שלא מצמר ופשתים. א"כ היכי מוכח דכלאים בציצית שרי לתנא דבי ר' ישמעאל נימ' שיעשה תכלת לבגד צמר דהא בגדים צמר ופשתים הם וי"ל דתינח לרבנן מצינן לקיומי בגדיהם דמשמע לשון רבים לשאר בגדים שאינן צמר ופשתים כמו שיראין כלך וסירקון. אבל לתנא דבי ר' ישמעאל אי לא אמרינן שיעשה מתכלת לפשתים איך נקיים בגדיהם לצמר לבד הלא לשון רבים משמע.
סד"א כדרבא דרבא רמי כתו' הכנף מין כנף וכתו' צמר ופשתים. ותימה מאי קאמ' סד"א אי לא כת' צמר ופשתים כדרבא הלא רבא לא איירי אלא משום דכתו' צמר ופשתים כדקאמ' כתו' הכנף וכת' צמר ופשתים. וי"ל דאה"נ דלאו עיקר טעם הוא אלא סמיך אדיוקיה דרבא דמסיק ואזיל.
צמר לפשתים ופשתים לצמר. וא"ת מנא לן הא דפשתים פטרה לצמר התינח צמר לפשתים דכתי' ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ותכלת עמרא הוא וסברא הוא שאם יש לו בגד מפשתים שילבשנו ויניח בו תכלת כדקאמ' קרא והיינו צמר לפשתים אבל פשתים לצמר מנין הלא יכול לעשות תכלת דהיינו צמר לצמר. וי"ל כדקאמרי' במנחות [ל"ט ע"ב] דלבן פטר דמגו דתכלת פטר לבן נמי פטר אע"ג דבקרא כתוב תכלת כמו כן נימ' מגו דצמר פטר לפשתים ואע"ג דהוי כלאים כמו כן פטר פשתים לצמר.
<h2>דף ה.</h2>
אלא לרבנן מנא להו. נר' דרבנן היינו הני דאמרי השיראין והכלך והסריקון חייבין בציצית וסברי דהיינו מדאוריית' משום דבגדיהם משמע כל בגדים. וא"ת מה קא בעי לרבנן מנא להו לימ' דשמא רבנן יסברו דדרשי' סמוכין אף היכא דלא מוכח ולא מופנה. וי"ל דקא בעי הכא לר' יהודה דלא דריש סמוכין במשנה תורה אלא היכא דמוכח או מופנה אי סבירא ליה כרבנן מנא ליה וניח' שפיר.
מה ללאו דהקפה שאינו שוה בכל הנשים תאמר באחות אשה שהיא חייבת כמו האיש כדכתיב [ויקרא י"ח] ונכרתו הנפשות העושות תרי משמע. ותימ' דמשמע הכא דלהך תנא דמוקים ראשו למצורע [גרידא] לא יליף עשה דוחה לא תעשה מהקפה משום שאינו שוה בכל. ותימה דאמרי' בפרק שני נזירים [נזיר נ"ז ע"ב] לימ' הקפת הראש תנאי היא דתנו רבנן ראשו מה תלמוד לומר וכו' יכול אף מצורע כן ת"ל ראשו ותניא אידך ראשו מה תלמוד וכו' יכול אף נזיר מצורע כן ת"ל וכו' מאי לאו תנאי היא דמר סבר הקפת כל הראש שמה הקפה וכו' עד דמסיק דכולי עלמא הקפת כל הראש שמה הקפה ו[מקשה] מאן דמוקים לקרא למדחי לא תעשה ועשה לאו גרידא מנא ליה. דא"ל נימא מכל שכן דאיכ' למיפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ומשני יליף מגדילים. ומשמ' אבל למאן דמוקים לקרא למידחי לאו גרידא דהיינו הך דמוקים ראשו למצורע לחוד לא קשה לתלמודא מנא ליה דדחי לאו גרידא דיליף ליה מהכא. וא"כ קש' דהכא משמע דלא ילפינן מיניה משום שאינו שוה בכל. וי"ל דודאי לעולם הך תנא דראשו למצורע צ"ל דיליף עשה דחי לאו גרידא מהכא ומגדילים דאי מגדילים לחוד ה"א כדרבא דלעיל להכי איצטריך ראשו דמצורע. ואי מראשו דמצורע הוה פרכינן ליה מה ללאו דהקפה שאינו שוה בכל. אבל כיון דחזי' לאו שאינו שוה דדחי מהקפה מעתה יש לנו לומ' דגם בשוה בכל דחי מגדילים ולא נדרוש גדילים לכדרבא. והתם קאמ' למאי דמוקים לקר' למידחי לא תעשה ועשה דהיינו אידך תנא דלקמן דמוקים ראשו לנזיר מצורע לאו גרידא מנא ליה. יליף מגדילים לחוד.
יכול אף נזיר מצורע כן ת"ל ראשו. ופ"ה ואם אינו ענין לאינו שוה בכל דחזינן מראשו דאידך תנא תנהו ענין ללאו השוה בכל. וצ"ע מה ר"ל שהרי האי תנא לא סבר ראשו דאידך תנא ופליג עליה דאיהו מוקים ראשו למצורע והאי לנזיר מצורע, וגם א"ל אם אינו ענין לאינו שוה בכל דנפיק מזקנו דלעיל דהא מצי' למימ' דאיצטריך משום דס"ד דכהנים הואיל ורבה בהן הכתו' וכו' דבתר ראשו זקנו כתו' וצ"ע. ונראה לי דהקושיא אינה כלום דהא דדחי ליה לעיל היינו כי נפיק אינו שוה בכל מראשו והיה רוצה ללמוד שוה בכל מזקנו באם אינו ענין ולהכי קאמ' איצטריך לגופיה בלאו שאינו שוה בכל משום דסד"א כהנים וכו'. אבל עתה נפיק לן אינו שוה בכל מזקנו בכולא תלמודא מק"ו דכהנים דדחי מעתה נאמר דראשו אתא ללאו השוה בכל דאם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל דידעי' ליה מזקנו מק"ו דכהנים דאע"ג דרבי בהם מצות יתירות קאמ' קר' דדחי כ"ש בעלמ' תנהו ענין ללאו השוה בכל.
מה לנזיר שכן ישנו בשאלה. אבל לא פריך מה לנזיר שאינו שוה בכל שאינו אסור לגלח כי אם בנזיר כדפ"ה (ד"ה ראשו) דחזינן באם אינו ענין. אבל התוספות פירשו (עיין תוס' הרא"ש) דהוי נקרא שוה בכל משום דהכל יכולין להיות נזיר וא"כ שוה בכל קרינא ביה.
מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה. וא"ת ליתי מבינייהו מנזיר מצורע ומכהן מצורע דנפיק לעיל מזקנו כי פרכת מה לנזיר שכן ישנו בשאלה כהן יוכיח מה לכהן שכן אינו שוה בכל (כהן) [נזיר] יוכיח וי"ל דאיכ' למיפרך מה לעשה דגלוח דחמיר משום שלום בית שנטהר בכך ומותר באשתו ולהכי דחי לא תעשה אבל בעלמא לא. ובזה ניח' דמקשים גבי פעמים שאתה מתעלם כהן והוא בבית הקברות ופריך באלו מציאות [ב"מ ל' ע"א] למה לי קרא עשה ולא תעשה ואין עשה דהשבת אבידה דוחה לא תעשה ועשה דטומאה ומקשי' התוספות מאי קאמ' לימ' דאיצטריך קרא משום דלאו ועשה דטומאה אינו שוה בכל דנשים אינן מוזהרות. ומתרצי דהתם סמיך אקושיא דסמיך אחרי כן ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא. ועוד גבי יכול אמ' לו אביו היטמא או שאמ' לו אביו אל תחזיר יכול ישמע לו ופריך תלמודא למה לי קרא לא תעשה ועשה הוא. ומקשי' מאי קאמ' לימא דאיצטריך קרא משום דאינו שוה בכל ומתרצינן דפריך ממילת' דאמ' לו אל תחזיר דשוה בכל הוא, ודוחק הוא, ולפי האי ניח' הכל דעד כאן אין אנו מחלקים הכא בין שוה בכל ובין אינו שוה בכל אלא הכא גבי עשה דגילוח דחמירא משום שלום בית אבל בעלמא אי לא דחי שוה בכל לא ידחה אינו שוה בכל.
<h2>דף ה:</h2>
ופתילייהו מתוכו. י"מ דצריך פתיל ולא כולן גדיל כדאמרי' [מנחות ל"ט ע"א] שליש גדיל ושני שלישי ענף. ולא נהירא דהך מילתא נפקא לן מדכתו' ציצית אין ציצית אלא ענף. אלא יש לפרש לפתלהו מתוכו פי' שישים הארבעה חוטין כמו פתילה בתוך הטלית להיות ארבעה מיכאן וארבעה מיכאן שמנה חוטין תלויין בין הכל שכופל ארבעה לשמנה. י"מ ופותלהו מתוכו שחוט של כרך עולה לו מן המנין.
שוע טווי ונוז. מפורש בנדה פר' האשה [ס"א ע"א]. אשכחי' דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא מכלאים בציצית. וא"ת וליפרוך מה לכלאים שכן הותרו בבגדי כהונה וי"ל דאיכ' למימ' שאני בגדי כהונה דמצותן בכך.
לא תעשה שיש בו כרת היכא אשכחי' דדחי דאיצטריך עליה למיסרה. וא"ת וניליף דלא דחי מדאיצטריך גדילים לומ' דדחי לאו גרידא מכלל דלאו דכרת לא דחי. וי"ל דאיכא לאוקומי גדילים לכדרבא. וא"ת ונילף מבגדי כהונה דעליה דוחה לא תעשה גרידא דהא עשה דולבשתם דכתו' בבגדי כהונה דוחה לא תלבש שעטנז. וי"ל דמצי' למימ' שאני בגדי כהונה שמצותן בכך כדמתרצי' לעיל. וא"ת ונילף דאין עשה דוחה לא תעשה גרידא מדאין שורפין קדשים בי"ט. וי"ל דאיכא למימ' שאני התם דאיפשר להמתין עד לאחר י"ט. ומזה ניח' דלא ילפי' דאין עשה דוחה לא תעשה גרידא מנדרים ונדבות דאין קרבין בי"ט משום דיכול להמתין עד למחר.
מה לפסח שכן כרת. שאם לא יעשה אותו בארבעה עשר יתחייב כרת אבל במילה ליכא כרת אם לא מל בשמיני. ומ"מ פריך למסקנא מה למילה ופסח שכן כרת שאם לא יעשה אותם לעולם יתחייב כרת דכתי' [בראשית י"ז] וערל זכר אשר לא ימול ונכרת מעמיו.
ת"ל את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'. וא"כ ר"ל דאע"ג דאיש אמו ואביו תיראו את שבתותי תשמרו. וא"ת ואימא איפכא דאע"ג דשבתותי תשמרו איש אמו ואביו תיראו ויהיה כיבוד דוחה את השבת. וכי תימא דכל היכא דאיכ' לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן הא חומרא דאתי לידי קולא הוא דדרשי' מיניה הא בעלמא דחי ולחומרא דידיה לא איצטריך וכי תימ' דאית לן למידרש טפי מרישיה לסיפיה ולא מסיפיה לרישיה הרי בסמוך גבי מקדש דריש מסיפיה לרישיה. וי"ל דהכא דריש ליה [הכי] משום דכתי' אני ה' דמשמע שיהא מוראי למעלה ממוראכם כדאמרי' (במקדש) [במדרש (ויק"ר ס"פ כ"ד)] והתקדישתם והייתם קדושים יכול כמוני ת"ל אני ה' קדושתי למעלה מקדושתכם.
[מאי לאו דאמ' ליה שחוט לי בשל לי וכו'. וקש' ליגמר מהכא דעשה אינו דוחה לא תעשה שיש בו כרת. וי"ל דלהא ודאי לא צריך קרא, דפשיט' הוא דלא דחי, הואיל דלא תעשה חמור מיניה דהא כי משוי' ליה בלאו דמחמר נמי לא הוה צריך קרא ל[אפוקי] דלא דחי אי לאו דחזי' גבי כלאים בציצית דדחי, הכי נמי הכא לא מצי' למימר דמ"ה איצטריך למילף מהכא דלא דחי, דהא ודאי פשיט' הוה דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת אלא ודאי להכי אתא לאשמועינן דבעלמא דחי, ומ"ה איצטריך הכא קרא. ואכתי קש' מאי אולמיה דהאי קרא דעליה דכי היכי דגבי עליה מבעיא לן היכא חזי' בעלמא דדחי לא תעשה שיש בו כרת דאיצטריך עליה למיסרה. והכי נמי קא מבעיא לן הכא הי[כ]א חזי' בעלמא דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, דאיצטריך את שבתותי תשמרו... גבי עליה... למה דדחי, דאיצטריך עליה למיסרה משום... [וי"ל] האי עליה מצינן לאוקומי לדרשה אחריתי לכדר' כדלקמן [ח' ע"ב] דאין ב"ד מביאין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. ומ"ה קא קשיא ליה היכא חזי' בעלמא דדחי לא תעשה שיש בו כרת דעד... עליה איצטריך לאשמעי' דקא דחי דבעלמא אוקמי' ליה... לא איצטריך לדרשה אחריתי האי תירוצא, דהא לקמן בעי' למילף דבעלמא דחי מג"ש דמושבות, ולא קא פריך היכא חזי' בעלמ' דדחי דאיצטריך קרא למיסרה, אע"ג דהוי ג"ש כי הכי ויהא דעליה. ולאו מילת' [היא דג"ש] מושבות מושבות ליכא לאוקומה לדרשא אחריתי, ומ"ה לא פריך לה הכי, אבל ג"ש דעליה איכא לאוקומה לכדר'. ועוד דהא ג"ש דמושבות מושבות כדאוריית' היא לגמרי וכמאן דחזינן לה בקרא דמיא. אינו מהתוס' (על הגליון)].
טעמא דכת' רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי. אין לפרש אם לא נכתב שבתות דחי דאדרבה מסברא אית לן למימר דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת אלא ה"ק שבתותי תשמורו מיותר להשמיענו הא בעלמא דחי דאי אמרי' בעלמא לא דחי לישתוק קרא משבתותי תשמורו ואנא ידענא דלא דחי מסברא אלא ודאי מייתר קרא לאשמועי' דבעלמא דחי. ואין להקשות מאי שנא לעיל דאמרי' תיתי מפסח וממילה ולא אמרי' מדאיצטריך והכא אמרינן מדאיצטריך. וי"ל דשאני לעיל דפסח ומילה היתרא הוא וזה לא ידעי' מסברא אבל הכא דאתא קרא לאיסורא אין לומ' ניליף מיניה דא"כ לישתוק קר' מיניה דלעולם נימא מסברא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. וא"ת א"כ מאי האי דקאמ' לעיל יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה שבת, מנין לומ' כן כיון דלא ידעי' קרא דאת שבתותי תשמרו הא לעולם בלא פסוק יש לו לומ' דלא דחי. ופי' הרב ר' יוסף קאינון דנימ' הכי יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה את השבת דנימ' עליה להיתרא מה להלן יבום אף כאן יבום. ונימ' הכי נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן ערוה אף כאן ערוה וקאמ' רחמנא יבמה יבא עליה ונילף מיניה בעלמ' ת"ל את שבתותי תשמורו וא"כ לא מצינו למימר עליה להיתרא דא"כ לישתוק קרא מעליה ואנן [הוי] ידעי' מאת שבתותי תשמורו דמשמע הא בעלמא דחי ומדאיצטריך עליה ודאי איצטריך האי סברא. וא"ת כיון דידעי' דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת למה לי קרא דגדילים תיפוק לי מכל שכן דאפי' לא תעשה דכרת דחי כ"ש בלאו גרידא. וי"ל דהוה מוקמי' גדילים לכדרבא וראשו להקפת כל הראש שמה הקפה וזקנו לתגלחת מצורע שהיא בתער כדמפרש בנזיר [מ"א ע"ב]. וא"ת היכי קאמ' הא לאו הכי דחי א"כ למה לנו קרא דפסח ומילה וי"ל דסד"א דכיון דגלי קרא הכא דכיבוד אב ואם לא דחי שבת אע"ג דבעלמ' עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת א"כ נימא דשבת חמיר ומעתה בשום מקום לא ידחהו עשה ולהכי איצטריך קרא דפסח ומילה.
הא לאו הכי דחי. תימ' דילמא שאני כיבוד אב ואם שכן הוקש כבודו לכבוד המקום, אבל עשה אחר לא דחי לא תעשה שיש בו כרת. וי"ל דמקושיא אחרת מיתרצא הך דמקשי' א"כ נילף מהכא דעשה דוחה לא תעשה ועשה דהא בשבת איכא לא תעשה ועשה. וכאשר הקשית ניח' מינה למילף מהכא שידחה עשה לא תעשה ועשה דשאני הכא שהוקש וחמיר מאידך עשה. וא"ת היכי מוכח מהכא הא לאו הכי דחי דילמא שאני כיבוד דחמיר שהוקש. יש לומ' דכנגד דחמיר שהוקש יש בשבת עשה עם לא תעשה ומ"מ דחי ליה. וא"כ יש לנו ללמד מהכא דעשה אחר שאינו חמור כל כך דוחה דבר שיש בו לא תעשה שיש בו כרת בלא עשה עמו.
<h2>דף ו.</h2>
אלא לאו דמחמר. וא"ת למאי ס"ד למימר בשחוט לי ובשל לי מעיקרא יותר מבלאו דמחמר. וי"ל משום דכתי' שבתותי תשמרו דמשמע דבעיקר שמירה איירי והיינו במלאכה שבגופו דהיינו שחוט לי בשל לי אבל לאו דמחמר אינו אלא מלאכה בנחלתו.
ניגמר מהכא דלא דחי. וא"ת דילמ' שאני לאו דמחמר דחמיר דאית ביה עשה ולא תעשה. וי"ל דעשה דשבת לאו כלום נגד עשה דכיבוד דהוקש כבודו לכבוד המקום.
והא תנא בעלמא קאי ולא קא פריך. וא"ת משמע דאי הוה מיירי בשחוט לי בשל לי לא הוה קש' מידי ותימה דכ"ש דקש' הך בריית' דקאמ' יכול אמ' לו אביו היטמא וכו' ת"ל את שבתותי תשמרו. והיכי יליף היטמא ואל תחזיר דלא הוי אלא לאו גרידא משבתותי תשמרו דהוי לא תעשה שיש בו כרת דמיירי בשחוט לי בשל לי. וי"ל דאיכ' למימ' דיליף שפיר מהתם דכיון דמיירי בשחוט לי בשל לי אמרי' טעמא דכת' רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי דחי לאו שיש בו כרת, וא"כ חזי' דנהי דבעלמ' עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת עשה דכיבוד לא דחי לא תעשה, א"כ גרוע הוא משאר עשה מעתה נלמוד דלאו גרידא נמי כגון היטמא ואל תחזיר אע"ג דבעלמא עשה דוחה לא תעשה גרידא עשה דכיבוד לא ידחהו.
מה להנך שכן הכשר מצוה. פ"ה הכשר קיומו של מצוה. כלומ' לעולם דאמ' שחוט לי בשל לי, ולא מצי' למימ' הא בעלמא דחי, דשאני הכא דאי לאו קר' ה"א דדחי משום דכיבוד אי אפשר לקיימו בלא עקירת לאו, תאמר ביבמה דאפשר בחליצה. ולא נהיר' דאמרי' לקמן [כ"א ע"א] חליצה במקום יבום לאו מצוה היא. ותו היכי פריך למה לי עליה הא שמא בא לומ' דאף מחליצה פטורה, ופר"ח דה"פ לעולם אימ' לך לאו דמחמר וכי תימ' ניגמר מהכא דלא דחי מה להך ה"ג, כלומ' מה ללאו דמחמר שכן אינו עיקר מצות כיבוד, דעיקר מצות כיבוד האכילני השקני ועשה גרוע כזה אינו דוחה לא תעשה אבל עשה גמור ודאי דוחה לא תעשה.
הכשר מצוה ותיפוק לי מהתם. פ"ה [דהא שמעי' מכיבוד דלא דחי] ואם אינו ענין להכשר מצוה תנהו ענין ללא הכשר ולגלות [דלא] דחי. וקש' דהא אפי' להכשר מצוה איצטריך לגופיה דלא דחי בינין מקדש [ב]שבת דסד"א דדחי מדלעיל מדאיצטריך שבתותי דמשמע הא לאו הכי דחי. ועוד קש' דפ"ה אה"נ דהכשר מצוה תיפוק לן מדלעיל א"כ משמ' דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת וא"כ איצטריך שפיר עליה. ולפר"ח ניח' דה"פ לעולם אימ' לך לאו דמחמר ותיקשי לך ניגמר מהכא דלא דחי ולהאי קאמ' מה להך שכן הכשר מצוה שאין זה אלא תיקון מצוה אבל עשה גמור ודאי דחי לא תעשה שיש בו כרת.
<h2>דף ו:</h2>
וטעמ' דכת' רחמנא לא תבערו הא לאו הכי דחי. פי' הא בעלמא דחי. ואינו ר"ל דאי לא כת' לא תבערו ה"א דדחי דזה אינו דודאי אי לא כתב שום קרא ה"א מסברא דלא דחי, אלא ה"פ מדאיצטריך לא תבערו מכלל דבעלמ' דחי דאי בעלמא לא דחי לישתוק מלא תבערו דלעולם ידעי' מסברא דלא דחי, אלא מדאיצטריך לא תבערו מכלל דבעלמ' דחי. וא"ת היכי לישתוק קרא מלא תבערו הא איצטריך לגופיה למימר דלחלק יצאת. וי"ל דאמושבותיכם קא סמיך וה"ק טעמ' דכת' רחמנא לא תבערו אש בכל מושבותיכם. וא"ת א"כ היכי מפיק מיניה ר' נתן לחלק הא איצטריך לומ' מה להלן מיתת ב"ד אף כאן מיתת ב"ד. וי"ל דא"כ ליכתוב קרא לא תעשו אש בכל מושבותיכם ומדשני בלשון לא תבערו נפקא לן לחלק. אבל מ"מ קש' דהא איצטריך קר' דמושבותיכם למימ' בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בבית המוקד. י"ל דאי אתא לדרשא דהתם ליכתוב קרא לא תבערו אש לכם. ואי לג"ש דהכא אתא לא ליכתוב אלא מושבות מאי מושבותיכם ש"מ כולהו. וקש' להר"ם אימא מושבות להיתרא נאמר כאן מושבות ונאמר להלן מושבות מה להלן שבת אף כאן שבת וקאמ' רחמנא והיו אלה לכם, דליכא למימ' כל היכא דאיכ' לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשי' דטפי עדיף לאקושי לקולא דהוי חדוש בדידיה ואשמעי' חומרא בדוכתא אחריתי ואי מקשי' לחומרא לא הוי חדוש דלעולם מסברא יש לנו לומ' לא דחי. ועוד דאי מקשי' לחומרא משמע קולא בדוכת' אחריתי דמשמע הא בעלמא דחי וצ"ל דקים ליה דהכי נאמר הג"ש דמושבותיכם לאיסורא.
לא ר' יוסי היא. ולא הוי כ"א לאו בעלמ', וע"כ ר' יוסי סבר לה כר' יהודה דאמר מקלקל בהבערה פטור, דאי לר' שמעון היכי מצי למימ' ללאו יצאת הא איצטריך לגופיה לומ' דמקלקל בהבערה חייב ולומר דשריפת בת כהן אסורה אע"ג דמקלקל הוא. נחזור לראשונות לא ר' יוסי היא. תימ' הא דקיימ' לן בעלמא עשה דוחה לא תעשה ניגמר מהכא דלא דחי דהא לר' יוסי ליכא בהבערה אלא לאו גרידא דהכי פריך לעיל גבי מחמר. ונוכל לומר שאני הכא בשבת משום הכי לא דחי שיש בו לא תעשה ועשה. א"נ לפר"ח דאיכא למימר מה להנך שכן מכשירי מצוה שאין עיקר המצוה מבישול פתילה דזריקת הפתילה בגופו היינו עיקר המצוה. אבל עשה גמור מתקון גמור ודאי דחי. לא ר' יוסי היא וא"כ למה לי עליה. וא"ת וכי מוקמי' לה כר' יוסי להקשות למה לי עליה וי"ל דהכי ר"ל פירושא לר' יוסי מאי ליעביד מעליה.
הבערה דב"ד בשול פתילה היא ויש בה כרת. וא"ת א"כ מאי ללאו יצאת דאמרי' לעיל הא יש בה כרת. י"ל כיון דשני בדבוריה דכת' לא תבערו ולא כת' לא תעשו ללאו יצאת לגלויי בעלמא אשאר הבערה שאינה מיתת ב"ד דליכא אלא לאו גרידא.
מה לי בשול פתילה מה לי בשול סמנין. תימה אמאי איצטריך ליה להקשות כן, תיקשי ליה בהדיא הא ודאי תיקון נטילת נשמה היא זו וא"כ יש בה כרת דהא לעיל בעי לאוכוחי דמיתת ב"ד דחיא שבת הא ודאי לאו דוקא הבערה ה"ה שאר מיתות ב"ד. וא"כ אמאי לא מקשי' כדפרישי'. וי"ל דגם הכא הכי פירוש' מה לי בישול פתילה מה לי בשול סמנין כלומ' כי היכי דהבישול מהסימנין הוי לצורך צביעה כמו כן הבישול דהוי תקון הפתילה הוי לצורך נטילת נשמה.
<h2>דף ז.</h2>
אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה. וא"ת שמא האי דאמרי' דרציחה דוחה עבודה היינו משום שהרג את הנפש ואמרי' [ברכות ל"ב ע"ב] כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו. וי"ל דה"א דווקא נשיאות כפים אבל מילת' אחרינא לא. וא"ת אמאי לא קאמ' דיו לבא מן הדין להיות כנדון, (ת)מה דרציחה דוחה עבודה בשב ואל תעשה אף כמו כן רציחה תהא דוחה שבת בשב ואל תעשה וא"כ לא תהא רציחה דוחה שבת. וי"ל דאיכ' למיפרך קל וחומ' והיכא דאיכ' למיפרך ק"ו לא אמרי' דיו.
מה לי חומרא רבא מה לי חומרא זוטא. תימה דהסברות הפוכות מלמעלה דלעיל אמרי' דאי לאו קר' אמרי' מסברא דלא דחי והכא משמ' איפכא. ועו' קש' דא"כ מאי קאמ' לעיל [ג' ע"ב] היכא אשכחי' דדחי דאיצטריך עליה למיסרה ושקיל וטרי אלא איצטריך לימ' מדאיצטריך עליה דאי לאו עליה ה"א דדחי דמה לי חומרא רבה מה לי חומר' זוטא. וזה לא קש' כל כך דהאי משא ומתן אינו כי אם למאי דסליק אדעתין מעיקר'. אכן דוחק הוא דמ"מ משמע שהסברא מועלת וא"כ הדר קושיין לדוכתיה. ונר' דה"פ ממאי דעליה לאיסור' דילמ' עליה להיתרא ונילף מינה בעלמ' דדחי לא תעשה שיש בו כרת דהכי נימ' נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן ערוה אף כאן ערוה וקאמ' רחמנא יבמה יבא עליה ומינה נילף בעלמ' דמה לי חומרא מה לי קולא, תו אמ' [ת"ל] לא תבערו וא"כ נאמר על כרחי' עליה לאיסורא דאי עליה להיתרא אמאי איצטריך עליה תיפוק לי מלא תבערו דמשמע הא בעלמא דחי. אלא ודאי מדאיצטריך עליה ש"מ לאיסור' הוא. וא"ת ואימא איפכא דודאי עליה להיתרא ולא תבערו לא אתא למימר הא לאו הכי דחי אלא לגופיה איצטריך דסד"א ניליף מעליה דדחי כת' רחמנא לא תבערו דלא דחי. וי"ל דאפי' עליה להיתרא לא איצטריך לא תבערו דהא אין לנו ללמוד הבערה שהיא מיתת ב"ד מאחות אשה ומאשת אח שאין בה רק איסור כרת. אבל השת' כי כת' לא תבערו ודאי אמרי' עליה לאיסור' דאי עליה להיתרא לא איצטריך דהא נילף מלא תבערו דמשמע הא בעלמ' דחי דודאי כל דבר שיש בו כרת נוכל למילף מכ"ש דמיתת ב"ד.
לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש בבהן יד בבהן רגל. וא"ת אמאי לא קחשיב דבר החדש ממה שהוא טעון נסכים מה שאין כן בשאר אשמות. וי"ל דלא הוי דבר החדש כיון שאינו סותר הכלל, דדבר החדש הוי היכא שסותר הכלל כמו הכא דמשמ' הכלל דכל דמים טעונים זריקה מתן דמים לגבי מזבח דומיא דשאר הדברים ואתי למימר דהוא טעון מתן בהונות, א"כ אתא למעט הזריקה מעל המזבח. ומקשה הרב ר' יעקב מאורלינ"ש למ"ד [זבחים מ"ט ע"א] דהוא לא גמר מכללו אלא כללו גמר מיניה נימ' דכל אשמות יהו טעונים מתן בהונות כמו אשם מצורע. וי"ל דאשם בא לכפר ומתן בהונות אינו רק לטהר וא"כ אין לנו למילף מיניה שאר אשמות דלאו משום טהרה אתו אלא משום כפרה. (א"כ) [א"נ] נהי דכללו גמר מיניה, הדבר חדש עצמו לא ילפינן כללו מיניה אי לאו קרא. וצ"ע האי תירוצא דאיכ' להקשות אמאי לא ילפי' שאר אשמות מאשם מצורע לומ' שטעון נסכים שאין זה הדבר החדש עצמו שהרי אין זה כי אם מוסיף על הכלל אשמות מאשם מצורע לומ' שטעון נסכים שאין זה דבר חדש לכך נראה כתירו' ראשון.
<h2>דף ז:</h2>
מצורע שחל שמיני שלו בערב פסח. דמצורע ביום שמיני בא בשערי ניקנור דשערי ניקנור לא נתקדשו ומכניס ידיו לבהונות ומזין עליו מדם החטאת ומדם האשם, ודוקא נקט לא נתקדשו דאי נתקדשו אסור ליכנס. וא"ת אמאי לא נתקדשו יתקדשו ויכניס ידו בשער ניקנור ויעמוד מבחוץ. וי"ל דעלי' קרא דמצורע כת' לפני ה' [ויקרא י"ד] ושער ניקנור אינו לפני ה' ולהכי בעי' שיכניס ידו לעזרה, א"כ לא נתקדשו כדי שיוכלו מצורעין להיות בתוכו להגין עליהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.
וראה קרי בו ביום וטבל. אע"פ שאין טבול יום אחר נכנס, דטבול יום דזב כזב דמי, וכמו כן טבול יום דקרי כקרי דמי, דבעל קרי הוי כזב דכת' [במדבר ה'] וזב וכל זב לרבות בעל קרי. וא"כ טבול יום דקרי הוי כזב ואסור ליכנס וזה נכנס, מוטב שיבא עשה שיש בו כרת אם לא יעשה הפסח במועדו וידחה עשה שאין בו כרת. ודוקא ראה קרי שהוא דומיא דזב אבל אם נטמא טומאה אחרת כמו טומאת שרץ או טומאת מת מותר ליכנס במחנה לויה, דאפי' מת עצמו מותר ליכנס במחנה, דכתו' [שמות י"ד] ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ואמרי' [סוטה כ' ע"ב] עמו במחיצתו ומשה הוה קאי במחנה לויה. תימ' דאמרי' [כלים פ"א מ"ה] החיל מקודש ממנו שאין טמאי מתים נכנסין לשם א"כ משמע דאף בחיל אסורין ליכנס, וי"ל דזה לא הוי כ"א מדרבנן אבל מדאורית' אף בעזרה מותרי' וקש' דאמרי' עלה דסוטה [שם] כשהיה משקה אותה והיו פניה מוריקות אומרי' הוציאוה הוציאוה שלא תטמא העזרה. ופריך התם אפי' מת עצמו לא מטמא דכת' ויקח משה וגו' ומאי קא פריך הלא מ"מ איכא איסורא דרבנן. וי"ל משום דקאמ' התם הוציאוה הוציאוה בכפילות לשון משמע דאף אסור' דאוריית' איכ' ולכך פריך א"כ נוכל לומ' דכיון שהטומאה אינה כי אם מדרבנן והתחילה לה בפנים העזרה לא גזור. ובזה ניח' דקאמ' פ"ק דחולין [ב' ע"ב] טמא במוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר והקשה הרב ר' אפרים תיפוק לי שאינו יכול לשחוט שהרי קדשים טעונין צפון וזה אינו יכול ליכנס דאמרי' החיל מקודש ממנו שאין טמאי מתים נכנסין לשם ודוחק הוא לאוקומי בסכין ארוך כל כך שיגיע עד צפון מחוץ העזרה ונוכל לומ' שישחוט דרך גגין ועליות למאן דאמ' [פסחים פ"ה ע"ב] עליות לא נתקדשו ולמאי דפרישי' ניחא דליכ' אלא אסור' דרבנן, ומיירי דהטומאה באה לו בפנים וכיון דבאה לו בפנים לא גזור. והשת' נקט וראה קרי לרבות' דאע"ג דמדאוריית' אין טבול יום אחר נכנס זה נכנס וכו'.
וידחה עשה שאין בו כרת. פ"ה דכת' [במדבר ה'] וישלחו מן המחנה. ותימ' דלאו נמי איכא מלא יטמאו את מחניהם [שם]. ועוד איך פליג ר' יוחנן ואמ' אפי' עשה לית ביה הלא ר' יוחנן לאו תנא הוא כדמשמ' פ"ק דכתובות [ח' ע"א] גבי חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין דמשני רב תנא הוא ופליג ולא אמ' ר' יוחנן תנא הוא ופליג, ופר"ת דר' יוחנן בא לפרש מילתיה דת"ק כלומ' האי עשה דקאמ' ת"ק אינו ר"ל כ"א מדרבנן דמדאוריית' אפי' עשה לית ביה דלא נימ' דטבול יום דזב כזב דודאי לאו כזב דמי.
שחידשו בה דברים ואמרו טבול יום לא יכנס במחנה. וא"ת ומנא ליה שחידשו מטבול יום דילמא שחדשו מדברים אחרים כגון מטמא מת. וי"ל דמשמ' דבמילי דחצר חידשו וטמא מת אפי' בחיל אינו נכנס וחצר היינו עזרת נשים.
הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו. וא"ת א"כ מאי קאמר לעיל מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה וכו' לימ' טעמ' דהואיל והותר הותר לקרויו וי"ל דלעיל לא יוכל לומ' כן דמאי לימ' הואיל והותר וכו' משמ' שהוא היה נאסר מקודם לכן ולעולם יכול המצורע ליכנס בשערי ניקנור שהוא מחנה לויה. אבל הכא [שייך] הואיל והותר (תהא) [דהא] עד עתה נאסר להכניס ידו לבהונות.
<h2>דף ח.</h2>
כי איצטריך קרא לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי. וא"ת היכי (לקרו) [לקח] אחות זקוקתו. י"ל שאינה אלא מדרבנן. אבל קש' היכי משכחת לה דפוטרת צרתה הלא כיון דלא נשא חי אחות אשתו עד שמת אחיו א"כ לא היתה מעולם לו צרת ערוה שהרי כשנשא חי לא היתה צרת ערוה ליבם שעדיין לא נשא אחות אשתו. וצ"ל דאה"נ דאערוה לבד קיימי' הכא דנפק' לן מקר' דעליה ומקרא דלצרור אם אתה רוצה למצוא צרה עמה משכחת לה בנשא חי ואחר כך מת אחיו שהיה נשוי אחות אשתו.
הוקשו כל העריות לאשת אח. ומעתה אין להקשות הכא חד איסור' התם תרי איסורי דאין משיבין על ההיקש.
ערוה לא צריכ' קרא. וא"ת אמאי לא צריכ' קר' דלא נימ' דהואיל דאישתראי אשת אח אישתראי נמי אחות אשה. וי"ל דרבא לא סביר' ליה הואיל ואישתראי אישתראי דלא סבר להא דאמר לעיל מה טעם הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו וטעמ' דמצי מעייל ידיה לבהונות משום דביאה [ב]מקצת לא שמה ביאה. וא"ת מ"מ צריכא קרא דלא ניתי מהיקשא דר' יונה וי"ל דלא סביר' ליה הך היקשא הקש גמור דלא הוי מכל וכל, דהא אשת אח שיש לה בנים אסורה. ואע"ג דמשמע בקדושי' [ס"ז ע"ב] דכ"ע אית להו, הני מילי לאסור אבל להתיר לית להו.
כי איצטריך קר' למיסר צרה. תימה א"כ מאי ס"ד א"כ למה לי עליה הא אסרי' צרה מלצרור. וצ"ל דמהשתא ר"ל כדמסיק למיסר צרה במקום מצוה דוקא אבל שלא במקום מצוה שריא.
ת"ש ר' אומ' ולקח ולקחה. ונהי נמי דר' לית ליה עליה מ"מ סברא הוא דכי היכי דאיצטריך קרא לדידיה כמו כן לדידן ואי לדידן לא צריכ' קרא דעליה לדידיה נמי לא ליבעי קרא דולקחה.
צרה נמי לא צריכא קרא. וא"ת א"כ הק"ל ת"ש ר' אומ' ולקח ולקחה ויבם ויבמה כיון דלא איצטריך קרא לא לצרה ולא לערוה. וי"ל דנימ' לאסור צרות כל עריות דוקא במקום יבום אבל שלא במקום יבום צרותיהן מותרות. וכן לעיל [ג' ע"ב] צרותיהן מנין ר"ל צרותיהן דוקא במקום יבום אבל שלא במקום יבום צרותיהן מותרות מנין. והקשה הרב ר' יחיאל כיון דצרה לא צריכא תיקשי לר' למה לי תרי קראי ולקחה ויבמה. ונר' לראש"י דחד אתי למיסר צרה במקום מצוה וחד למישרי שלא במקום מצוה דדוקא לרבנן דמפקי מלצרור צרות וכתי' בתריה ונכרתו א"כ לא צריכא קרא לצרה אבל ר' דאפיק לצרור כר' שמעון ולא כתי' בה כרת בהדיא איצטריך שפיר קרא למיסרה במקום מצוה. ואע"ג דנפרש בסמוך דנפיק לר' עונש מלצרור היינו כאשר נכתב ולקחה דמיניה שמעי' אזהרה בצרות כדאמרינן בסמוך כל היכא דאיכ' תרין לקוחין וכו' ואז מדמינן צרות להדדי צרת ערוה לצרה בזיקה אבל אי לא כת' ולקחה לא שמעי' איסור בצרת ערוה במקום מצוה כ"נ לראש"י.
צרה נמי לא צריכא קרא. וא"ת א"כ אמאי תנא כלל פוטרות צרותיהן, דהכי דייק לעיל דמשום הכי לא תני פטורות משום דערוה לא צריכא קר' וא"כ עתה כי אמרי' צרה לא צריכא קרא למה איצטריך למיתני פוטרות. וי"ל דלא דמי דלעיל כי קאי בערוה ניח' דאין צריך לאשמועי' איסור דערוה שכבר מפורש בשלשים ושש כריתות וא"כ פשיט' דאסיר' אף במקום מצוה דאין עשה דוחה לאו דכרת, אבל עתה דאיירי' בצרה איצטרי' שפיר למיתני פוטרות לאשמועינן במקום אחר במשנה דאיכ' כרת בצרה ולהכי תנייה הכא.
<h2>דף ח:</h2>
ואיפוך אנא דסברא היא להחמיר יותר שלא במקום מצוה מבמקום מצוה. ועו' דלגלות ערותה דמשמ' דקרא סמיך אעליה דהוי לשון יבום שהוא במקום מצוה וא"כ יש לנו לומ' במקום מצוה היא אסורה וצרתה מותרת. וקר' דאשה אל אחותה לא תקח דמשמ' שתיהן אסורות נוקים שלא במקום מצוה. א"כ לא יאמר עליה מסבר' כי פרכי' מרישיה דקרא לסיפיה דכתו' ואשה אל אחותה לא תקח דמשמע שתיהן אסורות, וכת' לגלות ערותה דמשמ' ערות' (דקר') [דוקא] ודאי משנינן מסבר' במקום מצוה היא אסורה וצרתה מותרת ושלא במקום מצוה שתיהן אסורות וא"כ כשנאמר עליה בא לחדש דבר שאין לנו לומר מסבר' והיינו במקום מצוה שתיהן אסורות שלא במקום מצוה היא אסורה וצרתה מותרת.
דילמא עליה להיתרא. ואין להקשות הא כל היכא דאיכ' לאוקושי לחומרא ולקולא לחומרא מקשי', דודאי שפיר פריך דמסבר' יש לנו לומ' דעליה להיתרא דאי לאיסור' לא איצטריך קר' להכי דמסבר' יש לנו לומ' דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. ופ"ה דחוק דהיכי נוקי' קר' דכת' לא יקח על קר' דעליה להיתרא, כי דוחק גדול הוא לומ' דלא תקח ירצה לומ' שלא במקום מצוה ועליה יהיה להיתרא ור"ל במקום מצוה. ונר' לפרש להיתרא דנאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן ערוה אף כאן ערוה וקאמ' רחמנא יבמה יבא עליה.
לצרור מפיק ליה [רבי] לכדר' שמעון. וא"ת כיון דר' לא מפיק צרות מלצרור ומפיק ליה לצרת ערוה בזיקה לכדר' שמעון א"כ אזהרה שמענו עונש מנין דה"נ אמרי' לעיל [ג' ע"ב] וקאמ' ת"ל ונכרתו וא"כ השתא דלא מפקינן מלצרור צרות לא כתי' כרת גבייהו וא"כ עונש מנין. וא"ל דליכא רק אזהרה דא"כ לא ליפטרו מחליצה כמו דאמרי' לקמן [כ' ע"א] דחייבי לאוין חולצות וי"ל דכיון דמפיק מלצרור שום צרות כדקאמ' לצרור כר' שמעון א"כ מיירי בצרת ערוה בזיקה מעתה בכל צרות נמי יש לנו להחשיבן ערוה להיות בכלל כרת דכתו' [ויקרא י"ח] כי כל איש אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו.
דאי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי. וא"ת א"כ חייבי עשה ליפטרו צרתו כיון דליכ' למימ' אי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי. וי"ל כיון דאית בהו תפיסת קדושין קרינ' ביה אי בעי נסיב. וכן נוכל לומ' נמי מחייבי לאוין דלא יפטרו דלר' קרינא ביה אי בעי נסיב דאית בהו תפיסת קדושין דסביר' ליה קדושי' תופסין בחייבי לאוין.
מלמד שמגרשה בגט ומחזירה. דסד"א מצוה דרמיא עליה עבד, מהשת' תיקום עלה באיסור אשת אח. וא"ת אי ס"ד לומ' כן ביאה שניה ביבמה ליתסר דהא מצות יבמה בביאה ראשונה וא"כ ביאה שניה תיקום עלה באיסור אשת אח. וי"ל דהא לא מצי' למימ', דכיון דאמ' רחמנא ליבמה, לא אמר ליקחנה ולהוציאה מיד לאחר ביאה, אבל הכא מצינן למימר דכיון שגרשה לא יחזירנה עולמית. וא"ת והא בחייבי לאוין אמרי' לקמן [כ' ע"ב] גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ומ"ה לא אמרי' אתי עשה ודחי לא תעשה, ואמאי לא אמרינן דביאה ראשונה וביאה שניה לישתרו, דהא לא ציוה הכתו' ליקחנה ולהוציאה מיד לאחר ביאה וביאה ראשונה מצוה עליה לעשות דאתי עשה ודחי לא תעשה. וי"ל שאני התם דביאה ראשונה לא שריא רק על ידי דחיית הלאו, אבל הכא דביאה ראשונה היתה בהיתר גמור א"כ לא צוה הכתו' ליקחנה ולהוציאה מיד לאחר ביאה.
ויבמה בעל כרחה. ועוד חזינן מהך קר' [קידושין י"ד ע"א] ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה. ועו' דרשי' [לקמן י"ט ע"ב] ויבמה עדיין יבומים הראשונים עליה. ואיכ' למימ' דג' דרשות נפקי מוא"ו ומיבם ומה"י.
<h2>דף ט.</h2>
בע"ז אתיא מעיני מעיני. וא"ת אמאי לא קאמ' מצות מצות דהא בע"ז כתו' מצות מצות. וי"ל דההיא דע"ז איצטריך לומ' דשקולה ע"ז כנגד כל המצות.
יחיד נשיא ומשיח מואם נפש וכו'. וא"ת למה לי קר' ליחיד דע"ז הלא כת' כרת לגבי דידיה דכת' [במדבר ט"ו] את ה' הוא מגדף ונכרתה. וי"ל דקסבר דמגדף לאו היינו עובד ע"ז, אלא היינו מברך את השם. והקשה הרב ר' יעקב מאורלינ"ש על הא דאמרי' [שבועות י"ג ע"א] שלש כרתות בפורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה, אמאי לא חשיב בהדי שלשים ושש כרתות, ואפי' למאן דבעי מעשה הלא מגלה פנים בתורה הוי מעשה דעקימת שפתיו הוי מעשה ומיפר ברית שהוא מושך בערלתו. וי"ל דלר' דמפיק הכא קרבן בדבר שזדונו כרת מעליה דאחות אשה ניח' דכיון דחזינן לכולהו מאחות אשה ניבעי דומיא דאחות אשה שיש לאו עם הכרת, אבל פורק עול ומגלה פנים בתורה ליכ' לאו עם הכרת וא"כ לא יתחייב קרבן. וא"כ לא מצי חשיב להו עם הכריתות דאית בהו קרבן.
(ורבא) [ורבנן] הך סברא מנא (ליה) [להו]. וא"ת ונימ' מעליה עליה דאין ג"ש למחצה וא"כ נילף הני תרי דרשות. וי"ל כיון דאמרי' לעיל [ג' ע"ב] עליה מה תלמוד משמע דלשום דרש' לא אתי עוד. עי"ל דלא מצינן למילף קרבן מעליה דאחות אשה משום דעליה דחטאת לא מפני, ועליה דאחות אשה נמי לא מפני, ואפי' אם עליה דאחות אשה מפני, מ"מ כיון דההוא דחטאת לא מפני שבקי' דרשא דחטאת משום מופנה מצד אחד ודרשי' לה גבי יבום משום דמופנה משני צדדין.
ציבור משאר מצות אתיא מעיני מעיני. וא"ת אמאי לא קאמ' מצות מצות מיחיד נשיא ומשיח וצ"ע.
מאי נחלוק דמשמע קרבן משונה ליתי פר צבור בשאר מצות הוא דמייתי. וא"ת ולימא לייתי כבש או איל דליתיה באינך. וי"ל דאין לנו לבדות מדעתנו קרבן חדש. וא"ת א"כ למה לו להאריך כדקאמ' לייתי פר וכו' הוה ליה למפרך מאי נחלוק אי לייתי קרבן דאיתיה במקום אחר אין זה נחלוק ואי מייתי קרבן דליתיה בשום מקום אין לנו לבדות מדעתינו. וצ"ע.
<h2>דף ט:</h2>
והאמר ר' אושעיא חלוק היה ר' שמעון אף בראשונה. וא"ת ולישני דמיירי בחד אחא ומית ולא יבם אי נמי בתרי ולא מית דבהא מודה ר' אושעיא דר' שמעון מודה בהא כדקאמ' לקמן [י"ח ע"ב]. וי"ל דהא לא מצינן למימ' דהא בפ"ב מפרש כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו ולא מיירי בכי האי גונא.
באונסין לא קא מיירי. פי' במילתא דלא הויא רק באונסין לא קא מיירי ובזה ניח' הא דפ"ה במתני' [ב' ע"א] בתו מאנוסתו.
<h2>דף י.</h2>
לר' יהודה נמי משכחת לה דאי עבר ונסיב. וא"ת והלא ר' יהודה סבר כר' עקיבא דאמ' אין קדושין תופסי' בחייבי לאוין וא"כ לא מציא פטרה צרתה דהא ר' עקיבא סבר כר' יהודה דהכי משמע לקמן [מ"ט ע"א] דמוכח אין קדושין תופסין בחייבי לאוין מדכתו' [דברים כ"ג] לא יקח ולא יגלה וסמיך ליה לא יבא ממזר, והיינו כר' יהודה דמוקים לה באנוסת אביו דליכא רק לאו. וא"כ מסתמא ר' יהודה סבר כר' עקיבא דאמ' אין קדושין תופסין, וא"כ מאי פריך הכא ליתני לר' יהודה דאי עבר ונסיב הלא אין קדושין תופסין בחייבי לאוין וא"כ לא פטרה צרתה. וי"ל דודאי ר' יהודה לא סבר כותיה דר' עקיבא אף כי מוקים ליה לאנוסת אביו כותיה, לא סבר דאין קדושין תופסין באנוסת אביו דדריש מלא יקח ועד לא יגלה ולאו דלא יגלה אינו בעל. ותי' דמשמע [ב]פרק ד' מיתות [סנהדרין נ"ג ע"א] בהדיא דר' יהודה סבר ליה כר' עקיבא גבי אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו חייב עליה אלא משום האם בלבד. ומסיק התם שאינה ראויה לאביו, ר"ל מחייבי לאוין, וקאמ' בהדיא לר' יהודה, סבר לה כר' עקיבא דאמ' אין קדושין תופסין בחייבי לאוין. וי"ל דשמעתין דהכא הויא לפי שטת מתני' דהתם, דתני דסבר ר' יהודה הבא על אמו חייב משום אמו ומשום אשת אביו, ולא מיירי באינה ראויה לאביו כלל. וא"ת וליתני במתני' דאשת איש פוטרת צרתה כגון דאמ' לה הרי את מגורשת לכל אדם חוץ מראובן, וא"כ אליבא דר' אליעזר דאמ' [גיטין פ"ב ע"א] מותרת לכל חוץ מאותו האיש משכחת לה דתפטור צרתה כגון שנישאת אותה האשה לשמעון ומת ונפלה לפני ראובן אחיו, דעתה הויא אשת איש לו וא"כ פוטרת צרתה. וי"ל בפלוגתא לא קא מיירי, ואפי' למאן דבעי למימ' דכאן בפלוגת' מיירי' בכי האי פלוגת' דלא סביר' לן כותיה לא איירי', דהא כרבנן סבירא לן ואוסרין אותה לכל. א"נ י"ל דלא תני אשת איש משום דבעי' דומיא דאחות אשה שהיא ערוה ממילא מגזירת הכתו'. אבל האי אשת איש אינה ערוה אלא מחמת דבורו של אותו האיש שאמ' חוץ מאותו האיש ולא גרשה גרושין גמורין. וא"ת אמאי לא תני נדה במתני', דאמרי' לקמן [כ"ז ע"ב] כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה. וי"ל דטעמא הוי משום דכיון שאינה ראויה מיד אין לנו להמתין עד שתהא ראויה ליבום. אבל נדה בהמתנה מועטת תשתרי לאחר שתטבול [עיין לעיל ב' ע"א].
<h2>דף י:</h2>
לפי שאינה בצרת צרה. והקשה הר' ר' משה כהן הלא משכחת לה שפיר בצרת צרה לר' שמעון דשרי ביבם ואחר כך נולד כגון [שחלץ] ליבמתו וקדשה ונולד לו אח דשרייא לאותו אח שנולד שמצאה בהתר. וי"ל דבפלוגתא לא איירי' דלא סביר' לן כר' שמעון. והא דקאמ' תלמודא לעיל [ט' ע"ב] משכחת לה בשיתא אחי ואליבא דר' שמעון זהו משום דדחיק למצוא כללא דר' חייא בכולה מתני' כדאמ' ר' חייא בכולן אני קורא בתו ובת בתו וכו'.
החולץ ליבמתו וחזר וקידשה. למאי נקט וחזר וקדשה ונר' דלרבות' נקטיה דאע"ג דקדשה והוו האחין באין מכחו ובדידיה ליכ' אלא לאו בעלמא מ"מ אמ' ריש לקיש דאיכ' בדידהו כרת.
סיפא אתאן לר' עקיבא דאמ' אין קדושין תופסין בחייבי לאוין. ותימה דנקט אחד מן האחין ה"ה דהוה מצי למימר הוא עצמו דהא בדידיה נמי איכא לאו. ושמא דאה"נ דקאמ' כן דמן האחין ר"ל אחי המת.
<h2>דף יא.</h2>
מאן אחין הילודים. הילודים ר"ל להבא כמו כל הבן הילוד [שמות א'] דנולדו משמע לשעבר.
חד אמ' בעשה. פ"ה דכתו' בית אחיו, בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה. וקש' דהא ברוב הספרים יש וחזר ובא הוא או אחד מן האחין. וא"כ קש' היכי מצינן למימר בכרת וריש לקיש הלא בדידיה לא מצי להיות רק עשה דבית אחד הוא בונה. ועוד היכי מצינן למימ' דליכ' רק עשה מי נתקו מכרת הלא שפיר איצטריך בית אחד הוא בונה להיכ' שנפלו לו שתי יבמות מבית אחד דאינו מיבם רק אחת, ומעתה חזינן דאידך תיקו באיסור אשת אח שהוא בכרת. וע"ק מאי האי דמספקא לן בקדושין [ס"ח ע"א] אי ר' ישבב טעמ' דנפשיה קאמ' ואפי' חייבי עשה או לאפוקי מר' סימאי קאתי תיפשוט דטעמ' דנפשיה קאמ' מדאמרי' לקמן פרק ר"ג [נ"ג ע"א] אין לאחר ביאה כלום בשתי יבמות ומוקים לה כר' עקיבא דאמ' אין קדושי' תופסין וכו' ואי סבר ר' עקיבא קידושין תופסין בחייבי עשה אמאי אין לאחר ביאה כלום הלא ליכ' רק עשה דבית אחד הוא בונה כדפ"ה הכא. ונר' לפרש דודאי גרסי' הכא שפיר ובא הוא או אחד מן האחין וקדשה. וגרסי' חד אמ' בלאו דכתו' אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ואתי לנתוקי מכרת ללאו וה"ג מאן דאמ' בלאו כר' יוחנן דאמ' לעיל דאף על הצרה נמי בלאו כמו בדידה א"כ דרשי' כיון שלא בנה הצרה שוב לא יבנה וכיון שבא על יבמתו שוב לא יבנה הצרה. ומ"ד בכרת כריש לקיש דלא אמרי' צרתה כמותה ולא דרשי' לא יבנה גבי צרה רק בדידה וא"כ איכא כרת דאשת אח. וא"ת א"כ למה לי קרא לר' יוחנן דבית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים מלא יבנה נפקא דאינו בונה צרתה. וי"ל דסד"א דמיבם לא מייבמה אבל מחלץ חלצה להכי איצטריך (לא יבנה) [בית אחד הוא בונה] דאפי' מחלץ נמי לא חלצה. ועו' י"ל דר' יוחנן סבר דאיצטריך בית אחד הוא בונה לייתר קרא דלא יבנה לנתוקי מכרת דאשת אח ולאוקומי אלאו. ומאן דאמ' בכרת כריש לקיש כדפרי' דסבר דלא מיירי מן הצרה. עוד פי' ר"ם מאן דאמר בכרת כריש לקיש משום שיש לנו לעשות פטור דצרה בביאת חברתה כמו פטור דצרה בחליצת חברתה והיכא דמיפטרה הצרה בחליצת [חבירתה] אמרי' לעיל דהוי בכרת כמו כן אמרי' הכא דמיפטרה בביאת חברתה דחליצה ויבום אחד הם.
ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה. פ"ה דאפי' רבנן לא פליגי עליה אלא דאסרי אותה ליבם אבל צרתה מודו דשריא. וא"ת ואמאי לא פריך גם מרבנן דאמרי חולצין ולא מתיבמין אלמא דבת יבום היא. וי"ל דהמקשה ידע שפיר דיש חילוק בין סוטה דאוריית' לרבנן דאי אמרי' בסוטה דרבנן חולצת בסוטה דאורייתא ליכ' אף חליצה. אבל ס"ד דאף בסוטה דרבנן יש לנו לומ' כעין דאוריית' תקון לאוסרה ליבום. וא"כ ל"ג מה שכת' הכא בספרים משום ביאתה או חליצתה הוא דמיפטרה צרתה וכו'. דהא איכ' לשנויי דמשום ביאתה או חליצתה מיפטרה צרתה מכל דבר הא לאו הכי צריכה חליצה, וא"כ לא הוה קשי מידי שהרי פירשתי דלעולם ידע שיש חילוק בין סוטה דאוריית' לסוטה דרבנן מהא, אלא ל"ג ליה ומייתי בהדיא דר' שמעון סבר דבת יבום היא. וא"ת ומאי פריך הלא ר' שמעון לא איירי אלא בדיעבד כדקאמ' התם [לקמן פ"ז ע"ב] אין הולד ממזר, וא"כ לא קש' מידי דהא ידע שפיר שיש חלוק בין סוטה דאוריית' לסוטה דרבנן כדפרישית. וי"ל דאפי' בדיעבד לא היה לו לפטור צרתה לינשא לכתחלה.
<h2>דף יא:</h2>
ואם מת חולצת ולא מתייבמת. מפני שאין להעמיד בביתו אשה מזנה. א"כ לא מתייבמת מק"ו במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש.
שנ' אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה. וא"ת מאי טעמ' מפיק לקרא מפשטיה דמיירי במחזיר גרושתו וי"ל דמשום דהוטמאה משמע ביאה של איסור ובמחזיר גרושתו לא אית בגוה ביאה דאסורא לאותו שנשאה אחר שגירשה זה.
מאי נסתרה נבעלה דהיינו סוטה ודאי. וא"ת והלא אף סוטה ספק חזינן מונסתרה ונטמאה לרבות סוטת ספק. וי"ל דמ"ה אין לנו להחשיבה עמה דלא כתו' בגוה לאו כשאר עריות.
הויה ואישות כתו' בה. פ"ה דכתו' [דברים כ"ד] להיות לו לאשה ואמרי' שהיה לו לשני הויה ואישות בה והיינו במחזיר גרושתו, אבל בסוטה לא היה בו הויה שהרי לא קדשה אלא בא עליה באיסור. ול"נ דהא קרא דלהיות לו לאשה משמע הויה ואישות קאי באותו שמחזיר גרושתו. ונר' לפרש הויה ואישות כתו' בה דקר' מיירי באותה שצריך הויה ואישות להחזירה. והיינו במחזיר גרושתו שנשאה אחר משגירשה. אבל בסוטה אין צריך לבעל הויה ואישות שהרי לעולם היא אשתו.
צרתה מהו. אבל מהיא עצמה לא קא בעי דאסירה מק"ו כדאמרי' לקמן דאסרי' לה מק"ו ומה במותר לה נאסרה באסור לה לא כל שכן.
או דילמ' כיון דאיתעקר איתעקר. נר' לומ' דקא בעי צרתה מהו להתיבם אבל לחלוץ פשיט' דחלצה דבהא אמרי' דאיתעקר, וניח' דמייתי לקמן ת"ש היא או צרתה חולצת ופשיט מעין הבעיא, אבל אי הוה אמרי' דקא בעי הכא אף מחליצה, א"כ לא פשיט לקמן (מיירי) [מידי] מעין הבעיא, דהא אי אמרי' אין מקרא יוצא מידי פשוטו לא חולצת ולא מתייבמת, ואי אמרי' כיון דאיתעקר איתעקר אף יבומי מיבמה. ואיהו בעי למיפשט חולצת ולא מתייבמת א"כ לא פשיט כלל מעין הבעיא. אלא כדפרי' דקא בעי הכא מי אמרי' כיון דאיתעקר איתעקר ומיבמה או אין מקרא יוצא מידי פשוטו ולא מתייבמת אבל היא חולצת, והשת' פשיט שפיר מהא דתני חולצת אבל לא מתייבמת.
<h2>דף יב.</h2>
פסולה לו ומאי נינהו מחזיר גרושתו. דליכא למימ' שאר חייבי לאוין דא"כ מאי רבותא אשמעי', אלא ודאי ר"ל מחזיר גרושתו ולאשמועי' דמייבם צרתה כפ"ה.
מיאנה בזה מותרת בזה. כלומ' באחיו לפי שהמיאון עוקר הזיקה. וא"ת אף לאותן שמיאנה נמי תישתרי שהמיאון יעקור הקדושין מאחיו ראשון ותהיה כמו נכרית בעלמא. וי"ל דטעמ' משום דמשעת נפילה נראית כאשת אח דמכיון שנצטרך לה ליצא ממנו על ידי מיאון נראית כאשת אחיו כדאמרי' לקמן מיאנה ביבם אסורה לאביו משום דמשעת נפילה נראית ככלתו.
[משום צרת וכו'. משום דתני רמי בר יחזקאל וכו'. וקש' למה ליה לאתויי מילת' דרמי בר יחזקאל, בלא הא דרמי בר יחזקאל מצי' למימ' דטעמ' הוי משום דבשעת נפילה נראית כצרת בתו. ותי' הר"ם בר' יוסף דאיצטריך דאי מברית' הוה אמרי' כיון דחזינן במתני' דמהדרינן אמצות יבום, ואפי' מיאנה ביבם אמרי' צרותיהן מותרות, לא תתיבם משום דנישואין קמאי, אלא אמרי' משעת נפילה נראית כצרת בתו כדי שלא נעקור מצות יבום, מ"ה אייתי לה הא דרמי בר יחזקאל דאמ' מיאנה ביבם אסורה לאביו. והא ודאי שלא במקום יבום הוא. ואפי' הכי קאמ' אסורה לאביו, דאמרי' הואיל ובשעת נפילה נראית ככלתו, ולא אמרי' נשואין קמאי קא עקרה הואיל ובשעת נפילה נראית כצרת בתו. והר... בר' יהודה ז"ל תי' דמ"ה מייתי הא דרמי בר יחזקאל, דאלומי קא מאלים לקושייה, משום דמינה חזינן דאע"ג דערוה גופה קא ממאנה ועקרה לקידושין קמאי, אפי' הכי אסור הואיל ובשעת נפילה נראית ככלתו, כל שכן בצרת בתו דהיא גופה לא ממאנת שאינה נפטרת במיאון הבת, אע"פ שעוקרת קדושין הראשונים ולא מהני לה שתהא מותרת הואיל ובשעת נפילה נראית כצרת בתו. והרב ש"צ אמ' דאין הכי נמי דלא הוה צריך לאתויי הא דרמי בר יחזקאל, ומ"ה מייתי לה משום דהויא בריתא דעדיפא ליה למילף מבריתא. ואית דמקשו מאי קא... אי נמי דודאי נשואין קמאי עקרה מדקאמ' מיאנה ביבם אסורה לאביו דמשמע יבם, אלא לאו ש"מ דנשואין קמאי לא עקרה וכי אסירא משום שנראית ככלתו. וי"ל בצרת בתו למה לא גזרי' צרת ממאנת... אבל לא גזרי' בכל יבמה דעלמא אטו בתו... דבצרות הוא דאיכא למיגזר הואיל וצרת בתו נמי מדאוריית' שריא לייבם, ורבנן הוא דגזרו ביה משום שנראית כצרת בתו משעת נפילה. וגזרו בכל צרת ממאנת דדמיא... וכי קאמר שמואל דצרת ממאנת דעלמא אסירא דוקא להתיבם אבל חליצה ודאי בעיא, דאמאי אסירא משום צרת בתו ממאנת. וצרת (הבת) חליצה בעיא דהא מן התורה מתיבמת, וכיון דלא אסירא אלא מדרבנן מפני שנראית צרת בתו ודאי לא שרי' לה לעלמא בלא חליצה, דלא אתו רבנן ושרו יבמה לשוק דהא מדאוריית' מתיבמת. ומשום האי טעמ' הוא דלא אקשי לעיל בריש פירקין [ג' ע"ב] לשמואל לתני צרת ממאנת כי היכי דאקשי לרב. וי"ל ולרב אסר משום דלא מצי למיתנייה דכל הנך דמתני' פטורות אף מן החליצה. ואליבא דשמואל צרת ממאנת חליצה מיהת בעיא. ואית לן לפרושי טעמ' דאמ' מיאנה בזה מותרת לזה, דמשמע הא לאותו שמיאנה אסורה. ואמאי הואיל ועקרינהו לנשואין קמאי (הא) לא הויא אשת אחיו. ונהי דאי הוו תרי אחי ומיאנה לחד מיניהו שאסורה... ליבום לאחיו השני ואם חלץ לה זה אסורה לאחר משום גרושת אחיו ואסורה לו. ומיהו היכא דליכא אלא חד אחא או תרי ומיאנה בתרויהו אמאי אסורה להם הואיל והיא חוזרת בה ורוצה להינשא להם דלא שייך בה למימ' אסורה... להתיבם ואמאי אסורה. וא"ל דטעמ' דשמואל הוי משום גזירה בעלת הגט שהיא אסורה לכל האחין משום גזירת חליצה כדבעי' למימר לקמן. ואע"ג דב... מיהו ממאנת דלא אסירא אלא משום גזירת בעלת הגט לא גזרי' בה אלא לאותו שמיאנה לחוד, ואע"ג דשמואל אמ' לקמן במכילתין בפרק ב"ש [ק"ז ע"ב] דלא דמי לבעלת הגט נהי דלא... אסורה אבל אליבא דהילכתא דקיימא לן ממאנת שריא... דלא מצי למימר הכי. ותירוץ קמא עיקר. (כל הדיבור "משום צרת וכו"' הוא בגליון כ"י סינסינטי בכתיבת יד אחרת ואינו מהתוספות)].
בבעל מותרת לאביו, שהמיאון עוקר הקדושין ונמצא שלא היתה מעולם כלתו ולא נחשבת כי אם כמפותת בנו. ביבם אסורה לאביו, משום דכיון שנפלה לפני אחיו נראית כמו שהיתה אשת בנו מדניצטרך למיאון לצאת מן האח נראית ככלתו. אפר' לקמ' בע"ה הקשיא שיש כאן.
אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת. תי' דהא דרשי' לקמן [כ"ד ע"א] מהאי קר' מצוה בגדול ליבם. י"ל דזהו מוהיה הבכור וכאן נפקא לן מאשר תלד פרט לאיילונית. וא"ת וצרתה מנא לן דתיפטר דהא לא כת' בהך קר', דכל ערוה נפק' לן לפטור צרתו מאחות אשה שהיא ערוה ובה כתו' לצרור דמשמע צרות אבל הך לאו ערוה היא. וי"ל כיון דחזינן דלא חזיא לייבם הויא כמו ערוה והויא צרתה צרת ערוה ופטורה מכל שהרי אשת אח היא שלא במקום מצוה ואשת אח ערוה היא.
מאי לאו למעוטי צרת איילונית דשריא. אבל א"ל צרת סוטה וצרת מחזיר גרושתו דאין לנו למעט אלא דכוותה כהך שאסורה משום אשת אח מאב ולא משום ערוה אחרת. וא"ת דילמא אתא למעוטי צרת ממאנת שגם היא דכוות' שאין אסורה אלא משום אשת אח. י"ל דהא ודאי לא אתא למעוטי דשאני ממאנת שלא היתה מעולם אשת אחיו ואינה אסורה רק משום גזירה משום צרת בתו ממאנת.
<h2>דף יב:</h2>
צרת איילונית מותרת ואפי' הכיר בה ואפי' צרת בתו. דכיון דלאו בת יבום היא הויא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה ושריא, כפ"ה.
ג' נשים משמשות במוך. תימ' משמע אבל שאר נשים אין מותרות לשמש במוך. ואמאי הלא אינה מצווית מפריה ורביה. וי"ל דר"ל הכא צריכות לשמש במוך משום סכנה אבל שאר נשים אינן צריכות אבל אי בעו משמשי. א"נ י"ל דשאר נשים מצוות מכל מקום שלא להשחית זרע האיש אבל מותרות לתת מוך בשעת תשמיש לקבל הזרע. והאי שאנו משמשין קטנות אע"ג שלא ילדו מ"מ היינו מקום הראוי להזריע.
שמא תעשה עוברה סנדל. פ"ה שתתעבר שינית. וא"ת והא אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת וי"ל ה"מ בני קיימא אבל נפלים מתעברת. (א"כ) [א"נ] חיישי' שמא נתעברה תואמים ועתה כשיבעול אם לא תשמש במוך יכנס הזרע בין הולדות ויפחות צורתו והיינו סנדל דקאמ' הכא.
אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ודרבה בר ליואי ליתה, ואלא קשיא מתני' א"כ מצינו חמות ממאנת, אמ' רב ספרא בנים הרי הן כסימנין ותו לא ממאנה כיון שיש לה בנים. וא"ת ומה בכך הלא אף סימנין לא מהנו דהא תוך זמן נוצרו וי"ל דקא סבר כמ"ד [נדה מ"ה ע"ב] תוך זמן כלאחר זמן. ולא נהיר' דהא מסקי' [ב"ב קנ"ו ע"א] בגרה תוך זמן כלפני זמן. וצ"ל דר"ל הרי הן כסימנין דלאחר זמן דבנים תוך זמן מהנו כסימני' גמורי'. וקש' להא דפרישית דרבה בר ליואי ליתה, זה חסר מן הספרים, וגם משמע "ואלא קשיא" דקאי עליה דרבה בר ליואי. ונר' לפרש דהאי ואלא קשיא קאי לרבה בר ליואי דלמתני' לא קשיא מידי דא"כ מצי חמות ממאנת דהא ודאי ידעי' דכיון דילדה נראית כגדולה וא"כ לאו ממאנת היא. אלא לרבה בר ליואי קש' דאמ' לעיל היא מתה ועוברה מת והכ' אמרי' שכבר ילדה משמ' שיכולה ללדת בקטנות, דאי טעמ' משום דלא ילדה אלא בגדלות הוה ליה למימ' שכבר גידלו, אלא ודאי מיירי דילדה בקטנות. ואיהו אמ' היא מתה ועוברה מת. אבל למתני' לא קש' דאיכ' למימ' דודאי מצי ילדה בקטנות ומ"מ לא ממאנה דנראית כגדולה. ומשני אמ' רב ספרא בנים הם כסימנין, פי' כיון שכבר ילדה איגלאי מילת' שהיתה גדולה משעת הריונה ומיהרה גדלותה, והא דאמ' רבה בר ליואי תוך הזמן היא מתה ועוברה מת מיירי תוך זמן של גדלות ואין הדבר תלוי בשנים. ודוקא בבן קיימא קאמרי' כן אבל בנפלים לא מחזקי' לה בגדולה משעת הריונה כדאמרי' לעיל היא מתה ועוברה מת תוך הזמן. אבל אין לפרש בנים הרי הם כסימנין דחשבי' לה משעת לידתה כגדולה אך לא משעת הריונה אי אפשר לומ' כן דבכתובות [ל"ח ע"ב] בעי יש בגר בקבר ודבנה הוי פריך היכי משכחת לה דבגרה בקבר הלא אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד ובקטנות לא מציא ילדא, ואמאי לא מוקים לה בנתעברה בקטנות ג' חדשים ומיהרה גדלות' כדאמרי' הכא, ואם כן נוכל למצוא בגרה בקבר אחרי כן, שהרי ט' חדשים של עיבור נשלמו קודם שבגרה, אלא לאו ה"פ בנים הרי הם כסימנין משעת הריונה וא"כ פי' התם שפיר דאי אמרי' בנים הרי הן כסימנין א"כ חשבי' לה גדולה משעת הריונה וא"כ עד בגרות ליכא רק ו' חדשים והיכי ילדה ובגרה אחרי כן בקבר.
אפי' לר' יהודה דאמ' עד שירבה השחור על הלבן בבנים מודה. וא"ת תיפוק לי דטעמ' דר' יהודה משום דבעי שיהא נראית כגדולה. וכי יש לה בנים אין לך נראית כגדולה יותר ממנה. ושמא איכ' למימ' דטעמ' דר' יהודה הוי משום דבעי נראית כגדולה משום רבוי שערות. וא"ת תיפוק לי דטפי איכ' משעת הריון עד הלידה מאשר יש מהכרת שתי שערות עד שירבה השחור על הלבן. וי"ל דטעמ' דר' יהודה לא תלי בהא אלא שתראה כגדולה מחמת רבוי שערות. תדע דהא אפי' נשא בפנינו לא יועיל לר' יהודה. וא"ת ותיפוק לי דמודה ר' יהודה בשבעל בגדלות והכא בעל לאחר ההריון, וגם אותה בעילה דלאחר הריון אמאי לא תועיל להחשיבה גדולה אף לר' יהודה שהרי גדולה היא משעת הריונה כדפרי' גבי בנים הרי הם כסימנין. וי"ל דאיכ' לאוקומי שעיברה באמבטי. (א"כ) [א"נ] כשבעל פירש שלא לשם קדושין בעל. א"נ י"ל דשמא לא קלטה הזרע בשעת ביאה עד לאחר ג' ימים ונמצא שלא בעל בגדלות.
<h2>דף יג.</h2>
אין בנים בלא סימנין. ר"ל אין רוב בנים בלא סימנין, אבל יש מהם בלא סימנין (אבל יש מהם בלא סימנין) מ[ד]פריך לקמן וניבדוק, ואי ליכ' שום בנים בלא סמנין מאי פריך וניבדוק, הלא בלא בדיקה נמי ידעי' דבכולהו איכ' סימנין, אלא ודאי יש מהם בלא סימ', ומ"ה פריך וניבדוק דשמא היא מן המיעוט, ומשום חומרא דלא תמאן יש לנו לבדוק. וא"ת ומנא ליה לתלמודא כן דמ"ה פריך וניבדוק, דילמ' אין שום בנים בלא סימנין ולא מצי למיפרך מידי. וי"ל דודאי ידע דלית ליה למימ' כן דא"כ מאי איכ' בין רב זביד לרב ספרא, אבל השת' איכ' ואיכ' דרב ספרא קאמ' הרי הם כסימנין דאין שום בנים בלא סימנין, ורב זביד אמ' אין רוב בנים בלא סימנין, וע"כ ר"ל בלא סימנין משעת הריונה כדפרי' לעיל.
משום צער לידה חיישי'. וא"ת ונבדוק קודם לידה. וי"ל כי היכי דאמרי' דמשום צער לידה חיישי' כמו כן נימ' משום צער עיבור. רב אשי אמ' סברא היא פי' במתני' [ב' ע"א].
שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית. תימ' אמאי נקט שלשה אחין הא כל זה יכול להשמיענו בשני אחין נשואין שתי אחיות וגירש האחד אשתו ואחר כך נשא נכרית ומת. וי"ל דרב אשי אמ' לקמן [ל' ע"א] מהכא דיש זיקה בתרי אחי ולהכי נקט ג' אחין.
ותמאן השתא ותתייבם צרתה. ואפי' למאן דאמ' לקמן [ק"ט ע"א] אין מלמדין קטנה שתמאן בו. מ"מ פרי' הכא שפיר דמשמ' במתני' כיון דלא מיאנה בבעל שוב אין צרתה יכולה להתייבם ואמאי הלא אם תמאן השת' תוכל צרתה להתייבם.
דתני רמי בר יחזקאל מיאנה בבעל וכו' אלמ' משעת נפילה נראית ככלתו. וא"ת מנא ליה הא, דילמ' טעמ' כר' אושעיא דאמ' אינה ממאנת לזיקתו ומ"ה כי מיאנה ביבם אסורה לאביו לפי שהמיאון אינו עוקר הזיקה. וי"ל דא"כ מאי איריא לאביו אפי' לאחר נמי אסורה משום יבמה לשוק כיון שהמיאון לא עקר הזיקה. עו' תי' הרב ר' משה דאי אפשר לומ' כן דבפרק ב"ש [עי' לקמן ק"ז ע"ב] מפרש דממאנת ביבם אסורה לאביו אפי' חולץ לה היבם ושריא לעלמא, ואמאי אסורה (לאחיו) [לאביו] כיון דחלץ פקעה הזיקה, ומהשתא יועיל מיאון לעקור נישואין קמאי להתירה אפי' לאביו, אלא ודאי אע"ג דעקרה נישואי קמאי אסורה לאביו משום דבשעת נפילה נראה ככלתו. ואי משום שהמיאון לא עקר הזיקה כי חלצה מיהא שריא דהא חליצה פקעה זיקה ומיאון פקע קדושי בנו ואינה כלתו. וא"ת תיקשי מדר' אושעיא אדרמי בר יחזקאל, דבמילתיה דרמי בר יחזקאל קאמ' אסורה לאביו משמע אבל לאחר מותרת, משמ' שהמיאון עוקר הזיקה, ובמילתיה דר' אושעיא משמ' דקאמ' אינה ממאנת לזיקתו. וי"ל דנוכל לתרץ דהאי דנקט אסור' לאביו ה"ה לאחר ומשום דנקט מותרת לאביו נקט נמי אסורה לאביו.
<h2>דף יג:</h2>
פוסלין מן הכהונה להנשא לכהן אבל לתרומה לא מיפסלא דבעינן זר אצלה מעיקרא.
מאי טעמ' דב"ש. וא"ת לימ' דטעמ' דב"ש משום דמוקמי לצרה כר' שמעון ועליה לכדר' ומ"ה מתירין את הצרות דליכ' שום קר' לאוסרן. וי"ל דכל זמן דמצינן לאוקומי לצרור בצרות גופייהו דליכ' שום קר' לאוסרם אין לנו לאוקומי לכדר' שמעון דדוקא ר' דמפיק לעיל [ח' ע"א] מולקח ולקחה צרות מוקים לצרור לכדר' שמעון. לרבות את הארוסות דס"ד משום דכתיב בית אחיו, דוקא נשואה.
דאין אסור חל על איסור. וא"ת א"כ ערוה גופה דאחות אשה לישתרי דאין איסור אחות אשה חל על איסור אשת אח. י"ל דאיסור אחות אשה מיתלא תלי וקא פקע איסור אשת אח על ידי יבום וחייל איסור אחות אשה. וא"ת ומאי טעמ' דב"ה וא"ל דסברי איסור חל על איסור משום דגלי קר' לצרור דמשמע שהצרה אסורה דא"כ אמאי אמרי' בכולא תלמודא אין איסור חל על איסור נילף מהכא שיחול. ואין סבר' לומ' דניפלוג כולהו אמוראי דאמרי אין איסור חל על איסור אבית הלל דסבירא לן הילכת' כוותייהו. וי"ל דודאי סברי ב"ה דאין איסור חל על איסור אכן ידחו ויאמרו דכיון דהך טעמ' לא מהניא מידי גבי ערוה כדפרי' איסור אחות אשה מתלא תלי וקאי וכו' מעתה יש לנו לומר צרתה כמו כן דהיא חשובה צרת ערוה מקרא דלצרור. וא"כ היא תיתסר מהאי טעמ' דפרישי' באחות אשה. ותימ' לפי פירושא דפרישי' לעיל דכל זמן דאיכ' לאוקומי לצרור בצרות מוקמינן כיון דליכ' קרא לאפוקי. וא"כ קש' מאי טעמ' דב"ש הלא אין זו רק סברא דאין איסו' חל [על] איסור ומצינו למימ' דחייל מקר' דלצרור דמשמ' צרות דליכ' לאוקומי במילתא אחריתי וליכ' שום קר' למעט צרות ולהתירן כ"א אותה סבר' דאין איסור חל על איסור ואין סבר' לומ' שאותה הסברא תדחה הפסוק כיון דליכ' לאוקומי במילת' אחריתי. ותי' הקדוש מראו"ש דאיכ' לאוקומי קר' דלצרור כשבאו בבת אחת אשת אח ואחות אשה וכולהו עריות דמתני' נמי משכחת לה בבת אחת כגון בתו שקדש בתו לאחיו פחותה מבת ג' שנים וחלו אשת אח ובתו יחד שאינה חשובה ערוה עד שתהא בת שלש שנים וכולהו בכי האי גונא. תימ' דנשא מת ומת ואחר כך נשא חי מאי טעמ' דב"ש דהא ליכ' למימ' דאין איסור חל על איסור שהרי כשמת היתה אשת אח במקום מצוה וא"כ אתי איסור אחות אשה חייל. וי"ל בכי האי גוונא ב"ה נמי שרו דלא היו צרות ערוה מעולם.
תינח היכא דנשא מת וכו'. המקשה היה סבור דרבא אמ' למילתיה גבי אחות אשה ולהכי פריך ליה כדפריך. ולפום מסקנ' לגבי כולהו עריות מצי למימ' טעמיה שפיר. וא"ת הא אמרי' לקמן [ל"ד ע"א] דמשכחת לה שפיר שבאו בבת אחת דשוו אינהו שליח ופגעו שליח בשליח וא"כ אין זה איסור חל על איסור. וי"ל מ"מ סברי ב"ש כיון דבזה אחר זה לא מצינן לאוקומי קר' דלצרור אין סברא לאוקומי בבת אחת דלא שכיחא, ומעתה כל הצרות מותרות. ואין זה כפי שיטת הקדוש מדראו"ש דשמענו גמגום בפירושו דלא לישתמיט תנא דליתני לב"ש איסור צרות לאחיו בבת אחת. והקשיא לא תיקשי כל כך, דאה"נ דסברא דאין איסור חע"א דנוקים לצרור כר' שמעון ולא לאסור צרות.
<h2>דף יד.</h2>
אין משגיחין בבת קול. פי' בערובין. כי אמרי' לא תתגודדו כגון שתי בתי דינין בעיר אחת. וא"ת א"כ קושיא דמגילה לא מיתרצא, כי (אין) [איך] באים בני כפרים לכרכים ביום הכניסה וקוראין אותה באחד עשר ובשנים עשר ובי"ג ובי"ד ובני כרכים יקראוה בט"ו א"כ זהו אגודות אגודות. וגם לשנויא דאמרי' כי אמרי' וכו' כגון פלגא מורין וכו' קש' ממגילה שהרי באין לכניסה של כרכים ועושין שלא כמותן. וי"ל דממגילה נתרץ דבני כפרים באים לכרכים לפי שאינן יודעין לקרות אף כי אין להם מנין ומביאין עמהם מבני הכרכים ואומרי' המגלה בכפר שלהם והוי כב' עיירות וא"כ לא הוי אגודות אגודות. א"כ לעולם אומ' המגלה בתוך הכרך אכן אותם מן הכפר אומרים אותה ואע"ג דבקיאי בקריאה באים לכרך משום מנין והוי כשני בתי דינין ושתי עיירות. וראיה לדבר דאין בן הכרך יכול לקרותה דאיך יוציא בני הכפר ידי חובתן הלא אינו מחויב עד ט"ו וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן [ברכות כ' ע"ב], א"כ אין זה אגודות דמוכחא מילת' דזהו מפני שהם מעיר אחרת באו, שהרי אין בני הכרך קוראים עם בני הכפר וכן בני הכפר אינם קוראים עם בני הכרך. וגם נ"ל דאין זה אגודות כיון דאם בני הכפר היו עם בני הכרך היו עושים כמותם אין זה אגודות אגודות. ולמסקנא כ"ש דניח' דלא גרע משתי בתי דינין בעיר אחת.
משום חומרא דשבת כמקום אחר דמי. וכן צ"ל בבשר וחלב משום דבשר בחלב אסורה בהנאה וחמורה ביותר כמקום אחר דמי. דאי לאו הכי תיקשי ודקארי לה מאי קארי לה הלא לא ידע דמשני מקומות מקו' שאני.
לא מטלטל שרגא. פ"ה דסבר כר' יהודה. ותי' דהא פרק מי שהחשיך [שבת קנ"ו ע"ב] פסק ר' יוחנן כר' שמעון. וי"ל שאני הכא דדחייה בידים שהדליקה וכי האי מוקצה לא סבר לה כר' שמעון. וא"ת ומאי פריך לשני דאין זה אגודות אגודות דהרואה אומ' שרגא לא צריך כדאמרי' לעיל [י"ג ע"ב] למלאכה לא צריכי. וי"ל דמיירי הכא דאף כי נפלה על בגדיו לא היה מטלטלה.
והא איכ' שמעא. פ"ה דמטלטל ליה באתריה דר' יוחנן. ומשני דמודע ליה הזהר בכבוד ר' יוחנן ואל תהי מטלטל הנר במקומו. ותי' מה ענין זאת הקושיא לכאן גבי אגודות אגודות בשבת הוה ליה למיפרך ועוד פשיטא דמודע לשמעיה שיעשה כמוהו. ונר' לפרש והא איכ' שמעא שיסבור דשרי לעשות אגודות אגודות לפי שראה רבו מטלטל במקום אחד ובמקום אחר לא היה מטלטל. ומשני דמודע ליה לשמעיה ואומ' אל תעשה אגודות, דהא שראית שאין אני מטלטלה במקומו של ר' יוחנן אין זה משום איסור טלטול אלא משום כבודו של ר' יוחנן.
בני חייבי לאוין כשירין נינהו. ואין להקשות מ"מ איכ' איסורא מפני הצרה שבה יש איסור לאו דלא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר [דברים כ"ה]. מזה י"ל כדמסיק צרה קלא אית לה ויזהר מי שירצה ממנה. וא"ת משכחת לה דב"ה לב"ש חייבי כריתות לר' שמעון דפטר אחיות בזיקה מחליצה ומיבום כגון צרת בתו ויבמה אחרת דנפול קמי שמעון והם אחיות שנפלו משני אחין. ור' שמעון אמ' לקמן [י"ט ע"א] כיון שהם אחיות [שנעשו צרות זו לזו] בזיקה לא יהא לו לקוחין אפי' באחת מהם דלב"ה מייבם שמעון יבמתו דאינה אחות זקוקתו דצרת ערוה אינה זקוקה לו דהיא אסורה לו. ולב"ש לא יוכל ליבמה שהיא אשת אח שלא במקום מצוה שהרי אחות זקוקתו היא דצרת ערוה שרי' לה אליבא דב"ש. וי"ל דפריך הכי אפי' לרבנן תיקשי לן אמאי לא נמנעו [ב"ה מ]ב"ש (מב"ה). ואה"נ דלר' שמעון תיקשי לן אף [ב"ש] מב"ה (לב"ש) אמאי לא נמנעו הא בני חייבי כרתות נינהו כדפרי'.
<h2>דף יד:</h2>
ה"ג בשלמא ב"ש מב"ה לא נמנעו דטמאות דב"ה לב"ש טהרות נינהו אלא ב"ה מב"ש אמאי לא נמנעו טהרות דב"ש לב"ה טמאות נינהו אלא ש"מ דמודעי להו. ותי' דא"כ משמע דבטהרות מקילי ב"ש יותר מב"ה, ולא נהירא שהרי בעדיות [פ"ה מ"א] קחשיב תרתי מילי דמקילי ב"ש יותר מב"ה בטהרות, אבל בכל המקומות מחמירי טפי, דליכא רק ששה דברים שהם קולי ב"ש וחומרי ב"ה, ועו' קש' דקאמ' הכי נמי מסתברא דמודעי להו, ומשמע דר"ל הכי נמי מסתברא דצ"ל דמודעי להו אפי' אי אמרי' לא עשו ב"ש כדבריהם, שכן דרך תלמוד, וזה אינו, דהיכי מוכח מהא דטהרות דצ"ל דמודעי להו אי אמרי' לא עשו, הלא אי אמרי' לא עשו לא איצטריך לתרץ דמודעי להו, דאי תיקשי לך אמאי לא נמנעו י"ל משום הכי לא נמנעו משום דלא עשו כדבריהם, וע"ק דהא אמרי' לקמן מהו דתימא צרה קלא אית לה ולפ"ה צריך לומ' בני צרה קלא אית להו דבבני צרה קיימינן. לכך נראה דגרסי' איפכא. בשלמא ב"ה מב"ש לא נמנעו דטמאות דב"ש לב"ה טהרות נינהו שמקילי' בטהרות רק בתרי מילי כדאית' בעדיות, אלא ב"ש מב"ה אמאי לא נמנעו טהרות דב"ה לב"ש טמאות נינהו, אלא ש"מ דמודעי להו, דאפי' אי אמרי' לא עשו צ"ל דמודעי להו, דאי לאו הכי תקשי אמאי לא נמנעו, דא"ל משום דלא עשו כדבריהם, דהיכא אמרינן לא עשו כדבריהם היכא דשייך אגודות אגודות אבל הכא לא שייך אגודות אגודות דהרואה יאמר לכלים לא צריכי. ומאי אולמיה דהך מהך דהא מההיא דלעיל נמי דייקינן שפיר ע"כ דמודעי להו אפי' אי אמרי' דלא עשו דאי לאו הכי קשיא לן ב"ש מב"ה אמאי לא נמנעו דאין לנו לומ' דילמא האי דלא נמנעו ב"ש משום דלא עשו כדבריהם דהיכא אמרי' דלא עשו היכא דשייך אגודות אגודות אבל הכא לא שייך דהרואה יאמר לאיתתא לא צריכי שהרי הרבה נשים אחרות ימצאו וא"כ אפי' לא עשו ב"ש כדבריהם צ"ל דמודעי להו וא"כ פריך שפיר מאי אולמיה דהך מהך ומשני מהו דתימא צרה קלא אית לה. ולא צריכי למימ' לעיל [גבי] צרה דמודעי להו דליכ' למיפרך אמאי לא נמנעו היה להם להמנע משום הצרות דהתם ודאי עשו ב"ש כדבריהם דלא שייך אגודות אגודות דהרואה יאמר לאתתא לא צריכי דזה לא קש' מידי דהיינו משום דצרה קלא אית לה ולהכי לא נמנעו קמ"ל מההיא דטהרות דצ"ל ע"כ דמודעי להו אפי' אי אמרי' לא עשו. וא"כ נוכל לומ' עתה דלעולם עשו. ואי תיקשי לך אמאי לא נמנעו. י"ל דמודעי להו ופרשי כדקאמ' לעיל. ועכשיו נוכל לומ' דלא קש' מידי מהא דלא קאמ' בני צרה קלא אית להו. דודאי האי משא ומתן אינו כלל מן בני צרה כ"א מן הצרה עצמה, דמן בני צרה ודאי אי תיקשי אמאי לא נמנעו יש לנו לומ' דהאי דלא נמנעו משום דלא עשו.
בספק אשת איש. פ"ה דקרי לקטנה ספק אשת איש משום דספיק' היא שמא תמאן והקדושין הם כמו שאינם, ופלוגתיהו לקמן [ק"ז ע"א] בקטנה ב"ש אומ' אין ממאנין אלא ארוסות וב"ה אומ' ארוסות ונשואות. י"מ ספק אשת איש היינו כשאמ' לה הרי זה גיטיך מהיום אם מתי דאמרי' [עי' גיטין ע"ג ע"א] הרי היא ספק אשת איש ואמרי' לא תתיחד עמו אלא בפני עדים אע"ג דבאותה המשנה דמה היא באותן הימים הרי היא כאשת איש לכל דבריהם, לא פליגי ב"ש וב"ה מ"מ פליגי בנתיחדה עמו במקום אחר [שם פ"א ע"א], ונימא דבההיא נמי פליגי אי אמרי' הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה בשנתיחדה עמו אותה ספק אשת איש דמהיום אם מתי, ואם נתיחדה עמו מחלוקת ב"ש וב"ה אי אמרי' הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וצריכה גט שני או לא אמרי'. י"מ ספק אשת איש היינו מגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי וחדא מילת' היא דמגרש אשתו וכו' ספק אשת איש היא ופליגי ב"ש וב"ה אי צריכה גט שני.
הולד פגום לדברי ב"ש. פ"ה מק"ו מאלמנה שאין איסורה שוה בכל ובנה פגום זו שאסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום. וא"ת וליפרוך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת דהכי פרכי' לקמן [ט"ו ע"ב]. וי"ל דמסתבר דהולד פגום מדכת' היא תועבה [דברים כ"ד] במחזיר גרושתו, דמשמע אבל בניה אינן תועבין, מכלל דבעלמא בני חייבי לאוין תועבין הם. ותי' בסוף נדה [ס"ט ע"ב] גבי בת מחזיר גרושתו מהו וקאמ' אמ' קרא היא תועבה ואין בניה תועבין. ולמה לי קרא תיפוק לי דמהיכא תיתי שיהיו בניה תועבין, א"ל מק"ו דאלמנה, איכא למיפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת דלקמן ב"ש בשמעתין חשבי ליה פירכא. וי"ל דסד"א משום דקרייה רחמנא תועבה שיהא הולד פגום. א"נ משום דטומאה כתיבא (בעריות) [בה כעריות].
<h2>דף טו.</h2>
ת"ש ר' טרפון אומ' תאבני מתי תבא צרת הבת לידי ואשאנה. אלמ' עשו ב"ש כדבריהם. ומשני ואשיאנה לאחרים כב"ה והא תאבני קאמ' [ופ"ה] ואין זה חדוש לעשות כב"ה דפשיט' דהלכה כב"ה בכל מקום. ולא נהירא דמאי פריך הלא אשמעי' חידוש להורות דלא כב"ש שהרי ר' טרפון מתלמידי ב"ש הוא. לכך נראה דגרסי' איפכא. ת"ש תאבני מתי תבא צרת הבת לידי ואשיאנה אלמ' לא עשו וכו', ומשני אימ' ואשאנה כב"ש, והא תאבני קאמ' ואין זה חדוש לעשות כמו רבו, ומשני לאפוקי מדר' יוחנן וכו'.
ונהג בו שני עשורין. וא"ת והא אמרי' [קידושין נ"א ע"א] המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין משום שהמעשר הוא טבל. והכא נמי איכ' טבל בגויהון. וצ"ל דמפריש על תנאי ואומ' אם זה מעשר עני הרי הוא לעניים ואם זה מעשר שני הרי הן מחוללין על מעות הללו והמעות יביאם לירושלם ויקנה מהן צרכי סעודה וכן יעשה משני העשורין.
גמריה איסתפק ליה. מקודם דידע זה הוה מצי למיפרך איך היה עושה כחומרי דמר וכחומרי דמר הא אמרי' העושה כחומרי של זה וכחומרי של זה עליו הכתו' אומ' [קהלת ב'] הכסיל בחשך הולך דהכא תרתי דסתרן אהדדי נינהו. אכן למסקנא ניח' הכל דקאמ' גמריה איסתפק ליה וכו' וזאת הקשיא פריך בערובי' [ז' ע"א] ומשני כן.
וסיכך בשביל קטן ש"מ עשו. דלב"ה קטן (שאינו) [ה]צריך לאמו אינו חייב בסוכה ולא נהיר' דלא מצינו בשום מקום מחלוקת דב"ש וב"ה. ונר' משום דפשוט ליה לכ[ו]לי עלמא סבירא להו דאינו חייב בסוכה ומ"מ פליגי ב"ש וב"ה ועשו ב"ש כדבריהם.
וערוב מקואות בשפופרת הנוד. וא"ת והא אמרי' [טהרות פ"ח מ"ט] הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חבור, משמע הא טופח להטפיח חבור. א"כ משמ' דהשיעור הוי טופח כדי להטפיח והכא קאמ' שיעור אחר ובעי בשפופרת הנוד. ועוד דאמרי' בהדיא [גיטין ט"ז ע"א] טופח להטפיח חבור וצ"ל דצריך שיהא הנקב ברוחבו כשפופרת הנוד והמים בטופח להטפיח סגי.
<h2>דף טו:</h2>
ומה אלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל שאינה אסורה רק לכהן גדול בנה פגום כדכת' [ויקרא כ"א] ולא יחלל זרעו, זו שאסורה שוה בכל שאסור לכל ישראל להחזיר גרושתו משנשאת א"ד שבנה יהא פגום. או דילמ' מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת שאם מת הכהן גדול אסורה לינשא אף לכהן הדיוט. וגם אם בת כהן היא נפסלה מן התרומה דשמה חללה בביאתו כדכתו' ולא יחלל זרעו בעמיו, עמיו זו אשתו, וא"כ מתחללת האשה והזרע. תאמר במחזיר גרושתו שאין עצמה מתחללת. וא"ת היא גופה תתחלל מק"ו דאלמנה שאין איסורה שוה בכל ומתחללת. וי"ל דלמאי תתחלל אי להנשא לכהן הא מיפסלא וקיימה דגרושה היא, ואי לתרומה דבי נשא אינה נפסלת בביאת חייבי לאוין דבעינן זר אצלה מעיקרא כדכתו' לאיש זר. ואין להקשות היכי בעינן למימ' לעיל [י"ד ע"א] דבני חייבי כרתות ממזרין נינהו אי מאלמנה איכ' למיפרך מה לאלמנה וכו'. וי"ל דשאני חייבי כרתות דכיון דבעלוה עשאוה זונה ומיפסלא לתרומה דבי נשא וגם להנשא לכהן הדיוט וכדתנן במתני' [י"ג ע"ב] נתייבמו ב"ה פוסלין, ופוסלין ר"ל בין להנשא לכהן הדיוט בין ליפסל מתרומה דבי נשא. ואין זה כדפי' ר"ש במתני' דפי' דפוסלין ר"ל דוקא לכהונה אבל לתרומה לא דבעי' זר אצלה מעיקרא. והכא פי' דאף לתרומה מיפסלא כיון דנבעלה לחייבי כרתות דלא בעינן זר אצלה מעיקר' רק בחייבי לאוין, וא"כ יש לפרש נתייבמו ב"ה פוסלין לכהונה ואף לתרומה דבית אביה דביאה דחייבי כרתות משוייא לה זונה וחייבי כרתות היא שהיא אשת אח לב"ה. וקש' את שפ"ה דודאי קשיא לן היא גופה תתחלל מק"ו דאלמנה לתרומה דבי נשא. ואי משום דכתו' לאיש זר דמשמע דבעי' זר אצלה מעיקרא. מהתם ודאי לא מצינן למילף דלא יפסלוה מתרומה כיון דמצינן (למילף) לאתויי מק"ו, דהא ודאי לאיש זר איצטריך שפיר לחייבי לאוין דלא מצו נפקי מק"ו דאלמנה. אכן אותם שאינם זרים אצלה מעיקרא אי מצו אתו מק"ו דאלמנה יפסלו בביאתם. וע"ק דדחיק תלמודא לקמן [ס"ח ע"א] למידרש מקרא עמוני ומואבי מצרי ואדומי שפוסלין אשה בביאתם, ולמה לי תיפוק לי מהאי ק"ו דאלמנה וגם זרים אצלה מעיקר' נינהו. וע"ק לקמן [מ"ד ע"ב] דקאמ' בחייבי כרתות דאפי' לר' יהושע דאמ' ממזר לא הוי פגום מיהא הוי מק"ו דאלמנה, וכי תימא מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת, ומשני כיון דבעלה עשאה זונה. ולמה לי הך טעמ' לימ' דהיא גופה תתחלל מק"ו. לכן י"ל דאין לומ' תתחלל מק"ו דאין חללה רק מאסור כהונה. ואע"ג שמצינו שהיא מתחללת בלא איסור [כהונה] גבי עמוני ומואבי מצרי ואדומי היינו משום דגלי קר' אבל מק"ו אין ללמוד חללות רק לאיסור כהונה. ותי' (ואע"ג) [ואמאי] לא קאמ' כשרוצה ללמוד מחזיר גרושתו מאלמנה לא קאמ' אין חללות רק מאסור כהונה, דזה הק"ו אינו רק מבנה, ובודאי דין הוא שבנה יהיה פגום אף שלא מאיסור כהונה. וא"ת ונילף מחזיר גרושתו ממה הצד השוה מאלמנה ומגוי ועבד או מאלמנה ומצרי ואדומי, דכי פרכת מה לאלמנה שכן אסור כהונה, מצרי ואדומי יוכיח, מה להנך שכן אינן ראויין לבא בקהל, אלמנה לכהן גדול יוכיח, וחזר הדין וכו'. וכן נמי קש' למה לי קר' לגר עמוני ומואבי שפוסלין אשה בביאתן נילף מחלל גוי ועבד, כי פרכת מה לחלל שכן איסור כהונה, גוי ועבד יוכיח, מה לגוי ועבד דלא תפסי בהו קדושי', חלל יוכיח, הצד השוה שבהן שאינן ברוב קהל ובתו פסולה וכו'. וי"ל דלא עבדי' צד השוה מאיסור כהונה ומדבר שאינו אסור כהונה. והא דחזי' פרק י' יוחסין [קידושין ע"ח ע"א] דמפיק בת גר זכר מהצד השוה בחלל ומצרי ראשון ואע"ג דחד מהם הוי אסור כהונה היינו דוקא לר' יהודה אבל רבנן פליגי עליה. וא"ת ולר' יהודה דעביד שפיר צד השוה בכי האי גונא תיקשי למה לי קרא דכי תהיה לאיש זר למצרי ואדומי שפוסלין אשה בביאתם, תיפוק לי במה הצד דחלל וגוי ועבד. וי"ל דלר' יהודה ניח' דלא מצי למיעבד צד השוה מגוי ומעבד משום דקסבר דמגוי ומעבד הולד ממזר כדאמרי' פרק י' יוחסין [שם] וא"כ ממזר הוי מיפסיל בביאתו מיבעיא, וא"כ אף כי עושה צד השוה מאיסור כהונה ומאיסור קהל לא עביד ליה מחלל גוי ועבד כדפרישית. וא"ת כי קאמ' לקמן גבי גוי ועבד ומה אלמנה וכו'. לימא גר עמוני שבא על בת ישראל יוכיח שאיסורן שוה בכל ואין בתו פגומה לר' יוחנן דאמ' התם [לקמן ע"ז ע"א] בתו כשרה לכהונה. וי"ל לרשב"ג דאמ' התם (ס"ט ע"א) [דגר עמוני] (ד)אין פוסל אשה בביאתו משום דכל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו ניחא דליכא למימ' הכא גר עמוני יוכיח דאיכ' למימ' מה לגר עמוני שאין פוסל אשה בביאתו וגם ליכא למימ' מצרי ראשון יוכיח דשאני מצרי ראשון דליכא רק עשה. וא"ת מאי האי דקאמ' הכא למיפשט ולד מחזיר גרושתו הלא אין לדמות ולד יבמה לולד מחזיר גרושתו. דבולד מחזיר גרושתו גלי קרא היא תועבה ואין בניה תועבין אבל ולד יבמה דלא כתו' בה מיעוטא אימ' מק"ו דהוי פגום. וי"ל דאם אית' דולד מחזיר גרושתו כשר משום דגלי קר' מעתה גם גבי ולד יבמה לשוק יש לנו לומ' דכשר דלא מצינו למימ' דפגום הוי מק"ו דאלמנה דאיכ' למימ' מחזיר גרושתו יוכיח דאיסור ששוה בכל הוא ואין בנה פגום.
<h2>דף טז.</h2>
בני צרות מעידני לכם לפי שהם אף לב"ש בני יבמה לשוק וכשירין הם. ותימ' עדיין הוא מכניס ראשו בין הרים גדולים לרב המנונא שאמ' שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה וגם לכהונה נפסלה כדמשמע לקמן פרק הערל [פ"א ע"א] וא"כ מצרה נמי הוי הולד פגום מק"ו דאלמנה וליכ' למיפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת דהא היא מתחללת נמי לרב המנונא. וי"ל דסוגיא דהכא לא אתיא כרב המנונא דלרב המנונא לא אמרי' תרתי בעי מיניה דלא תיקשי לן קא בעי מיניה צרות קא פשיט ליה בני צרות דודאי מתירוצא [דבני] צרות נוכל לפשוט דין דצרות דכיון שהוא אומ' שהבנים שימשו על גבי המזבח א"כ (אמאי) [ממילא] מביא ראיה שאין הלכה כלל כב"ש דלב"ש הולדות פגומים ולא יוכלו לשמש אליבא דרב המנונא דאמ' שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה וזאת השיאה עצמה לשוק א"כ לדברי רב המנונא בני זונה הם. וא"כ מדפשיט מבני צרות דכשירין הם ושימשו על גבי המזבח הצרות עצמן יהיו מותרות להנשא [לשוק] ודלא (כלל) כב"ש דלב"ש הולד פגום.
בכור שטן. פ"ה כך שמו. י"מ שזה שם עירו ור"ל יש לו אח בכור שטן כדאמ' התם רב איקלע לכור שטן.
עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. פ"ה ישראל הדרים בעמון ומואב שכבש משה מסיחון ועוג מעשרין מעשר עני בשביעית שלא קדשום עולי בבל. ול"נ דהא אמרי' [פסחים נ"ב ע"ב] שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל, ועבר הירדן היינו סיחון ועוג, וקאמ' לביעור אלמ' דשביעית נהגא בה, וכאן קאמ' דחורשין וזורעין בשביעית משום עניים. ועו' קש' דאמרי' [עי' ידים פ"ד מ"ג] עמון ומואב ומצרים חוצה לארץ לענין שביעית, ועבר הירדן דהיינו ארץ סיחון ועוג ארץ ישראל, ועוד דמספקא ליה לתלמודא במגילה [י' ע"א] אי סבר ר' אליעזר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא או קדשה. ואיהו אמ' במסכת חגיגה [ג' ע"א] עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, א"כ תיפשוט דסבר לא קדשה כדאמרי' הכא דמאן דאמ' מעשרין מעשר עני בשביעית סבר לא קדשה. [וי"ל עמון ומואב מה שהניח סיחון שלא כבש ממלך מואב, דודאי מה שכבש סיחון ממנו משה כבש הכל. והוא הנקרא עבר הירדן עם ארץ סיחון ועוג ולעולם היא ארץ ישראל. גליון]. לכן פי' ר"ת דעמון ומואב היינו חוצה לארץ אכן סביבות ארץ ישראל הם. ובשאר חוצה לארץ הסמוך לארץ ישראל גזרו עליהם תרומות ומעשרות, רק (כהנים) [בהני] הניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, והאי דקא מייתי הכא הרבה כרכים לדמיא בעלמ' מייתי לה כלומ' דאמ' מר דאף בארץ ישראל נמי כיבשו הרבה כרכים שלא קידשום עולי בבל כדי שיסמכו עליהם עניים. וכ"ש שהיה להם להניח עמון ומואב דהוי חוצה לארץ שלא לעשותם כארץ ישראל מפני שיסמכו עליהם עניים. וניח' הכל דודאי חוצה לארץ היא. וגם מצי ר' אליעזר לומ' דעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ולא סבר בארץ ישראל עצמה דקדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא.
הבאים מרקם טהורים. שהם גוים גמורים אע"ג דגזרו עליהם שיהיו כזבין לכל דבריהם. מ"מ בכתם שאינו אלא מדרבנן לא גזור. וטועין פ"ה דלא מצנעי כשאר ישראל, א"נ וטועין שהם ישראל משומדים וכתמם טמא שאע"פ שחטא ישראל הוא [סנהדרין מ"ד ע"א].
<h2>דף טז:</h2>
והאמ' ר' יוחנן הלכה כסתם משנה. וא"ת ולימ' דקאמ' כאידך סתמא דאמרי' לקמן [ס"ט ע"ב] גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ולדידיה אין מקבלין גרים מן התרמוד משום עבדי שלמה שבאו על בת ישראל. וי"ל מ"מ פריך שפיר מאי אולמיה דהך סתמא מהך סתמא.
אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן. וא"ת ואיך פליג ר' יוחנן על משנה דקתני מבין הגוים דמשמע אפי' מתרמוד. וי"ל דלא נימ' פסיק ותני אף מתרמוד אלא נימא לבר מתרמוד. א"נ י"ל דנוקים מתני' כמאן דאמ' גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומ"ד אין מקבלין גרים מן התרמוד כמאן דאמ' גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר.
גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. וא"ת תינח עבד דמ"מ לאו איכ' דלא יהא קדש [דברים כ"ג] אבל גוי מאי לאו אית ביה. וי"ל דאגב עבד נקט גוי.
שר העולם אמרו. י"מ מטטרון וכן אמרי' [חולין ס' ע"א] יהי כבוד ה' לעולם [תהלים ק"ד] פסוק זה שר העולם אמרו בשעה שנשאו דשאים ק"ו בעצמן, ואי מפרשי' התם דזהו מטטרון קש' למ"ד חשך זה מטטרון שהרי עדיין לא נולד חנוך בבריאת עולם. וצ"ל דלא סבר ליה. ואי אמרי' דשר העולם הוא מלאך אחר ניח' אכן משמ' שפיר ששר העולם הוא מטטרון מדקא מייתי קרא [תהלים ל"ז] דנער הייתי וגם זקנתי. וקים לן דאחד משמותיו של מטטרון זה נער.
שמא מעשרת השבטים הוא בא. פ"ה שישראל מהם נשא גויה. וקש' דא"כ אינו ישראל דהא אמרי' [קידושין ס"ו ע"ב] שפחה ונכרית ולדה כמוה. ונ"ל דטעמ' משום דבנות ישראל נישאו לגוים. ולא סבירא ליה לרב אסי הא דאמרי' לקמן [י"ז ע"א] דבנתא דההוא דרא אצטדויי איצטדוי.
בדוכת' דקביעי. פ"ה וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ולא נהירא דהא תינח אי אזלא איהי לגבייהו אבל אי אזלי אינהו לקדשה כל דפריש מרובא פריש. וצ' לפר' בדוכת' דקביעי שהם קבועים באותם המקומות והוו שם רוב ולהכי חוששין לקדושי' דכל דפריש מרובא פריש.
<h2>דף יז.</h2>
בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה. והאיכ' בנות אמ' רבינא ש"מ בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ואין בן בנך הבא מן הגויה קרוי בנך. פ"ה דכתו' [דברים ז'] את בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי. ומפ' דכי יסיר את בנך מאחרי קאי ארישיה דקר' דאת בתך לא תתן לבנו, ור"ל כי יסיר חתנך בן בתך מאחרי. ואותו הבן דין הוא שילך אחריך כי הולד הולך אחר האם. וא"ל דקר' דכי יסיר קאי אואת בתו לא תקח לבנך דא"כ הוה ליה למימ' כי תסיר כלומ' בת הגוי תסיר את בנך ממש מאחרי. וגם לא קאי אבנו דרישיה דקר' ממש דא"כ הוה ליה למימ' כי יסיר את בתך. ותימ' גדול הוא למה לו לרבינא לומ' ש"מ הא בהדיא קאמ' ליה דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ואין בן בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה, ולמה לו לרבינא לומ' ש"מ, הא לא בא כלל לחדש על דברי ר' יוחנן. וע"ק דמיסתבר שפיר קרא דקאי אדסליק מיניה ולא אדלעיל מיניה. לכ"נ לפר' דודאי קאי אדסליק מיניה ולא אדלעיל מיניה (לכ"נ לפר' דקאי ודאי אדסליק מיניה) וה"פ בנך הבא מישראלית כלומ' בנך גמור הבא מישראל ומישראלית קרוי בנך. וכך ר"ל כי יסיר את בנך מאחרי קאי אאת בתו לא תקח לבנך ור"ל פן יסיר החותן את בנך ממש מאחרי כי זרעו של בנך יקרא על שמו על כי בן בנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך אלא בנה. וקאמ' רבינא ש"מ בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך וכו' פי' מדלא כתו' כי יסירם מכלל דלא קפיד קרא אלא אבן בנך אבל אבן בתך לא קפיד כי זה לא יוכל החותן ליחסו אחריו כי לעולם יקרא על שמו. וא"כ ש"מ בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך. וקש' דהא משמ' התרגום דאותה הסרה ר"ל לע"ז כדמתרגם ארי יטעון מבתר דחלתי [דברים ז' ע"ש]. לכן נר' לפר' דלעולם קאי כי יסיר אאת בתו לא תקח לבנך. ור"ל כי יסיר החותן את בנך מאחרי, כלומ' שמא החותן יסיר את בנך ממש הנשוי לבתו מאחרי, כלומ' שיעבירנו לע"ז. וה"פ בנך הבא מישראלית, כלומ' בנך גמור מיהודי ומיהודית קרוי בנך ומאותו הבן יראתי. אבל בנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך, כלומ' אבל מבנו שיוליד ליכ' חששא שהוא בן הגויה והוא אינו בנך. ואמ' רבינא ש"מ בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך וכו' פי' מדלא קאמ' כי יסירם מכלל דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ומ"ה לא רצה לכללם יחד כי הדבר אינו שוה בשניהם כלומ' בנך ובתך משום דבבנך ליכא חששא כי אם ממנו אבל מבנו ליכא חששא שהוא בן הגויה ואינו קרוי בנך אבל בתך יש שם חששא ממנה ומבנה. כי בנה דין הוא שילך אחרי מעשיך וא"כ בבתך יש שני הסרות אחד ממנה שמסירה לע"ז וגם בנה הוא מסיר לע"ז והוא קרוי בנך כי הולך אחר האם.
<h2>דף יז:</h2>
ומאן דתני שנייה לא משתבש. הא דלא קאמ' מאן דתני ראשונה אמאי לא תני שניה כדקאמ' התם [ע"ז ב' ע"א] מאן דתני אידיהן אמאי לא תני עידיהן. וי"ל דשאני התם דקא דייקי לישנא דקרא משום דהוה ליה למיתני לשון עדות כדכתו' [ישעיה מ"ג] יתנו עדיהן ויצדקו. ובתר דמשני (דסברא) [דתברא] עדיף הדר פריך מאן דתני עידיהן מאי טעמא לא תני אידיהן.
אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא. תימה לימ' מדכתו' [משלי ג'] דרכיה דרכי נועם. ואין זה דרכי נועם אם היא צריכה להמתין עד שתלד חמותה בן. וי"ל דלא קא בעי הכא אלא היכא שחמותה מעוברת היא שהיה לנו להמתין עד שתלד. וא"ת ואמאי לא קאמ' דכתיבא דנילף אחוה אחוה מבני יעקב שהיה להם ישיבה אחת בעולם כדאמרי' לקמן ואין גז"ש למחצה. וי"ל דאין לנו למילף אחוה אחוה מבני יעקב רק למידרש דלא בעינן אלא מן האב ולא בעי מן האם. אבל ישיבה בעולם לא שייך כלל באחוה.
ואי כת' רחמנא יחדיו. צ"ע אמאי איצטריך למיכתב אחים דלוט ויחדיו לישתוק מתרוייהו דמשום דכתו' חד איצטריך אידך. וי"ל דמסברא ידעי' דמייחדי באבא ואמא משום חומר דאשת אח דמישתרייא גביה וא"כ איצטריך אחים לומ' דלא בעינן אחוה מיוחדת גמורה דהא אף מאחין דלוט אית לן למילף וכיון דאיצטריך אחים דלוט איצטריך נמי יחדיו כדמפרש תלמודא. לא אמרתי.
ולימ' הלכה כרבנן האומ' אין זיקה. ופ"ה דהיינו רבנן דר' יהודה בן בתירא דלקמן [מ"א ע"א] גבי שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה ר' יהודה בן בתירא אומ' אומרין לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה דקסבר יש זיקה ואמ' שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא ומדקאמ' הלכה מכלל דפליגי רבנן, וקש' דמנלן דפליגי רבנן ואמרי בעלמא אין זיקה דילמא לעולם אמרי רבנן יש זיקה. ומ"מ פליגי עליה דר' יהודה בן בתירא משום דכיון דקידש כבר פקעה זיקה. ועו' לפ"ה קשיא דאמרי' במגילה [י"ח ע"ב] דשמואל סבר כיחידאה מדפסיק הלכה כר' יהודה בן בתירא ואי כפ"ה דפלוגתייהו ביש זיקה ואין זיקה א"כ לאו יחידאה היא שהרי יש הרבה תנאים דאמרי יש זיקה. אלא ודאי יחידאה היא מהא דקא סבר דאפי' בקידש אומ' לו המתן. וא"כ הדרא קושייא לדוכתי' דאין זה רבנן דר' יהודה בן בתירא. וי"מ דהא דהאומ' אין זיקה היינו ר' יהושע דאמ' לקמן [כ"ט ע"ב] שומרת יבם לאחד ולא לשנים יפר. ואי אפשר לומ' כן דהתם היינו דוקא גבי הפרת נדרים שהרי התם מוקים לה תלמודא אף בעבד בה מאמר. ועו' דאי ר' יהושע היא מאי קאמ' הכא אי אמ' הכי הוה אמינא הני מילי בתרי אבל בחד יש זיקה, הא ודאי הכי אמ' למלתיה שהרי אמ' לאחד יפר ולא לשנים וא"כ בחד יש זיקה. ומאי קאמ' הוה אמינא אלא ודאי לא הוי ר' יהושע. וגם ר' עקיבא נמי לא הוי כדאמ' לקמן [שם] לא לאחד ולא לשנים דהיינו דוקא בהפרת נדרים. תדע דמוקים לה לקמן בעבד בה מאמר ואפי' הכי לא מהני אלא ודאי כדפרישית. ולימ' הלכה כדברי האומ' אין זיקה ואפי' בחד. ליכ' למימר הכא דהיינו רבנן דר' יהודה בן בתירא דהא לא קא מיירו אלא בתרי. וצ"ל דהיינו ר' עקיבא דלקמן [כ"ט ע"ב] דקאמ' לא לאחד ולא לשנים א"כ סבר דאפי' בחד אין זיקה. וקש' כדפרישית דהיינו דוקא בהפרת נדרים וכו', לכך נר' לפר' דהיינו ר' מאיר דלקמן [י"ח ע"א].
באחותה אין באמה לא. וא"ת מאי קא פריך דילמא ההיא כמאן דאמ' יש זיקה דהא איכ' כמה תנאי דקא סברי יש זיקה. וי"ל דפריך שפיר דמיסתבר דהילכת' כאותה מתנית' דמייתי דהויא מחלוקת ואחר כך סתם, שהמחלוקת הוא בהחולץ [מ"א ע"א] גבי שומרת יבם שקידש אחיו אחותה דהיינו ר' יהודה בן בתירא ורבנן דפליגי עליה כדקאמ' שמואל הלכה מכלל דפליגי רבנן עליה והסתם ישנו בהחולץ [מ"ט ע"א] בסוף המשנה והלכה כסתם. כ"נ להר"ם.
ולימ' הלכה כדברי האומ' יש זיקה. מצינן לפרש דהיינו ר' יהודה בן בתירא דאפי' בקידש סבר יש זיקה.
והא כי פליגי בתרי פליגי. פי' אף בתרי וא"כ היה לו לאמורא לפרש דבריו כדי שלא יבא לטעות בהם.
<h2>דף יח.</h2>
לימ' מסייע ליה יבמתו שמתה וכו'. אע"ג דפליגי תנאי בהא מ"מ מייתי שפיר דהלכה כן משום דהוי מחלוקת ואחר כך סתם. א"נ מייתי מהכא דאפי' לאחר מיתה לא פקעה לה זיקה ובהא לא איירו תנאי כלל.
ואי אמרת יש זיקה הוה צרת אשת אחיו שלא [היה] בעולמו בזיקה. וא"ת ומאי קא מייתי הלא ידעי' דאיכ' תנאי דסברי אין זיקה. וי"ל דהכי פריך אי אמרת בשלמ' דאפי' למ"ד יש זיקה לאחר מיתה פקעה לה זיקה שפיר דאתייא הך אפי' למ"ד יש זיקה, אלא כיון דאמרת דמיתה לא פקעה לה זיקה תיקשי מהך אי סברת יש זיקה. דא"כ זיקה חזקה היא כיון דמיתה לא פקעה לה ואין לנו לחלק בין מתה [היא] למת הוא כיון שהזיקה חזקה כל כך דמיתה לא פקעה לה.
לאפוקי מב"ש. וא"ת למה לי הא ידעי' דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. וי"ל דאיצטריך לאפוקי משום דאיכ' דסבר כאותה בריית'. וא"ת לקמן [ל' ע"א] נמי אמרי' לאפוקי מב"ש. וי"ל דאי לאו יתורא דב' משניות הוה אמינא הכא מסברא טעמ' דעבד בה מאמר ולא הוה אמינא ה"ה דאע"ג דלא עבד בה מאמר.
אדמייבם חד מיית אידך וקא מיבטלא מצות יבמין. וא"ת וליחלוץ ברישא והדר לייבם דאי לא מיית אידך לייבם ואי מיית ליחלוץ האי. וי"ל דגזרי' דילמא מייבם ברישא. משמ' הכא דר' מאיר חייש למיתה. ותימה דביומא [ב' ע"א] גבי מתקינין לו אשה אחרת שמא תמות אשתו משמע דלא חייש למיתה. וי"ל התם דלזמן מועט הוא לא חייש אבל הכא שמא ימתין אידך זמן מרובה טרם ייבם וא"כ חייש' שפיר שמא ימות קודם יבום.
תמתין עד שתגדיל. פ"ה תמתין הגדולה לינשא לשוק עד שתגדיל הקטנה ותצא הלזו הגדולה משום אחות אשה. ולא נהיר' דמאי קאמ' הלזו הלא בגדולה איירי. ונר' לפרש תמתין הקטנה ליבעל עד שתגדיל משום שמכוער הדבר ליבעל לו לפי שהיא דומה לאחות זקוקתו ותצא הלזו הגדולה משום אחות אשה. ולקמן אפרש מה דשייך בזה. [גליון: עוד פי' רבי' נתנאל תמתין הקטנה ליבעל ולפי שתעלה בדעתה שתשנאיה תמאן בו ויקח אחותה. ואם לאו תצא הגדולה משום אחות אשה שיבעול הקטנה].
<h2>דף יח:</h2>
שקידש אחיו. דוקא קידש אבל נשא אע"ג דנשא באיסור אין אומרין לו המתן דכיון דכנס פקעא לה זיקה כדמשמ' לעיל, תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה משמ' דכיון שישא אותה ויקנה אותה בנשואין אע"ג שהנשואין הם באיסור אמרי' תצא הלזו משום אחות אשה, ודוקא קידש באיסור אבל קידש בהתר כלומ' שקידש קודם נפילת יבמה לפני האחין אינו צריך להמתין.
ר' שמעון אומ' מיבם לאיזו שירצה וחולץ לשניה. נר' דמייבם לאיזו שירצה לא קאי אעשה בה מאמר דהא ר' שמעון סבר לקמן [י"ט ע"ב] חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה. ותימ' אמאי הדר נקט עשה מאמר בסיפא דבשלמא יבם ואחר כך נולד נקט לאפלוגי ר' שמעון וצ"ל דאגב דתנייה ברישא תנייה בסיפא.
משכחת לה בחד אחא ומית. וא"ת א"כ מאי פריך לעיל פ"ק [ט' ע"ב] והאמ' ר' אושעיא חלוק היה ר' שמעון אף בראשונה מ"מ מצינו לאוקומי אשת אחיו שלא בעולמו דמיתנייא אף אליבא דר' שמעון כדקאמ' הכא. וי"ל דלא משכחת לה בצרת צרה כיון דליכא אלא אחד. ותימ' דמצינן לאוקומי בשני יבמין ונולד להם אח ואחר כך יבם האחד דהתם לא אמ' ר' שמעון יש זיקה וזיקה ככנוסה כיון דאיכ' שני יבמין דהא דשרי ר' שמעון אף בנולד ואחר כך ייבם היינו משום דסבר זיקה ככנוסה דמיא והוי כמו ייבם ואחר כך נולד דכי אשכח' בהתר אשכח' אבל בשני יבמין לא סבירא ליה יש זיקה. וי"ל דלא מצינן לעיל לומ' כן שהרי מפרש בהאי פירקי' כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו דפירקין קמא, ובהדיא לא איתני בהאי גונא. וא"כ קאמ' שפיר דכיון דחלוק ר' שמעון בראשונה לית ליה אשת אחיו שלא בעולמו דפירקי' קמא.
מאי טעמ' דקסבר יש זיקה וזיקה ככנוסה. והאי דקאמ' בתרי ולא ייבם ולא מית משמ' דאין זיקה ככנוסה דאי זיקה ככנוסה אפי' לא יבם הוי כמו יבם. היינו משום דלא מית אבל במית זיקה הויא ככנוסה. וא"ת כיון דזיקה הויא ככנוסה אמאי נקט במתני' יבם בלא יבם נמי שריא ליה לר' שמעו' דהוי כמו יבם ואחר כך נולד. וי"ל דנקט יבם משום דמפרש הכא אשת אחיו שלא בעולמו דפרקי' קמא, וקאמ' דכולהו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן ואי לא ייבם לא משכחת בגוה צרה.
<h2>דף יט.</h2>
שני יבמות הבאות משני בתים. וא"ת היכי מצינו למצוא אותם ב' יבמות מב' בתים כיון דיש זיקה הם לעולם מבית אחד. ופ"ה דמשכחת לה שנפלו בבת אחת וכר' יוסי הגלילי דאמ' איפשר לצמצם. עו' נר' לפר' דמשכחת לה היכ' שאשת אח הראשון היתה ערוה לאח השני דהשתא אינה זקוקה לו.
פוטר בארבעתן. תימה אמאי לא קאמ' בשבעתן דהא כי לקח אחת מן נשי ראובן לא יקח מנשי שמעון כלום ולא מנשי ראובן, מנשי ראובן לא יכול ליקח לפי (שמניח אחת) [שמבית אחד] אין לו לייבם אלא אחת והאחרות פטורות. וגם מנשי שמעון לא יקח כי האחת ערוה לאותה שלקח א"כ כל נשי שמעון הם צרת ערוה. ומזה נוכל לתרץ דלא חשש למיתני פטור בשלש הצרות שנפלו עם אותה שמייבם דפשיט' הוא שאין לו לייבם מארבעתן אלא אחת ואותה שירצה יקח לו דכולהו חזיא ליה. אבל הד' אחרות כולהו אסורות לו ובהני הוה ליה למימ' פוטר בארבעתן כ"נ לראש"י. אבל מ"מ קש' דהיכי קאמ' אי דנפול בזה אחר זה הכי נמי דר' שמעון סבר הכא יש זיקה וזיקה ככנוסה דמיא. הא אמרי' דבשני יבמין לא אמרי' זיקה ככנוסה. והכ' נמי כיון דאיכא הרבה יבמות אין לנו לומ' לר' שמעון דזיקה ככנוסה דמיא משום דלא ידעינן אי זה מהם יקח ואין הזיקה מיוחדת. וע"ק אמאי נקט נשואין ד' זוגי (איסור) כי נמי אינם נשואין כי אם ב' אחיות ושאר נשותיהן נכריות אמת הדבר דכשייבם אחת מהן כולן פטורות. ונר' אל הקדוש דכי קאמ' שנייה שבזוג זו ושנייה שבזוג זו מיירי שיש שמונה אחין נשואין אותם שמונה נשים שתי אחיות ואשה ובתה ואשה ובת בתה ואשה ובת בנה כל אחד ואחד אחת מהן. והשתא הראשון שמת אשתו מתייבמת והשנייה יוצאה משום אחות ערוה. אשת מי שמת שני ערוה לאשת הראשון. וכן כולן אשת מי שמת ראשון מתייבמת ואשת מי שמת אחריו ערוה. והשת' איכ' ד' מהם ראויות ליבום לזה האח שנפלו כולם לפניו וד' מהן יש שאינן ראויות להתייבם וניח' דקאמ' פוטר בארבעתן וכן כולהו קושיות מיתרצן ממנין.
<h2>דף יט:</h2>
ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת צרתה. ומפרש לה ואזיל חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה. וא"כ הא דקאמ' ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ר"ל מאותה שאינה בעלת מאמר דהויא אשת השני, וטעמ' דביאתה או חליצתה פוטרת צרתה היינו ממה נפשך דאי מאמר קונה תרוייהו חזיין דהוי יבם ואחר כך נולד וא"כ כי מייבם לחדא מיפטרא צרתה. ואי מאמר אינו קונה מצי לייבומי אשת השני דהא לא הויא צרת אשת אחיו בעולמו [כלל]. (אבל) דר' שמעון לא סבר מאמר קונה קצת ואינו קונה מכל וכל אלא אומ' [או] קונה מכל וכל או אינו קונה כלל. אבל חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה דשמא מאמר אינו קונה כלל ונמצא שהחליצה בחינם היתה ואינה כלום שהיא אשת אחיו שלא היה בעולמו וא"כ לא נפטרה צרה וצריכה לייבם לזה. וא"ת היכי קאמ' דמצי לייבם אותה שאינה בעלת מאמר הא מ"מ היתה זקוקה לאחיו השני והויא ליה אשת אח השני צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה וא"כ היכי מצי לייבמה. וי"ל דלרב פפא איירינן דסבר דאמ' ר' שמעון אין זיקה וא"כ לא הויא צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו. ואף לר' אושעיא דאמ' לר' שמעון יש זיקה וזיקה ככנוסה לא קש' מידי דא"כ היא עצמה יכולה לייבם כיון דזיקה ככנוסה דהוי כמו יבם ואחר כך נולד.
ליערבינהו וליתנינהו. פ"ה וליתני הכי כנסה ומת ואחר כך נולד לו אח או שנולד לו אח ואחר כך כנסה ומת או שכנסה ונולד לו אח ואחר כך מת שתיהם פטורות מן החליצה ומן היבום. ולא נהירא דהיכי הוה מצי ר' שמעון למימ' עלה הואיל ובא ומצאה בהיתר וכו' הלא בכנסה ומת ואחר כך נולד לו אח לא מצאה בהתר ובהא מודה ר' שמעון כדאמרי' לעיל [י"ח ע"ב] מודה ר' שמעון בחד אחא ומית דהויא אשת אחיו שלא בעולמו. לכך נר' לפרש ניערבבינהו וניתנינהו וליתני ונולד לו אח ואחר כך כנסה ומת או שכנסה ואחר כך נולד לו אח ומת שתיהן פטורות מן החליצה ומן היבום ועלה הוה מהדר ר' שמעון שפיר אלא ודאי בנולד ואחר כך יבם לא פליג. וא"ת וליפשוט כמו כן במתני' דלא ערב בבא דסיפא דיבם ואחר כך נולד עם רישא דנולד ואחר כך יבם א"כ ש"מ דמשום ר' שמעון לא עריב לה ולאשמועי' דלא פליג רק בסיפא ביבם ואחר כך נולד. וי"ל דממתני' לא הוה פשיט שפיר כמו מהכא לפי שהכא מצינו התנא עירבן וא"כ מכיון שהתחיל לערב היה לו לערב נמי כנסה ונולד לו אח ואחר כך מת אלא ודאי משום דלא פליג ר' שמעון בנולד לו אח ואחר כך כנסה ומת, אבל תנא דמתני' לא מצי' בשום מקום שהתחיל לערב.
גמר מקדושין דעלמ'. אע"ג דקדושין דיבמה הם מדרבנן לבד וקדושי דעלמא הוו מן התורה מ"מ גמרי' שפיר מהדדי כמו שמצינו בפ"ק דבבא מציעא [י"א ע"א] מר סבר ילפינן (קטנה) [מציאה] מגט אע"ג שזה מן התורה וזה מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורית' תקון.
הא אמרת בנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון. וא"כ היכי קאמ' דביאתה של אשת אח השני פוטרת צרתה דילמ' מאמר קני והויא לה צרת אאש"ב ולא חזיא ליבום. ועו' מאי קאמ' פוטרת צרתה הא מיפטרא וקיימ' שהרי היא אש' אשה"ב.
אלא אעשה מאמר ואחר כך נולד. ולהכי ביאתה או חליצתה של אותה שאינה בעלת מאמר פוטרת צרתה ממה נפשך כדפרישי' לעיל. ופ"ה ואשמעי' מהכא דר' שמעון סבר מאמר קונה קנין גמור או אינו קונה כלל ולא סבר מאמר קונה קצת ואינו קונה קנין גמור. ומהך בבא דלעיל שמעי' דלא פליג ר' שמעון בנולד ואחר כך יבם. ותימ' דמהך נמי שמעי' מדקאמ' חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה א"כ לא פליג ר' שמעון בנולד ולבסוף יבם דאי הוה פליג בה א"כ היינו טעמא דאע"ג דנולד ואחר כך יבם הוי כמו יבם ואחר כך נולד דזיקה ככנוסה דמיא. וא"כ חלץ לבעלת מאמר תיפטר צרתה דהיינו שתי יבמות מבית אחד דמייבם לחדא ואידך מיפטרא בולא כלום. וי"ל דהוה מצי למימר דהיינו טעמ' דלא נפטרה צרה אף כי זיקה ככנוסה משום גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות משני בתים חדא מייבמה וחדא מיפטרא בולא כלום.
<h2>דף כ.</h2>
איסורא דאית ליה היתרא. פ"ה דאשת אח הותרה על ידי יבום כאשר הוא בעולמו. ולא נהירא דהא באשת אחיו מאמו נמי יש לו היתרא כאשת אחיו מאביו כמו דקאמ' דא"א שלא בעולמו חשיב לה היתרא משום דכשהוא בעולמו איכ' היתר'. ונר' לפרש האי אית ליה היתרא כי כשכנסה אחיו פקע איסור אשת אח ונפלה לזה בהיתר מאחיו שהוא בעולמו ואז הוא בא שפי' ש"ב משלא בעולמו לבעולמו. אבל אשת אחיו לא נפקע האיסור מעולם.
לאיתויי צרת איילונית. וא"ת היכי אמרי' דאתא מתני' לאיתויי צרת איילונית הלא במתני' לא איירי' אלא במי שאיסורה איסור ערוה ממש ולא איירי' כלל בצרה. וי"ל דממתני' (לא) שמעי' לה שפיר דקתני כל שאיסורה איסור ערוה ומשמע שפיר צרה שאיסור בא לה מחמת הערוה. י"מ דע"כ משום צרה איצטריך מתני' דמשום ערוה לא איצטריך מתני' דהא כבר תנינן לעיל דעריות דחזינן מקרא פוטרות צרותיהן א"כ איצטריך לצרת איילונית דלא שמעי' בשום מקום. והאי דלא קאמ' לאיתויי צרת סוטה או צרת מחזיר גרושתו משום דבמתני' תני שאיסורה איסור ערוה והני לא כתיבי עם שאר עריות אבל איילונית כיון דאינו יכול ליבמה הויא אשת אח שלא במקום מצוה והויא ערוה גמורה. א"כ ניחא ליה למימ' צרת איילונית דאינה אסורה אלא מטעם הנפילה כי לאח(ין) שמת היתה מותרת. אבל לא בעי למימ' צרת סוטה צרת מחזיר גרושתו כי אף לאחיו שמת נאסרה בחייו.
בשלמא מן הנשואין וכו'. ותימ' דא"כ הוה ליה למיפרך אמאי חולצת כיון דליבום לא חזייא לא בעייא חליצה וי"ל דלמסקנא ניח' הכל דרבי רחמנא יבמתו.
אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה לא תעשה. וא"ת הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה שהרי בתולה היא ואינה מתעברת בביאה ראשונה ואם כן בביאה ראשונה ליכ' מצות יבום דלית בה הקמת שם. וי"ל דמ"מ אין בכך כלום כיון שיהא חזיא להקמת שם וה"נ אמרי' לקמן [קי"א ע"ב] גבי קטן שבא על יבמתו תגדלנו כיון דלבסוף חזי להקמת שם אע"ג דהשתא אינו מוליד, וכן נמי אמרי' [לקמן ס"א ע"ב] קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין קטן שמא ימצא סריס משמ' הא אי לא גזרי' שמא ימצא סריס אע"ג דלא חזי השת' להקמת שם כיון דחזי לבסוף קרינן ביה הקמת שם. ואע"ג דלקמן [קי"א ע"ב] איצטריך קרא לקטן למימ' שתגדלנו שמא מיניה ילפינן בעלמא. א"נ שאני קטן דאינו בר הקמת שם כלל בעודנו קטן אבל אותה הבתולה לאחר ביאה ראשונה איכ' בה הקמת שם. וא"ת היכי קאמ' בשלמ' מן הנישואין לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה. הא ודאי יש לנו לומ' דהכא דחי לא תעשה ועשה אע"ג דבעלמ' לא דחי משום דהוי לאו שאינו שוה בכל. וי"ל דפריך הכי אפי' אי אמרי' דאין חלוק בין לאו השוה בכל ללאו שאינו שוה בכל (מ"מ) ולא תיקשי לך מידי מן הנישואין מ"מ תיקשי לך מן האירוסין דיבא עשה וידחה לא תעשה.
אי הכי חייבי לאוין נמי. פ"ה דאין עולין ליבום אכן לא יהו עולין לחליצה. וא"ת כיון דלא ידע עדין דרבי דאמ' יבמתו מאי קא פריך חייבי לאוין נמי הלא שפיר בני יבום נינהו דאתי עשה ודחי לא תעשה דלעיל לא איתרצא קושיא דיבא עשה וידחה לא תעשה אלא משום דכת' יבמתו. וי"ל דלא רצה לומ' חייבי לאוין דוקא אלא כל חייבי לאוין ועשה נמי כמו אלמנה מן הנשואין דנימ' כיון שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. ומשני רבי רחמנא יבמתו. וא"ת א"כ מנלן דחייבי לאוין גרידי דלא מייבמה נוקי יבמתו בלאו ועשה וחייבי לאוין גרידי עדיין לא שמעי'. וי"ל דמסתבר דאתא יבמתו לחדש ולאסור ליבם ואי לחייבי לאוין ועשה לא איצטריך דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וא"כ אתא לאסור חייבי לאוין גרידי מיבום. וא"ת ונימ' דחייבי לאוין ועשה אפי' חליצה לא צריכ' ותיפטר דנוקי יבמתו דמשמ' דחלצה בחייבי לאוין גרידי דנ"ל דסברא הוא לאוקומי יבמתו בכל הנך דתפסי בהו קדושי.
<h2>דף כ:</h2>
ואסור לקיימו לא קאי אזקן. אי הכי כל התורה נמי כת' והתקדשתם אע"ג דבפרק אלו מציאות [ב"מ ל' ע"א] משמע דחשבינן ליה עשה גבי טומאה. י"ל דהיינו דוקא לגבי מילת' דכתיבא בהאי פרשתא דכתי' והתקדשתם אבל לגבי כל התורה לא חשבי' ליה לעשה.
אשת אחיו מאביו לא תייבם ומצות יבום תתקיים היכ' שהיא אשת אחיו ומאביו ומאמו. א"נ פריך הכא איפכא דקא פריך אשת אחיו כשהוא אחיו מאביו וגם מאמו לא תתייבם גזירה משום אשת אחיו מאמו ומצות יבום תתקיים באשת אחיו מאביו בלבד דליכא בה צד אימהות ולא שייך למיגזר משום אשת אחיו מאמו.
אלא מעתה אשה שאין לה בנים לא תתייבם. וא"ת מאי קא פריך הלא אף אם נגזור הכא בממזרת ונתינה במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה מ"מ תתקיים מצות יבום בכשרות, אבל אי אמרי' אשה שאין לה בנים לא תייבם היכן תתקיים מצות יבום. וי"ל שאיפשר לקיים היכא שלא היו לה בנים מעולם אבל הכא פריך באשה שאין לה בנים מפני שמתו ושייך למיגזר באשה שיש לה בנים עדיין.
אשת אחיו שהיה בעולמו לא תתייבם. נר' לפר' דקא בעי היכ' שהלך למדינת הים ודמי לא"א שלא בעולמו ומצות יבום תתקיים היכ' שעומד עמו במדינתו. א"נ יש לפרש דקא בעי תלמודא הכא היכא שיש אח אחד שהיה בעולמו ואח אחר שלא היה בעולמו לא תתייבם אותו שבעולמו משום גזירה לא"א שלא היה בעולמו ומצות יבום תתקיים היכ' שאין כאן אח שלא היה בעולמו.
כל הנשים לא תתייבמו גזירה משום איילונית ומצות יבום תתקיים היכא שהיו להם בנים ומתו או בשיש להם בנים מאיש אחר.
אלא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. וא"ת אמאי לא שרינן ביאה שניה כיון שביאה ראשונה הותרה דאין סברא לומ' דאמ' רחמנא להכניסה ולאפוקה מיד לאחר ביאה כדפרי' לעיל פ"ק וכן נמי אמרי' לקמן [ס"א ע"א] גבי אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול יכנוס. וי"ל דהיינו דוקא כשנשאה מבלי דחיית איסור. אבל הכא דביאה ראשונה לא שריא רק על ידי דחיית הלאו לא שריא ביאה שניה. וא"ת משמע דלהאי שנויא לא אמרי' טעמ' דלעיל דכת' רחמנא יבמתו, וא"כ קש' אלמנה מן הנשואין אמאי חלצה הא לא חזיא ליבום דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וא"כ לא מציא לעלות לחליצה, וא"ל ה"נ דלא חלצה א"כ ליפטרה צרתה כמו ערוה, וכי תימא אה"נ א"כ ליחשבה בהדי ט"ו נשים דפטרי צרותיהן. ונר' דהכא לא נחית לתרץ אלא אמאי לא מיבמה, ובהא מפרש טעמ' גזירה אטו ביאה שניה ומ"מ חלצה משום דכת' יבמתו שאע"פ שאינה עולה ליבום עולה לחליצה. ומזה ניח' דלא מצינן להקשות מחייבי עשה כמו כן דהא ודאי אין עשה דוחה עשה וא"כ לא ליחלצו משום דהוו כמו חייבי כרתות כיון דלא מצי לייבם וכיון שאינן עולין ליבום אינן עולין לחליצה. וכי תימ' הכי נמי א"כ ליפטרו צרתן, וכי תימ' אה"נ א"כ ליחשבינהו בהדי ט"ו נשים דפוטרות צרותיהן, אלא להא דפרישי' ניח' דודאי עדיין צריכין אנו לקרא דיבמתו למימ' דחלצן אע"פ שאינן עולות ליבום.
<h2>דף כא.</h2>
לא אפשר בתשובה דאין יודע למי משלם ואין להקשות יעשה מהן צרכי רבים. דמ"מ אין זה תשובה כתיקנה כיון דאינו משלם לאותו שגזל. הני אפשר בתשובה ובלבד שלא הוליד בן דאם הוליד בן הוי מעוות לא יוכל לתקון.
עד שבא שלמה ועשה לה אזנים. וא"ת התם פרק עושין פסין [עירובין כ"א ע"ב] חשיב ערובין ונטילת ידים דקאמ' בשעה שתיקן שלמה ערובין וידים ואמאי לא חשיב שניות דהכא. וי"ל דלא חשיב אלא דבר התלוי בחכמה ובסברת הלב. אבל הכ' אין הדבר תלוי בחכמה אלא להחמיר ולעשות סייג לתורה.
ומותר אדם באשת חמיו. ובירוש' [פ"ב ה"ד] אסר לה מפני מראית העין שנראת כחמותו ומותיב מהא דלקח דוד את רצפה בת איה שהיתה אשת שאול ומשני התורה התירה לו כדכתו' [ש"ב י"ב] ואתנה לך את אשת אדניך בחקיך משמע משום דמלך הוא שרא ליה רחמנא הא לאו הכי הוה אסור וא"כ יש לנו לאוסרה על פי הירושלמי. ומעשה היה בפרווי"ש באחד שרצה לקחת אשת חמיו והיה טבחו טבוח ויינו מזוג והפסיד ר"ת את סעודתו. ויש בירוש' [שם] חורגתו הגדילה בין האחין אסורה להנשא להם מפני שנראית כאחותם ואנן לא סבירא לן הכי.
<h2>דף כא:</h2>
לא אסרו כלת בתו אלא משום כלת בנו. וא"ת למה לי האי טעמ' תיפוק לי דכל שבנקבה ערוה בזכר גזרו רבנן על אשתו משום שנייה וא"כ כלת בתו אסורה כיון שבת בתו אסורה מן התורה אשת בן בתו שנייה. וי"ל דאכתי לא נגזרה גזירה דלקמן ומ"מ לקמן רוצה ליישב הכל אף אם נגזרה גזירה כבר. ומ"ה פריך וכללא הוא והא חמותו ערוה וכו'.
אשת אחי האם מן האם מהו. וא"ת אמאי לא קא פשיט לה דשריא מדלא חשבה בהדי שניות. וי"ל דלא חשש לשנותה משום דתנא כבר אשת אחי האם מן האב. לאיתויי מאי לאיתויי אשת אחי האם מן האם. וא"ת אמאי לא קאמ' דאתא לאיתויי כלת בתו אך לא אשת אחי האם מן האם. וי"ל דפסיק' ליה שנאמר זה הכלל לאחר שנישנית הבריית' משניות וא"כ לא אתא לרבויי כלת בתו שהרי כבר תנינן לה עם השניות אלא ודאי בא לחדש דבר שלא פירש כגון אשת אחי האם מן האם.
מאי שייר דהא שייר. וא"ת והא איכ' תרתי אשת אחי [אבי] האב מן האב ואחות אבי האב וי"ל דחדא חשיב להו משום דנפקי מטעם אחוה.
אמימר אכשר באשת אחי וכו'. פסק רב יהודאי גאון כאמימר שהרי משמע הכא דרב אשי סבר כותיה ורב אשי בתראה הוה וי"מ דאין הלכה כמותו דלקמן פרק החולץ [מ' ע"ב] איבעיא להו אי גזרו שניות בחליצה או לא גזרו. וקאמ' ת"ש וכן בנו מאי לאו משום חולץ דהויא ליה אשת אבי אביו. לא משום מיתנא דהויא לה אשת אחי אבי אביו. ופריך והא אמימר מכשר באשת אחי אבי אביו. ומשני אמימר מוקי לה בבר ברא דחולץ, א"כ משמע דלא סבירא ליה לתלמודא כאמימר, דהא (ד)קאמ' תלמודא לא משום מיתנא ואמימר מוקים לה בבר ברא דחולץ א"כ משמ' דאין הלכה כמותו.
<h2>דף כב.</h2>
הנך תרתי דדמין להדדי חדא הוא. פ"ה דקאי אהנך דהכא אשת אחי אבי אביו ואחות אבי אביו. ודמיין להדדי משום דאיסורן איסור אחוה. אבל לא נהירא דחדא איסורא מחמת אישות ואידך משום אחוה הוא. לכן נר' לפרש הנך תרתי דדמיין להדדי אשת אחי אבי האב מן האם ואשת אחי האם מן האם דדמיין להדדי.
שניות דר' חייא יש להן הפסק או אין להן הפסק. וא"ת וליפשוט מהא דאמרי' לעיל [כ"א ע"ב] כלת בנו וכלת בן בנו עד סוף כל הדורות כ"ש בת בן בנו עד סוף כל הדורות שהרי אינן באין מחמת קדושין. וי"ל דשאני כלת בנו עד סוף כל הדורות (שהרי אינן באין מחמת קדושי') יש לנו לאסור יותר משום דבני ירושה דאין הפסק בת בנתים אבל הכ' דאיכ' בת דלאו בת ירושה היא אע"ג שאין הקורבה באה (אלא) מחמת הקדושין מיבעיא ליה.
מעידין לכתחילה ומאי שנא [מעריות]. פ"ה דלקמן [צ"ח ע"א] אמרי' נשא אחותו מן האם יוציא והכא אמרי' מעידין לכתחלה. ותי' לישני שנא ושנא דגבי עדות לא שייך האי טעמ' דשמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ולהכי מעידין, אבל גבי ערוה יוציא שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. וי"ל דקא בעי משום דאמרי' לקמן [צ"ז ע"ב] טעמ' משום דאתי לאיחלופי, וא"כ היה לנו לגזור בעדות כמו ערוה. וקש' למה לי הני תרי טעמי שמא יאמרו ואתי לאיחלופי דלקמן קאמ' טעמ' דאתי לאיחלופי בישראל גבי אמתא דבי יודן דאישתחרר. וי"ל דלעולם עיקר טעם האי משום דילמא אתי לאיחלופי, ואע"ג דמדכר הכא טעמ' דשמא יאמרו דקאמ' אי לאו שמא יאמרו וכו', היינו משום דיש מקומות דליכ' למיגזר דילמ' אתי לאיחלופי ואיצטריך טעמ' דשמא יאמרו דגוי בקרובות האב האסורות להם כגון אשת אביו לר' עקיבא ואחות אביו לר' אליעזר [סנהדרין נ"ח ע"א] דפליגי בקרא דעל כן יעזוב [בראשית ב'] דהתם לא שייך טעמ' דאתי לאיחלופי דשום אדם לא יטעה בזה, דהכל יודעים שאין להם קרובה דאב דרחמנא אפקריה לזרעיה כדכתו' [יחזקאל כ"ג] וזרמת סוסים זרמתם.
לאיתויי ממזר. וא"ת ומאי קמ"ל הא כבר תנן [לעיל כ' ע"א] ובת ישראל לנתין ולממזר. וי"ל סד"א דלעיל מיירי היכא שהשנים באו מממזרות אבל כשהאחד שמת היה כשר ונפלה אשתו לפני אחיו שהוא ממזר ס"ד דלא מייבמה קמ"ל.
מדלענין מיפטר פטר מדאמרי' לקמן ובן אין לו עיין עליו. ואיירי הכ' תלמודא כאילו ידע הדרשא דלקמן. אע"ג דלקמן קאמ' מכל מקום לאתויי מאי כן דרך התלמוד בכמה מקומות.
<h2>דף כב:</h2>
לאיתויי ממזר מאי טעמ'. ותימ' דלעיל משמע דפשיט לתלמודא דאין לחלק בין ממזר לכשר דקא פריך פשיט' אחיו הוא ובכאן קא בעי מאי טעמ' ומייתי קרא. וי"ל דהכא בעי מאי טעמ' משום דהשת' אייתי' דרשא דאחוה אחוה מבני יעקב כשירין ולא פסולין. וא"כ סד"א מלענין מזקק לא זקיק מיפטר לא פטר קמ"ל מקר' דפטר ומהשת' נימא מלענין מיפטר פטר מיזקק נמי זקיק.
עיין עליו. וא"ת ומנא לן דבת פוטרת מיבום אי מהאי קר' הא איצטריך לרבות ממזר. וי"ל דממזר ובת שקולין הם ויבאו שניהם ולא נהיר' דהתם אמרי' [קידושין ד' ע"א] אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין משמ' דמזרע כשר לא ידעי' זרע פסול וא"כ אינן שקולין. וצ"ל דנפק' לן בת מדכת' [דברים כ"ה] ולא ימחה שמו מישראל פרט לזה שאין שמו מחוי. עו' תימ' בן הבן ובת הבן מנלן דפטרי אי מהך קרא הא איצטריך לממזר, וא"ל כיון דחזי' דבנים פטרי ה"נ בבני בנים. יש לנו לומ' כיון דלענין (נפל) [נחלה] כי הדדי נינהו לענין היבום נמי כי הדדי נינהו. ועו' נוכל לתרץ דחזינן בני בנים מקר' דלא ימחה וכו'.
ואימ' פרט לאחותו מאנוסה. פי' וגם פרט לאחותו משפחה ונכרית דבכולהו (יש) [אין] אישות. פרט לאחותו מאנוסה קש' להר"ם הלא כתו' [ויקרא י"ח] אחותך בת אביך דמיירי על כרחיך באונסין דאי בנשואין תיפוק לי מאשת אביך. וי"ל דה"ק ואימ' דקר' דאשת אביך ימעט אנוסתו דאינה תחתיו כסדר אישות וקר' דבת אביך מוקים לה ביש לו מן השפחה ונכרית שיושבת תחתיו. ואע"ג דאף לשפחה ונכרית אין לאביו אישות בה מ"מ דרשא דאין לאביך אישות בה אין למעוטי כל אותם שאין בהם אישות אלא אחת לבד. וכן משמ' בסמוך דבעי קראי אחריני לשפחה ולנכרית. והכ' נמי טוב לנו למעט אנוסתו שאינה כלל תחתיו משפחה ונכרית העומדות תחתיו.
<h2>דף כג.</h2>
וכי יש אהובה לפני המקום ושנואה לפני המקום. וא"ל דר"ל אהובה צדקת שנואה רשעה, דמשמ' דקאי אכי תהיין והצדק והרשע לא שייך אהויה כלל. ועו' דפשיט' דאין לבנים להפסיד לכך נחלתם.
בין שאומרי' לאביך הוצא. והיינו חייבי כריתות דליכ' לאוקומי בחייבי לאוין דהא כבר שמעי' להו מכי תהיינה שהרי קדושין תופסין בהם ועו' ניח' לאוקומי בחייבי כריתות דמשמ' הוצא משום דהוי אשה דלא תפסי בה קדושין והיינו חייבי כריתות דאילו חייבי לאוין קדושין תופסין.
חד בשפחה וחד בנכרית וצריכי. ותימ' דבפרק האומ' [קידושין ס"ח ע"ב] משמע דלא צריך רק חד קרא לשפחה ונכרית דפריך אלא האשה וילדיה למה לי ולא קא' חד לשפחה וחד לנכרית. וי"ל דהכ' היינו טעמא דאיצטריך תרי קראי משום דחזינן הכא דאף חייבי כריתות דלית בהו קדושין מרבי' מדכתו' מולדת חוץ בין שאומרים לאביו הוצא א"כ אי ליכ' תרי קראי לשפחה ולנכרית לא הוה ממעטי' רק חד מינייהו שהרי יש לנו לרבות כל מה שנוכל דהא אף חייבי כריתות מרבינן אבל התם אין לחלק ביניהם. ותימ' כי קאמ' הכ' אשכחן שפחה נכרית מנא לן אמאי לא משני דנפק' מדכתו' כי תהיינה וילדו כל היכ' דקרינא ביה כי תהיינה קרינא ביה וילדו לו ושפחה ונכרית לאו בני הויה נינהו דהכי קאמ' תלמודא בפרק האומר וי"ל להא דפרישי' ניח' דהכא לא מצי למימ' כן משום דאף חייבי כריתות דלא קרינן בהו תהיינה מרבינן הכא ממולדת חוץ.
לימ' קסבר רבינא גוי ועבד הבא על בת ישראל הוולד כשר. דאי הוה ממזר לא הוה קרוי בנך. וקש' דהא אמרי' לעיל דבנו ממזר הוי כבנו לכל דבר. לכן נר' לפר' לימ' קסבר רבינא הולד ממזר דכיון שקרוי הוא בנך א"כ שייך ביה פסול כיון שיש בו צד ישראל.
כי יסיר לרבות כל המסירים. תימ' דא"כ הוה ליה למימר דכל נכריות כי נתגיירו אסירי דהא כת' לא תתחתן [דברים ז'] ומיירי בגירות כדאמרינן [לקמן ע"ו ע"א] בגיותן לית להו חתנות בגיירותן אית להו חתנות. וא"כ כל אומות יאסרו מלבא בקהל. וי"ל דאי אפשר לומ' כן דמדאסר רחמנא מצרי ואדומי לבא בקהל מכלל דשאר אומות שרו. וא"ת ולר' שמעון דסבר כי יסיר לרבות כל המסירים איך כרת שלמה ברית לחירם מלך צור. וי"ל דאין כריתות אסור אלא מע"ז אבל כריתות ברית של שלום שרי. א"נ חירם גר תושב היה. א"נ שאני כריתות ברית דמוכח דלא מיירי בשאר אומות אלא משבעה עממין. דכת' גבי [שם] ונתנם השם לפניך החרם תחרימם לא תחיה כל נשמה ובתר כן כתו' לא תכרות ברית וא"כ בז' אומות דוקא מיירי שאמ' הכתו' להחרימם כדי לכבוש ארץ ישראל ובהם אמ' רחמנא דוקא לא תכרות ברית. וא"ת ולרבנן דאמרי [דלאו] (ד)בכל אומות מיירי הכא א"כ ה"נ הא דאמרי' [ע"ז כ' ע"א] לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם לא מיירי בכולהו אומות. וי"ל דאין חילוק אף לרבנן בין ז' עממין לשאר אומות אלא במילת' דשייכא הסרה כמו גבי חיתון דהכא.
התינח לר' שמעון דדריש טעמיה דקרא וא"כ אי לאו קר' דכי יסיר הוה אמינא מטעמיה דקר' משמע דוקא ז' עממין דאדקי בע"ז אבל אידך לא א"כ כי כתו' כי יסיר אתא למימ' לרבות כל המסירין. אבל לרבנן דלא דרשי טעמא דקר' מנא להו דאדרבה יש לנו לומ' איפכ' דאי לאו קרא דכי יסיר ה"א בכל אומות מיירי כיון דלא דרשי טעמ' דקר' ואתא כי יסיר למימ' דוקא שבעה עממין דאדיקי בע"ז ושייך בהו הסרה טפי.
<h2>דף כג:</h2>
אחד חולץ ואחד מייבם. מה נפשך אם זו אשת אחיו שפיר קא מייבם ואם האחרת אשת אחיו כבר הופקע זיקתו על ידי חליצת ראשון וזו נכרית היא ואינה אחות זקוקתו. קדמו וכנסו אין מוציאין אותן מידו דשמא הראשון קנה היבמה והשיני הנכרית ואפי' אם כנס הראשון הנכרית שהיא אחות זקוקתו מ"מ כשכנס השיני היבמה פקעה זיקה מזה. ואע"ג שכנס באיסור איסורא דעבד עבד והשתא שריא.
[קידושין] שאין מסורין לביאה הוו קדושי. וא"ת והא חייבי לאוין תפסי בהו קדושי ואע"ג שאינן מסורין לביאה. וי"ל דשאני חייבי לאוין דלא הוו הקדושין גריעי אלא משום גזירת הכתו'. אבל הכ' הגריעות הוא מטעם גריעות לשון הקדושין ובהא הוה לן למימ' דלא הוו קדושי.
מהו דתימ' דילמ' ייבם בלא חליצה. וא"ת והא ידעי' מדלעיל דלא גזרי' דילמ' ייבם קודם חליצה. וי"ל דשאני הכא דכל השתים מתייבמות שהרי זה מייבם חלוצתו של זה וזה מייבם חלוצתו של זה וא"כ יטעו העולם ויאמרו אחרי שזה מייבם וזה מייבם ושתיהן מתייבמות מה לנו ולחליצתם. אבל לעיל אנן חזינן דאיכ' אחת המתייבמת ואחת שאינה מתייבמת יבינו העולם וישימו ללב שלא תתייבם זאת עד שיהא חולץ לאחותה וכן יהי' פוגע באחות זקוקתו.
ומאי שנא מהא דארבעה אחין וכו'. ופ"ה דפריך מהא דאמרי' במתני' אם קדמו וכנסו אין מוציאין אותן מידו והכ' תנן דב"ה אומ' אם קדמו וכנסו יוציאו ומשני התם אי למ"ד יש זיקה יש זיקה פי' דמיתסרא משעת נפילה מטעם אחות זקוקה וכיון שאין אני קורא בה יבמה יבא עליה שעה אחת שנאסרה משום אחות זקוקתו שוב אין לה היתר עולמית. ואי משום בטול מצות יבמין משום דילמ' אדמייבם חד מיית אידך וקא מבטל מצות יבמה. מ"מ נאסרה פעם אחת משום אותו טעם וא"כ כי ייבם נמי ואזלא ההיא חששא מ"מ עומדת היא באסור אשת אח שלא היתה ראויה ליבום שעה אחת בודאי אבל הכא אימר דידיה איתרמי ליה ואפי' אי לא איתרמי ליה דידיה והויא אחות זקוקתו מ"מ יבמתו לא הויא שלא הייתה אשת אחיו וא"כ כי פקע איסור אחות זקוקתו ביבום אחותה הרי זו מותרת ועומדת דלא אשת אח הויא הילכך מספיקא לא מפקי' מיניה דאימר כל חד וחד איתרמי ליה דידיה כפ"ה. וקש' חדא דא"כ הוה ליה לאיתויי כולה מתני' דלקמן וברוב ספרים לא מייתי.0... ועו' דאין סברא לומ' דפריך הכא מדקת' במתני' אם קדמו וכנסו אין מוציאין אותן מידן שהרי רמיזא זאת המשנה בספר לקמן בגמ'. ועו' דלפי' זה לא היה לו להאריך כל כך בלשונו אלא התם ודאי אשת אחיו היה אבל הכ' לא הויא אשת אחיו. ונר' דפריך מריש' דמתני' להא דמשמע הכא דלא גזרי' דילמ' מייבם קודם חליצה, ולהכי פריך דקאמרי' פרק ארבעה אחין וכו' לא חולצות ולא מתייבמות ואמאי לא חליץ חד ומייבם חד אלא ודאי היינו טעמ' משום דגזרי' דילמ' מייבם והדר חליץ ובכאן לא גזרי', ומשני התם אי למאן דאמ' יש זיקה יש זיקה כלומ' כי שם יש זיקה ודאית כי בודאי לא יוכל ליקח אחת מהם שלא תהיה אחות זקוקתו. אי למ"ד אסור לבטל מצות יבמין, דבודאי איכ' בטול מצות יבמין, ומ"ה התם סברא הוא דגזרי' דילמ' מייבם והדר חליץ דאי מייבם קודם עביד אסור' בודאי או משום ביטול מצות יבמין או משום זיקה והויא אחות זקוקתו בודאי. אבל הכ' אין לנו לגזור דילמ' מייבם קודם דאפי' מייבם קודם ליכ' אלא ספק דאימר דידיה איתרמי ליה ולא הויא אחות זקוקתו דדילמא הויא זקוקתו ממש אותה שלקח ולא עבד איסורא. וא"ל כי שנית נמי האי קושיא מ"מ קש' אמאי לא פריך כדפ"ה מאי שנא דבמתני' אמרי' דאם קדמו וכנסו אין מוציאין אותן מידן ובארבעה אחין אמרי' אם קדמו וכנסו יוציאו. וי"ל דניח' ליה למיפרך מרישא קודם ומתירוצא דמיתרצא רישא מיתרצא קושיא דסיפא דודאי בנושא אחות זקוקתו יש לנו לומ' יוציא אף כי ייבם אחיו והפקיע הזיקה כיון שנשאה באיסור. ולא דמי להא דאמרי רבנן [לקמן מ"א ע"א] גבי שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה דלא אמרי' המתן אע"ג דאיסורא עבד דשאני התם דכיון שקדש הפקיע הזיקה ועדין לא עבד איסור' כיון שלא בא עליה אבל היכא שנשאה באיסור כי הכא יוציא או ייבם האחר ופקע הזיקה.
<h2>דף כד.</h2>
וספק חלוצה לא גזרו ביה רבנן. והקשה הר' ר' משה כהן דאמרי' לקמן [ל"ו ע"ב] מת ביום שלשים ועמדה ונתקדשה אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן אינה חולצת שאם תחלוץ היא אסורה לו ואמאי הא אמרי' הכא ספק חלוצה לא גזרו בה רבנן. וי"ל שאני לקמן שכבר נשאה הכהן ואם תחלוץ אומרי' העולם שכל חלוצה שריא לכהן שנשאה כבר בדיעבד שהעולם יאמרו כי החליצה טובה היא מדמצרכינן חליצה משנשאה ואפי' הכי מקיים אותה הכהן, אבל הכ' דעדיין לא נשאת וחכמים מתירין אותה להנשא לכהן לכתחלה א"כ יאמרו העולם כי קמו רבנן במילתיה דאין החליצה כלום ולהכי התירוה להנשא ולא אתי להתיר חלוצה לכהן.
אתה אומ' לענין נחלה וקאי והיה הבכור לאחיו המייבם. או אינו אלא לשם וקאי והיה הבכור אבנו של יבם ויהיה קרא כפשטיה. אתיא ג"ש ואפיקתיה וקאי לאחיו. וא"ת ואמאי לא אמרי' לנחלה וקאי אבן שיירש אחי אביו ויהיה קרא כפשטיה והג"ש קיימת שיהא ר"ל לשם ולנחלה לבן הנולד. וי"ל דא"כ יקום על אחי אביו מבעי ליה דא"ל אמרו לייבם שיקום הוא על שם אחיו שהרי אין הנחלה שייכ' בדבר היבם כלל רק בב"ד מצות חלוקת הנחלות כי להם המשפט דדוקא גבי שם ממש קאמ' שפיר תלמודא אמרו ליבם שיקום בנו על שם אחיו כי הוא הקורא שם לבנו ולא בי"ד אבל אי איירי לנחלה לא שייך לומ' כן.
כי איכ' בכור תתקיים מצות יבום. פי' בפשוט שעמו. הא מיעט רחמנא אשת אחיו [שלא היה] (ש)בעולמו ומשמ' דקר' דכתו' ומת אחד מהם לא איירי רק בשני אחין ומת בכור ולא פשוט כדאמרי' מדמיעט אשת אחיו [שלא] (ש)היה בעולמו מיירי דאית בכור ומעתה דמיירי בשני אחין לבד ומיעט אשת אחיו [שלא] (ש)היה בעולמו הא אם היה בעולמו מייבם אע"ג דלא איכ' רק אותו פשוט לבד.
מצוה בגדול לייבם לא רצה וכו'. ואין להקשות אמאי לא מייתי הא דתנן במתני' בהדיא מצוה בגדול לייבם (וכו') [וכן] ההיא דלקמן דאמרי' חוזרין אצל גדול, דאיכ' למימ' מאי גדול בכור. אבל הכא תני קטן הימנו משמע אע"פ שאינו בכור.
<h2>דף כד:</h2>
מה בכור שאינו בראוי. ה"נ המ"ל דקרייה רחמנא בכור לומ' שאין ירושת אחיו חוזרת ביובל כדאמרי' בבכורות [נ"ב ע"ב] אלא חדא מינייהו נקט.
הנטען על השפחה. ובנטען על הפנויה נר' לר"ת דאם כנס לא יוציא דאדרבה קר' כת' (במפתה) [באונס] ולו תהיה לאשה.
הלכה כולן גרים. וא"ת והא אמרי' [ב"ק ל"ח ע"ב] כותים גירי אריות הם. וי"ל שאני כותים דכתו' בהו [מ"ב י"ז] ואת אלהיהם היו עובדים.
אי הכי אפי' לכתחלה נמי. אי אמרת בשלמ' דמספקא לן אי (כותים גירי אריות הן) גיורת הויא אי לא לכך אמרי' לכתחלה לא אבל דיעבד שפיר דמי אבל כיון דאמרת הלכה כולן גרים בודאי אפי' לכתחילה נמי.
אין מקבלין גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. וא"ת והרי איתי הגתי שקבלו. וי"ל דטעמ' דאין מקבלין זהו מפני שמתגיירין לשם שולחן מלכים ואיתי הגתי לא היה צריך משולחן מלכים שעשיר גדול היה.
הואיל ומכוער הדבר תצא. פ"ה תצא מן הבעל ולא נהיר' דהא אמרי' [כתובות ט' ע"א] אין האשה נאסרת על בעלה אלא על ידי קנוי וסתירה וע"ק דאמרי' [לקמן צ"ב ע"א] קלא דלבתר נשואין לא כלום הוא. ועו' דאמרי' [קידושין פ"א ע"א] אין אוסרין על היחוד. ועוד דאמרי' [ב"מ צ"א ע"א] במנאפין עד שיראו כמכחול בשפופרת. מזה י"ל דהיינו דוקא להתחייב מיתה אבל מ"מ קש' מה שפרשתי. ונר' לר"ת לפרש תצא מן הרוכל משום דהוי קלא דקמי נשואין אבל מבעל לא תצא. וקש' דאמרי' בסוף מסכת נדרים [צ"א ע"ב] ההוא גברא דאיהרזק בביתא הוא ואתתא וכו' פרטיה נואף להוצא וקאמ' אתתא שריא דאם אית' דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס משמע הא אי לאו הך טעמ' אסירא ואמאי הא אמרי' דודאי מבעל לא תצא. ודוחק יהיה לפרש התם די"ל איתתא שריא להנשא לנואף דהא התם לא קאי למימ' שבא נואף לכונסה. וי"ל דשאני התם דמיירי כשאמרה טמאה אני לך דאינה נאמנת לומ' טמאה אני דיש לנו לומ' דשמא עיניה נתנה באחר רק בשנותנת אמתלא לדבריה ולהכי אי לאו טעמ' דאירכוסי הוה מירכס היתה נאמנת כשהיא אומרת טמאה אני לך דמוכחא מילתא כשהוא מהרזק עמה. והדבר מוכיח דהתם מיירי עלה גבי טמאה אני לך. וי"מ דהכא ר"ל תצא מן הבעל והא דאמרי' אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה היינו מדאוריית' אבל מדרבנן תצא דומיא דעוברת על דת משה ויהודית דאמרי' [כתובות ע"ב ע"א] תצא בלא כתובה. ובשאלתות דרב אחא [פר' פנחס שאילתא קל"ד] פירשו דתצא נמי קאי אבעל ופליגי רב ור' אי בעי' עדים שראו הכיעור לאוסרה על בעלה גם על הנטען או לא אבל פשיט' להו דלא בעי' עדים שראוה שנבעלה. וראיה לדבר, אי בעי' עידי בעילה מאי הא דתנן הנטען כיון דודאי בעל, ועו' מאי האי דאמרי' לעיל כי אתא אחר ואפסקיה לקלא מאי הוי (אלא) [הלא] אין זה קול אלא דבר ברור כיון שיש עדים. לכן נר' דרב דאמ' ובעדים ר"ל עדי כיעור שראו דבר מכוער כגון רוק על גבי כילה או מנעלים הפוכין אבל בקלא אפי' לא פסיק אין לנו לאוסרה לא על בעל ולא על נטען. ור' סבר דאי איכ' קול מדבר מכוער כיון דלא פסיק בין מבעל בין מרוכל ותימ' לזה הפי' דמאי קאמ' לעיל במד"א בזמן שאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא ואמאי מוקים רב למתני' בשיש לה בנים ויש לה עדים לוקמה לעולם כשאין לה בנים ואע"ג דלא בעי עדי טומאה מ"מ עדי כיעור בעינן. וי"ל דמיסתבר ליה דאי בעי' עדי כיעור באין לה בנים היה לו לפרש עידי כיעור כמו דמפרש עידי טומאה ביש לה בנים.
<h2>דף כה.</h2>
מתני' נמי הוציאה תני. ואכתי מי דמי הכא בעל התם בועל. ולהכי אמרי' יוציא שאם לא יוציא מוכח' מילת' שהקול אמת ואסורה לו. ומשני התם אמרי רבנן לא יכנוס וכו'. ולא היא התם אלומיה אלמוה לקלא כיון שנשאה הנטען הוכיח על תחלתו שהקול היה אמת. ותימ' דא"כ היינו ממש מה שאמ' למעלה התם בעל הכא בועל. לכ"נ לר"ח דלא גרסי' לה ואכתי, וה"ג מתני' נמי הוציאה תני הכא [בעל] התם בועל הכא אמור רבנן לא יכנוס ואם כנס מוציא והתם אמור רבנן לא יכנוס ואם כנס מוציא פ"ה וא"כ יש לנו להשוותם דמה לנו בעל מה לי בועל. ולא היא דשפיר יש לחלק בין בעל לבועל דהתם אלומי אלמוה לקלא כדפרי' שהוכיח על תחלתו שהקול היה אמת. והיא אסורה דאמרי' [סוטה כ"ז ע"ב] כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. אבל גבי שם רע ונדר אמרי' להכי נשאה שלא היה השם רע אמת. ותי' מאי מדמה זה לזה דהא בגיטי' [מ"ו ע"א] מפרשי' תרי טעמ' [אמאי] לא יחזיר אית דאמרי משום קלקולא ואית דאמרי משום שלא יהיו בנות ישראל [פרוצות] בעריות ובנדרים והכ' טעמ' דאסורה לבועל הוי מן התורה. וי"ל דהתם נמי יש לנו לומ' יוציא כי הכא שהעולם יאמרו שהוציאה משום שזינתה וכשמחזירה יאמרו שהוא מחזיר סוטתו. ומ"מ משני תלמודא דאף לפי טעותם לא דמי להכא כדמסיק הכא אלומי אלמוה וכו'.
הוא ואחר מצטרפין להרגו. ותימ' דאמרי' התם [מכות ו' ע"א] אלא מעתה נרבע יציל פי' יציל על הרובע מאונס דנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ומאי פריך הלא כשר הוא על הרובע כדאמרי' הכא הוא ואחר מצטרפין להורגו. וי"ל דהתם מיירי בנרבע לרצונו דפסול לעדות כדקאמרי' רשע הוא כשהוא לרצונו. וכן מאי דקאמ' הרוג יציל בשעשאו טרפה.
לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. וא"ת למה מיפסל בכך לעדות הא אמרי' [סנהדרין כ"ו ע"ב] החשוד לעריות כשר לעדות. וי"ל היינו דוקא חשוד אבל הכא הוי ודאי. וא"ת אף במעשה ודאי היאך מיפסיל לעדות הא בעי' רשע דחמס. דהא חזי' [שם כ"ז ע"א] דמשומד אוכל נבלות להכעיס אינו פסול משום דאינו רשע דחמס. וי"ל דשאני הכא דכיון שנרבע הוא לתאות יצרו ודאי מחמת חמוד ממון יעבור על דת ויעיד שקר.
<h2>דף כה:</h2>
דאמ' רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. ואינו נאמן ממאי דקאמ' לרצונו אבל נאמן להרוג הרובע דקא סבר רבא פלגינן דבורא. ותימ' גבי אנוסין היינו מחמת ממון [כתובות י"ח ע"ב] דאמ' רבא אין נאמנין ולא אמרינן פלגינן דבורא שאנוסין היינו ולא מחמת ממון. וי"ל דשאני הכ' שיש לנו לומ' פלגינן דבורא דכשאמ' פלוני רבעני מעתה נהרג הרובע בין לאונסו בין לרצונו ולא צריך תו לומ' לאונסו או לרצונו וא"כ כי אמ' אחרי כן לרצונו פלגינן דבורא דמילת' דרבעו חשיבא בפני עצמה היא והוו כתרי דבורי, אבל התם כי אמרו אנוסין היינו אין הדבר כלום עד שיפרשו אם מחמת ממון אם מחמת נפשות לכן לא שייך לחלק הדבור שאין זה בלא זה כלום.
אין אדם משים עצמו רשע. פי' ואינו נאמן לא מזכות ולא מחובה. ואע"ג דאמרי' [ב"מ ג' ע"ב] הודאת בעל דין כמאה עדים דמי היינו דוקא לגבי ממון אבל באסורא לא מהימן.
אנא דאמרי אפי' לר' יהודה. משמ' הכא דר' יהודה סבר לא פלגינן דבורא ותימ' דאמרי' לקמן [מ"ז ע"א] באותו שבא לפני ר' יהודה ואמ' נתגיירתי ביני לבין עצמי ואמ' לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך אלמ' משמ' דמפלגי' דבורא. וי"ל שאני התם שעושה עצמו חתיכה דאסור' והוא יכול לעשות אם ירצה. אבל בניו לא מצי לאסור וה"ה שאם בא על אשה אחת לא יפסלנה לכהונה ולקמן אפרש בג"ה.
באומר אני הייתי עם הורגיו. יש גורסים כאומר בכף פי' כ"ש דמהני כשאומ' הרגנוהו כמו אם היה אומ' אני הייתי עם הורגיו והוי כדאמרי' בגיטין [ע"ג ע"ב] כאומ' מעת שאני בעולם וניח' שאינו מגיה המשנה.
הא בתרי לא. וא"ת והא אמרי' [גיטין ל"ב ע"ב] לתרי נמי בי דינ' קרו ליה. וי"ל דדייק הכ' מייתור לשון דקאמ' מפני שהם ב"ד.
מאי שנא מהא דתנן עדים החתומין וכו'. וא"ת ואמאי לא משני מעשה לא עבדי הא דיבורא אמרי. וי"ל דהא דאמרי' דיבור' אמרי זהו דוקא לאמר לעדים שיחתמו שקר אבל הכ' שהן עצמן עושין בעבירה כי האי דיבורא לא אמרי.
<h2>דף כו.</h2>
אלמ' ברננה לא מפקינן. ולא דמי לנטען מאשת איש דאמרינן אם כנס מוציא דהתם אם הרננה אמת אסורה לו מדאוריית' כדאמרי' [סוטה כ"ז ע"ב] כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. אבל הכ' אף אם הרננה אמת לא אסירה מדאוריית' שהרי אף כי אסרה החכם בנדר עליו מ"מ גירשה אחר כן ולא אסירה לחכם רק משום לזות שפתים. וכן פ"ה אכן לא פירש לשונו ככל הצורך למביטים. ולהך פי' צ"ל דכי בעי לעיל כנס מהו שיוציא לא קאי אלא אחכם שאסר וכו' דאי קאי אכולהו כדפ"ה לעיל מאי שנא דלא מפקי' הכא ברננה ובנטען מפקי' אף ברננה. דגם הכא אם הרננה אמת שמשקר מהאי דאמ' מת הרגתיו אסורה לו מן התורה שעדיין אשת איש היא אלא ודאי לא קא בעי אלא מחכם שאסר האשה בנדר על בעלה.
מיתה אמיתה וגירושין אגרושין. משום גררא נקטיה דהא בגרושין אין קפידא בחזקה.
נשי לגבי נשי שכיחי דאזלי. ומ"ה אסור באמה ובתה ואחותה, משום דכיון דשמא בא עליה אינו אסור בקרובותיה דהא תנן לקמן [צ"ז ע"א] (אסור) נושאין על האנוסה ועל המפותה א"כ אף אם ודאי בא עליה מ"מ לא מיתסר בקרובותיה כפ"ה.
ש"מ יש זיקה. וא"ת א"כ ליחלוץ לחדא ולייבם לחדא. וי"ל גזירה דילמ' מייבם והדר חליץ וכי מייבם פגע באחות זקוקתו. ולא נהיר' דכיון דקאמ' ש"מ יש זיקה א"כ אין לגזור דילמ' מייבם ברישא דטעם של זיקה פשוט הוא ולא יטעו כמו שאפרש לקמן בע"ה. וי"ל דטעמ' דכיון שנאסרה עליו פעם אחת שוב לא יבא לה התר עולמית. וא"ת לרב דלא סבר כן לקמן [כ"ז ע"ב] מאי איכ' למימ' וי"ל דמ"מ מוקים לה להך משנה כר' אליעזר דאמ' כיון שנאסרה פעם אחת שוב אין לה התר אף באיסורא דרבנן כי הכ' דאין האיסור רק משום אחות זקוקתו, והא דדייקי' לקמן [כ"ח ע"א] מדסיפ' ר' אליעזר רישא לאו ר' אליעזר זהו לר' יוחנן אבל רב לא סבר כן. א"נ רב משני דודאי חולצת דמתני' חדא אבל האחרת אה"נ דמייבמה ואע"ג דבגמ' דחי ליה רב לא יסבור האי דיחוי.
אי הכי תלת' נמי. פ"ה בשלמ' אי אשמעינן מהכ' יש זיקה להכי נקט ארבעה להשמיענו דאף בתרי יש זיקה, אבל כיון דטעמ' משום ביטול מצות יבמין אפי' תלת' נמי, דמה לי חד מה לי תרי. ולא נהיר' דאי אסיק אדעתא דמקשה שיש חילוק בין חד לתרי א"כ לטעמיה דבטול מצות יבמין הוה ניחא ליה אמאי נקט ד' אחין כדקא משני תלמודא דס"ד דלמיתה לא חיישי' וא"כ יש חידוש בארבעה אחין. לכן נר' לפרש אי אמרת בשלמ' יש זיקה להכי נקט ארבעה דקמ"ל רבות' דאף בתרי יש זיקה, אבל כיון דטעמ' משום בטול מצות יבמין הוה נקט ארבעה, אדרבה לינקוט תלתא וישמיענו רבות' טפי דאף בתלת' דליכ' אלא חד דמייבם ובודאי איכ' ביטול מצות יבמין, וא"כ יש חדוש לומ' חולצות דסד"א דלייבם לחדא ולפטרה לאידך דבלאו הכי איכ' ביטול מצות יבמין דלא מצי לייבמה מ"מ חיישי'. ומשני אדרבה נקט ארבעה לרבות' דסד"א לא שייך ביה ביטול מצות יבמין דלמיתה לא חיישי' קמ"ל דחיישינן.
<h2>דף כו:</h2>
אי הכי חמשה נמי. אי אמרת בשלמ' יש זיקה ניח' דלא נקט חמשה שהכל אחד (ו)חמשה וארבעה וכיון דיש זיקה אף בתרי ה"ה בתלת' דמה לי תרי מה לי תלת. אבל כאן כיון דטעמ' משום ביטול מצות יבמין ליתני חמשה ולשמעי' רבות' דחיישי' למיתה דתרי. ומשני ודאי משום הכי לא קתני בחמשה אחין דלמיתה דתרי לא חיישינן. וא"ת דאמרי' [יומא ב' ע"א] גבי כהן גדול מתקינין לו אשה אחרת שמא תמות אשתו וקא אמרי רבנן התם א"כ דחיישת למיתה אין לדבר סוף ומאי קא' דילמ' למיתה דחד חיישי' שפיר אבל לא למיתה דתרי דהכי נמי אמרי' הכא. וי"ל דה"ק התם א"כ דחיישת למיתה לאלתר שתמות ביום הכפורים אף למיתה דתרי ניחוש אבל לזמן מרובה קאמ' הכא דלמיתה דחד חיישי' ולא למיתה דתרי.
מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם קא סבר[ת] יש זיקה. ומ"ה צריכה חליצה משניהם דחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין, וחליצה פסולה היא שאינו יכול לייבם אותה משום שהיא אחות חלוצתו, כן גרי' רש"י ויש שג' מדקאמרת זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ש"מ יש זיקה ומדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם ש"מ חליצה פסולה צריכה לחזר. ופ"ה לא גריס ליה ולא פי' למה. ונר' משום דלא מצי' לייתובי שפיר דהיכי נימ' מדקאמ' זה חולץ לאחת וכו' אלמ' יש זיקה דאי אין זיקה אמרי' דליחלוץ חד לחדא ולייבם לאידך. אי אפשר להוכיח כן דלעולם אימ' לך אין זיקה והאי דלא חליץ לחדא ומייבם לחדא משום גזירה דילמ' מייבם קודם ומיית אידך וקא מבטלה מצות יבמין. א"נ דילמ' אף כשאינו מייבם קודם, שמא ימות אותו שחלץ וקא מבטלה מצות יבמין מן האמצעית. וא"ל דגרסי' ליה ור"ל הכי מדקאמ' זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת משמ' דיש זיקה דאי אין זיקה האחד יחלוץ לשתיהן משום דכיון דאין זיקה לא אמרי' חליצה פסולה צריכה לחזור. אי אפשר לומ' כן דדילמ' ודאי אין זיקה והא דאין האחד חולץ לשתיהן משום דכיון דיכול לעשות אידך חליצה כשרה אין לזה לעשות חליצה פסולה לחלוץ אחות חלוצתו, דהכי אמרי' לקמן [כ"ז ע"א] במילת' דאמ' שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות. דהיכ' דמצי למעבד חליצה מעלית' לא עביד זה חליצה פסולה לפטור אידך. ואף למאן דבעי למימ' לקמן דשמואל סבר אין זיקה קאמ' הכי. וא"ל דהא דקאמ' לקמן כן היינו דוקא למיפטר צרה אבל נפשה פטרה וא"כ מוכח שפיר דאין זיקה מדלא חליץ חד לשתיהן. אי אפשר לומ' כן דהא לא מסיק אדעתין עד לקמן. א"כ ודאי לא גרסי' ליה. אכן יש לומ' דהא דלא מסקי' אדעתין לחלק בין מיפטר צרה למיפטר עצמה היינו למ"ד יש זיקה אבל למ"ד אין זיקה פשיט' לן מאמר דנפשה פטרה. נחזור לראשונות דלא גרסי' ליה. וא"ת א"כ מאי האי דפשיט יש זיקה מדאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם, אפי' אי אין זיקה מ"מ צריכה חליצה משניהם, דליכ' למימ' כיון דאין זיקה אין צריכה חליצה פסולה לחזר אלא חלץ לאחת ותו לא, דהא לקמן [שם] משמע דשמואל סבר דאף היכא דליכא למעבד חליצה מעלית' לא פטרה חליצה פסולה אף למ"ד אין זיקה. וצ"ל דסוגייא דהכא דפשיט מדאמצעית צריכה חליצה משניהם דיש זיקה קא סברא כמסקנא דלקמן דשמואל איירי למ"ד יש זיקה. ומעתה גרסי' שפיר מדקאמ' זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ש"מ יש זיקה דאי אין זיקה האחד יחלוץ לשתיהן ומילת' דשמואל איירי למ"ד יש זיקה כפי המסקנ' כדפרישי' לעיל. אבל מ"מ נר' לומ' דלא גרסי' מדקאמ' זה חולץ לאחת וכו' דלא מצי למימ' כפי המסקנ' דפרישי' דלמ"ד אין זיקה פשיט' לן דנפשה פטרה, דהא ודאי לא פשיט' לגבי זה שיכול לעשות חבירו חליצה כשירה ודאי חליצתו הפסולה לא פטרה אפי' נפשה, וזה לא נודע עד לקמן, אבל לגבי האמצעית שאינו יכול לעשות כ"א חליצה פסולה פשיט' ליה מהשת' דנפשה פטרה אף מחליצה פסולה. [גליון. הרב ר' אברהם דמונפשלי"ר הרחיב לשון התוספות במה שכתו' בפנים, אפי' אין זיקה מ"מ צריכה חליצה משניהם. ור"ל משום דחליצה פסולה היא, דהויא אחות חלוצה וצריכה לחזור. ותי' הרב בזה הלשון. ונראה דלא אמרי' חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין אלא למאן דאית ליה יש זיקה. ואפי' בתרי אחי, דהואיל וזאת זקוקה לתרויהו, וזה שחלץ לה לא היה יכול ליבמה, אין החליצה זאת כמו יבום, שתסלק זיקת אחיו, ולא יחלוץ לה אחיו שהיא זקוקה לו גם כן. אבל למאן דאמ' אין זיקה, אינה זקוקה אלא לחולץ או למיבם, ומכי חלץ לה נפטרה, בין שהיה יכול ליבמה דהויא חליצה כשירה, בין שלא היה יכול ליבמה דהויא לה חליצה פסולה. והכי מוכח בריש ר"ג [לקמן נ"א ע"א]. ע"כ. ואל זה כונו התוס' במה שכתו' בפנים דמסקנא לקמן דשמואל איירי למ"ד יש זיקה].
אי דנפול בבת אחת ה"נ. והקש' הרב ר' אברהם מבורגו"ל אמאי נקט במילתיה ג' אחיות, בב' אחיות נמי היה יכול להשמיענו כל זה והיכא דנפול בבת אחת דכל אחד חולץ לשתיהן דיש זיקה וצריכה לחזר. וי"ל דניח' ליה למינקט בג' אחיות משום דבכי האי מילת' לא משכחת יבום כלל בההיא דהויא חיזור. אבל אי הוה נקט מילתיה בב' אחיות ונפול בבת אחת הוה משכחת לה יבום באחת מהם שיוכל האחד לחלוץ לשתיהן והשיני יחלוץ לשנייה וייבם לראשונה שהרי הותרה לו מתחלה טרם נפלה האחרת ונזקקה עמה ונאסרה כי נפלה האחרת משום אחות זקוקתו וחזרה והותרה מטעם הראשון שחלץ לה פקע הזיקה וא"כ תחזור להתרה הראשון. וא"ת היכי מצי לייבם לראשונה והלא אחות חלוצה היא שהרי חלץ לשניה על כרחו שהרי חליצה פסולה וצריכה לחזר על כל האחין לחלוץ. וי"ל כיון דלא הויא אחות חלוצה אלא על ידי חיזור ואחות חלוצתו מדרבנן ועל ידי חיזור לא גזור רבנן ודלא כפי' הריב"ן שפי' לקמן בע"ה אפרשנו.
נפלה אידך חליץ לה וכו'. והאי דקרי לה אמצעית וכו' אע"ג דאחרונה היא לנפילה משום דהשתים לא חלצו רק אחת מאחד וזו חולצת משתיהן.
לדברי האומ' יש זיקה. וא"ת אמאי לא קאמ' איפכא דרב סבר יש זיקה והאי דקאמ' לעיל [י"ז ע"ב] שומרת יבם שמתה מותר באמה לדברי האומ' אין זיקה. י"ל דסבר' הוא לומ' דאותה דלעיל עיקר ואליבא דנפשיה דשמעי' ממילת' דלעיל תרתי דאין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין מדנקט שמתה.
<h2>דף כז.</h2>
אלא אאמצעית. דהשת' ליכא למעבד חליצה מעלית'. וא"ת הא בכי האי גונא נמי אמ' שמואל לקמן צריכה לחזר. וי"ל דהיינו למסקנא דקסבר שמואל יש זיקה. א"נ הא דצריכה לחזר היינו למיפטר צרתה אבל נפשה פטרה. ונהי דמשמ' דלא ידעי' האי חילוק עד לקמן היינו היכא דאיכ' למעבד חליצה מעלית' אבל הכ' דלא מצי למעבד חליצה מעלייתא ידע שפיר מהשתא דיש לחלק בין פטור דנפשה לפטור דצרה.
לדברי האומ' אין זיקה. וא"ת אמאי חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה הא אמרי' לקמן פרק ר"ג [נ"א ע"א] דלמ"ד אין זיקה חלץ לבעלת הגט נפטרה צרה. וי"ל דהך דלקמן מיירי לפי מסקנ' דהכ' דסבר שמואל יש זיקה ולכך לא נפטרה צרה. עו' פי' הר"ם דאף כי נמי אמרי' הכא דשמואל איירי אף לדברי האומ' אין זיקה היינו דוקא רישא דמילת' דחלץ לאחיות אבל האי דקאמ' חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה מיירי למ"ד יש זיקה. והאי דנקט מילת' כתנאי י"ל דריש' אשמעי' חדוש' דאע"ג דאין זיקה מ"מ חלץ לאחיות לא נפטרו צרות אע"ג דשאר חליצה פסולה פטרה למ"ד אין זיקה פסול דאחיות חמיר טפי. וסיפ' אשמעי' דלמ"ד יש זיקה חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה אע"ג דשאר חליצה פסולה פטרה היינו דוקא למ"ד אין זיקה אבל למ"ד יש זיקה לא פטרה.
אלא צרת לאה מיהא תיפטר דהא חליצה כשרה היא. בכולה שמעתין פ"ה דקרי חליצה פסולה היכא דלא אפשר ליבם. וק' דהיכי קאמ' הכ' דהויא חליצה כשירה הלא היא אסורה לייבם דכי מייבם אותה מבטל מצות יבמין מרחל שהיא אחות אשתו ומצרתה שהיא צרת אחות אשתו. וא"ל דמ"מ חליצה כשירה היא משום שאם יחלוץ קודם לצרת רחל יוכל לייבם לאה דהא מותר בקרובת צרת חלוצתו הא שמא תמות וא"כ לא יוכל לייבם לאה כדפרישי'. וע"ק דמשמ' לעיל חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה משום דחליצה דבעלת מאמר חליצה פסולה היא ואמאי הלא יכול לייבם אותה שפיר. לכן נר' לפרש דקרי חליצה פסולה היכ' דכבר איקלשא הזיקה, והשת' ניח' דחליצה דבעלת מאמר חליצה פסולה דכבר איקליש' הזיקה דשוויה כאשתו, וכן אחות זקוקתו למ"ד יש זיקה הוי חליצה פסולה דהוי כמו אחות אשתו ואיקליש' וכן אחות חלוצה. אבל חליצה דלאה קרי לה הכא חליצה כשירה דלא איקלישא לה הזיקה דהא דאסור לייבם אין זה רק משום גזירה דבטול מצות יבמין.
הויא חליצה דרחל חליצה פסולה. משום אחות חלוצתו אבל חליצה דצרה ס"ד דמהניא טפי אע"ג דאסור אדם בצרת קרובת חלוצתו משום דאינה פסולה אלא מחמת רחל. ומהכ' משמע דסבר דהיכא דמצי למעבד חליצה מעלייתא לא עביד חליצה פסולה והיינו הא דפרישית לעיל.
אצרה רחל מי מיפטרה. מהכ' משמ' דאף היכ' דליכ' למעבד חליצה מעליית' רק חליצה פסולה מ"מ לא פטרה ואליב' דמ"ד אין זיקה קיימ' והיינו הא שהבאתי לעיל.
יגמור באחיות לפטור צרתה. וא"ת אי יש זיקה צריך לחזור ולחלוץ ללאה גם כי חלץ לצרתה, דחליצת צרתה חליצה פסולה היא, דצרת אחות אשה היא בזיקה, וא"כ צריך לחזר על כל הבית, וצריך שיחלוץ לאה כי בחליצת צרתה לא נפטרה, וא"כ היאך יגמור באחיות לפטור צרתה הא אחות חלוצתו היא. וי"ל דהשת' מיירי למ"ד אין זיקה, ותדע דלא קאמ' אלא. אי נמי מיירי שפיר למ"ד יש זיקה, והאי דלא קאמ' אלא, משום דליכ' תנא מפסיק בנתיים. ואין להקשות (אין) [איך] חליצת לאה תפטור צרתה דכיון דלא הוי חליצה אלא על ידי חזור שפיר פטרה צרתה. וכן פי' לעיל הר' ר' אברהם מבורגו"ל.
מאי טעמ' לאו משום דלא אלימ' ליה זיקה לשוויי זיקה כערוה. וא"ת ומאי פשיט מהכ' דילמ' התחיל ולא התחיל קאמ' כדבעי למימ' לעיל. וי"ל דא"כ הוה ליה לפרושי במילתיה. אע"ג דבמילתיה דשמואל לא מפרש כן, ומ"מ מוקמי' ליה בהתחיל ולא התחיל, שאני התם דאיכ' למימ' דנקט לישנ' דחלץ לאחיות משום דבעי למימ' חלץ לבעלת הגט וכו' דהוי דוקא, אבל הכ' אי אית' דהתחיל ולא התחיל קאמ' הוה ליה לפרושי בהדיא.
<h2>דף כז:</h2>
בעלת הגט עדיפא. פ"ה עדיפ' שחליצתה תפטור צרתה. ולא נהיר' דא"כ מאי קאמ' בעלת מאמר עדיפא משום דקרובה לביאה אדרבה משו"ה הוי חליצה פסולה דאיקלישא לה הזיקה, אלא נר' לפרש איפכא בעלת הגט עדיפ' להיפטר בחליצת חברתה וניח' הכל.
שיש גט אחר מאמר. אבל לא מייתי מרבנן דאמרי יש גט אחר גט וכ"ש אחר מאמר, דנוכל לומ' דהיינו טעמייהו דאע"ג דגט קמא מהני מ"מ הגט שני מועיל מעט כגון להאסר בקרובותיה. אבל ר"ג דסבר אין גט אחר גט וא"ה סבר דיש גט אחר מאמר, ואמאי, אי גט עדיף וכו'.
אלא ש"מ כי הדדי נינהו. ופ"ה ומיפטרא חדא בחליצת חברתה כיון שאין זו מעולה מזו. וקש' דאמרי' לעיל דהיכ' נמי דליכא למעבד חליצה מעליית' אפי' הכי צריכה לחזר, וא"כ הכ' נמי היה לו לחזר על הבית. לכן נר' לפרש כי הדדי נינהו ויעשה חליצה לשתיהן דחליצה פסולה צריכה לחזר על כל הבית. אינמי לעיל מיירי למ"ד יש זיקה ואלימא זיקה, אבל למ"ד אין זיקה לא אלימ' זיקה לשווייה צרה כערוה, והשת' איירי לפום מסקנ' דאמרי' לעיל דלשמואל לא אלימ' ליה זיקה לשוויי צרה כערוה.
חלץ לראשונה הותרה. פי' הותרה צרתה דאי מיירי הותרה היא מאי קמ"ל פשיט', אלא ר"ל הותרה צרתה, וקמ"ל דרב סבר אין זיקה, דאי יש זיקה הוה לה חליצה פסולה ולא פטרה צרתה.
ורב לית ליה האי סברא. וא"ת וליפרוך ליה ממתני' [לקמן ל"ב ע"א] שני אחין נשואין שתי אחיות ומת אחד מהם ואחר כך מת השני אשתו של שני אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת בשעת נפילתה שהיתה אחות אשתו. וי"ל שאני התם דאידחייא לה מהאי ביתא לגמרי בשעת נפילה היתה אחות אשתו. אבל הכא לא אידחייא דאינה רק אחות זקוקתו וחלצה שפיר.
זיקה דרבנן היא. פר"ח דרב לטעמיה דסבר אין זיקה אבל אין לפרש דיש זיקה ומ"מ לא החמירו כ"כ (כ)באחות זקוקתו דלקמן בהחולץ [מ"א ע"א] משמ' דלמ"ד יש זיקה הוי כמו אחות אשתו גמורה. ואין להקשות נהי נמי דאין זיקה מ"מ נאסרה שעה אחת משום בטול מצות יבמין דלא קרינן נאסרה שעה אחת כיון שאין האיסור משום ערוה רק משום גזירה.
איתביה ר' יוסי בר' חנינא לר' יוחנן ארבעה אחין וכו' ואמאי ליקום חדא מינייהו וליחלוץ לשנייה וכו'. וא"ת ואמאי לא פריך לרב דהא רב שרי טפי מר' יוחנן דאף מתה ראשונה מותר בשניה. וי"ל דלפ"ה ניח' דפי' לעיל גבי מילתיה דרב מותר בשנייה ולא סבירא ליה דיש זיקה כדלעיל דאמרי' כיון שנאסרה עליו שעה אחת שוב אין לה התר עולמית, ואי תקשי לך ממתני' דארבעה אחין כדמקשה לר' יוחנן דכמו דמתרצי' לר' יוחנן נימ' לרב ונימ' דאחין איני יודע מי שנאן. א"נ אי פרכת לרב נוכל לתרץ דרב סבר אין זיקה וא"כ לא מצי למחלץ לשנייה והאחד ייבם לראשונה דדילמ' מייבם הראשון והדר חליץ השני ודילמא אדמייבם חד מיית אידך ואתי לבטל מצות יבמין. אבל לר' יוחנן פריך שפיר דסבר ר' יוחנן יש זיקה וא"כ ליכ' למיגזר דילמ' מייבם והדר חליץ דהא ודאי למ"ד יש זיקה איסור דזיקה פשוט הוא לכל העולם דליכא למיטעי לייבם קודם. א"נ נוכל לתרץ לרב דנימ' מאי חולצות חולצת דחדא. (וא"נ) [וא"כ] לא מצי למיפרך מידי דאה"נ דחלץ לשניה והאחד ייבם לראשונה. א"נ י"ל דרב סבר יש זיקה ומשום דיש זיקה חליצה פסולה צריכה לחזר וא"כ שניהם חולצין לשנייה דחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין וא"כ אף השיני חולץ לשנייה וא"כ לא יוכל ליקח הראשונה שהיא היתה אחות חלוצתו ואע"ג דאינה אחות חלוצה אלא על ידי חיזור מ"מ קרינן שפיר לאחות' אחות חלוצה. ודלא כפי' הרב ר' אברהם מבורגול דפי' לעיל. ולפי' הרב ר' אברהם מבורגול קש' אמאי לא פריך לרב להאי (משום) [משנה] דד' אחין בכל שכן דהא איהו שרי טפי מר' יוחנן. וי"ל דרב לישני מאי חולצות חולצת בחדא. א"נ משום דגזרי' דילמ' קדים וחליץ לראשונה ברישא או משום ביטול מצות יבמין כדבעי למימ' לקמן בסמוך. אכן תלמודא דחי להו ורב לא יסבור הני דחויי.
<h2>דף כח.</h2>
ולימ' ליה גזירה דילמ' קדים וחליץ לראשונה ברישא. פי' ולימ' ליה דמ"ה אמרי' להו כשבא לפנינו לשאל שיחלצו לשתיהן ולא יתייבמו דאי אמרי' שיחלוץ קודם השנייה והדר מייבם האחר הראשונה גזירה דילמ' חליץ קודם הראשונה ולא יוכל לייבם השנייה שהרי לא הותרה מעולם, אבל מ"מ אמת הדבר דסביר' ליה למקשה דאם חלץ כבר לשנייה שיוכל לייבם הראשונה, אבל אין לפרש שהמקשה סבר דאף אי קדים וחלץ לשנייה בריש' לא יוכל לייבם לראשונה משום גזירה דילמ' קדים וחלץ לראשונה דא"כ מאי משני ולא מתייבמות קתני אלמא ליכ' דין יבום כלל. הא המקשה נמי היה סובר כן אלא דבעי למימר שלא יהיה בהם דין יבום כלל (כדפ) משום גזירה. אבל א"כ צריך לפרש כדפרי'.
ולימ' ליה שמא ימות ואסור לבטל מצות יבמין. פ"ה לעולם אימ' לך אין זיקה והדין הוא דשתיהן יוכלו להתייבם אלא גזרי' דילמ' אדמייבם חד מיית אידך וקא בטלה מצות יבמין ומ"ה לא אמרי' דחליץ לשנייה ולייבם לראשונה דדילמ' מייבם הראשון והדר חליץ השני ואדמייבם חד מיית אידך וקא מיבטלה מצות יבמין. אבל אין לפרש דלעולם קסבר יש זיקה ומ"מ ליכ' דין יבום אף בדיעבד משום דילמ' מייבם ברישא והדר חליץ וקא מבטלה מצות יבמין דא"כ מאי קאמ' משום דילמ' אדמייבם חד מיית אידך וקא מבטלה מצות יבמין. לימ' משום היא גופה דדילמ' מייבם ברישא וקא פגע באחות זקוקתו. וא"ת אמאי לא קאמ' יש זיקה ואפי' הכי ליכ' בדיעבד דין יבום כלל משום דילמ' מייבם ברישא וקא פגע באחות זקוקתו. וי"ל דכיון דסבר יש זיקה הטעם פשוט ולא אתי למיטעי לייבומי בריש', והיינו את שפירשנו בריש פירקי'.
דנפל הך דאינה חמות בריש'. וא"ת מ"מ ליפרוך לרב דאמ' לעיל [כ"ז ע"ב] מתה ראשונה מותר בשנייה ליקו' חתן ולייבם לאינה חמות וליקום אידך ולייבם לחמות דאע"ג דלא הותרה מתחלה מ"מ עכשיו כשהחתן ייבם הך דאינה חמות הותרה לו לאחר החמות דהכי קאמ' רב לעיל דלא בעי הותרה לו מתחילה. וי"ל דרב מוקי להך כמ"ד יש זיקה ולהכי נאסרה משום אחות אשה ושוב לא יהיה לה היתר והוא סבר אין זיקה. פ"ה דלאו דוק' נקט חמות ה"ה ערוה אחרת. א"נ פי' ה"ר ריב"ן דנקט חמותו משום דחמותו הויא ערוה ראשונה לגבי כללא דר' חייא דהאסור לזה מותר לזה כדקאמ' לקמן [בע"ב] רב [יהודה] מתרגם מחמותו ואילך.
<h2>דף כח:</h2>
[גליון. אבל הכ' דליכ' שיני דמוכח. וא"ת הא ידענא מההיא דמיתניא פרק כיצד [לעיל כ' ע"א] דמיירי אפי' כי יש שיני דמוכח. וי"ל דלעיל איכ' ערוה דמוכח דאינה לא חולצת ולא מתייבמת אבל הכא דליכ' ערוה דקא מוכח שהרי שתיהן מתייבמות אימ' לא קמ"ל].
ליגזר משום שתי אחיות דעלמ'. ונהי דלעיל חזינן דלא גזרי' היינו דוקא לרבנן אבל לר' שמעון דסבר דאלימ' כל כך זיקה דאמ' דשתי אחיות לא חולצות ולא מתייבמות סד"א ליגזר משום שתי אחיות דעלמ'.
<h2>דף כט.</h2>
[והאמר ר"ש וכו'], וא"כ אמאי אמרי' במתני' חולצות. וא"ת ודילמ' משום דאיסור מצוה פקעה קצת זיקה. ונר' לר"ם דפריך מאיסור מצוה גופה אמאי חולצת דממה נפשך היה לנו לומ' דלא חלצה דאי איסור מצוה משוי לה ערוה א"כ פטורה היא גם מחליצה ואי לא משוי לה כערוה א"כ יש בהן זיקה כמות שתי אחיות דעלמ' דאינן חולצות. והא דקא פריך אחות' מאי איכ' למימ' אין זה ממה נפשך דהא אי איסור מצוה ערוה היא א"כ מותר באחותה דאינה אחות זקוקתו. אבל מ"מ פריך שפיר דכיון דלא מחזקי' איסור מצוה לערוה ולא אמרי' אלא משום גזירה משום איסור מצוה בעלמ'. א"כ אחותה הוי אחות זקוקה.
והא גבי ערוה לא גזרי'. פי' דאמרי' אסור בה ומותר באחותה ואמאי לא אמרי' דחלצה גזירה משום אחותה דשמא יאמרו העולם דכי היכי דפטורה איהי תיפטר אחותה וזה אינו דהא מותר בה. א"נ לא היה לנו להתיר אחותה היכא נמי דאיכ' איסור ערוה גזירה משום שתי אחיות גמורות שאין בהם ערוה. ומשני ערוה מיגמר גמרי אינשי.
שנים מהם נשואין שתי אחיות ואחד מופנה. האי דלא נקט הכא ואחד נשוי נכרית (הוא) [כמו] במשנה דבסמוך [ל' ע"א]. נר' משום דבעי למימ' זו היא שאמרו אוי לו על אשתו ועל אשת אחיו, לכך מוקים לה דהוי מופנה דהשת' הוי בלא אשה כלל.
לעיל במתני' אשתו עמו משום דקסבר ב"ש מאמר קונה ומשמע מדאורייתא הוא מדקאמ' והלזו תצא משום אחות אשה ונפק' לן מדכתו' [דברים כ"ה] ולקחה לו לאשה כאשה מה אשה בשטר אף יבמה בשטר. ודלא כפי' הק' דפי' בגמ' עבד בה מאמר מיבעיא, ופ"ה דמאמר אינו אלא מדרבנן ולפי' שפי' הכא דהוי מדאורית' נפרש לקמן דהכי קאמ' השת' ארוסה בעלמ' דהוו קדושין מפורשין בהדיא בקר' וכו' עבד בה מאמר דלא ידעי' אלא מקדושין מיבעיא.
זהו שאמרו אוי לו על אשתו ועל אשת אחיו. תימ' לקמן פרק החולץ [מ"א ע"א] גבי שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה דקאמ' מת היבם מוציא אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה ואמאי לא קאמ' אוי לו על אשתו ועל אשת אחיו כדקאמ' הכ'. וכן בשני אחין פקחין נשואין שתי נשים אחת חרשת ואחת פקחת וכו' פרק (בית שמאי) [חרש (קי"ב ע"ב)] וקאמ' מוציא אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה ואמאי לא קאמ' אוי לו. וי"ל דלא קאמ' התם אוי לו משום דפשע ועשה שלא כהוגן דשומרת יבם שקידש אחות זקוקתו (וכו') [וכן] לקמן פרק (ב"ש) [חרש] פשע וא"כ בדין הוא שיהא נפסד, אבל הכא שלא פשע כלום שייך למימ' אוי לו וכן לקמן [ק"ט ע"א] גבי שני אחין נשואין שתי אחיות קטנות בפרק ב"ש קאמ' ר' יהושע אוי לו משום דלא פשע כשנשא הקטנה.
למעוטי הך דר' יהושע דלא עבדי' כותיה אלא אי כרבן גמליאל אי כר' אליעזר דאמ' לקמן [ק"ט ע"א] מלמדין הקטנה שתמאן וכו'. ותימה אמאי לא אמרי' דאסורה הגדולה לייבם משום דמשעת נפילה נראית כאחות אשה כדאמרי' לעיל [י"ב ע"א] משעת נפילה נראית כצרת בתו. וי"ל דלא דמי דלעיל מיירי שמיאנה ביבם לבד ולא בבעל ואינו נראה כעוקרת נשואי המת, אבל הכא שממאנת הקטנה בבעלה ורואין העולם שיוצאה מבעלה במאון יודעין העולם שלא היו נשואיה נשואין ולא היתה הגדולה אחות אשה.
מאמר אינו קונה אלא לדחות צרה בלבד. פ"ה לדחות אחותה שלא יהיה לה כח לאסור הבעלת מאמר משום אחות זקוקתו, אבל מ"מ אי בעי לאפוקה צריך חליצה לפטור הזיקה. וקש' דצרה לא משמע אחותה ומשמע לישנ' דצרה היכא שהיו שתי נשים לאיש אחד. לכן נר' כמו שאפרש בג"ה. אף אנן נמי תנינא ב"ש אומ' יקיימו דיעבד אין לכתחלה לא ואי אמ' מאמר לב"ש קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה אלא מאי דוחה דחייה גמורה זה יעשה מאמר וידחה. פי' המאמר ידחה אחותה שלא תאסור הבעלת מאמר להתייבם ובשלמ' אם אינו דוחה אחותה ניח' דאין להקשות זה יבעול וזה יבעול וכו' שהרי היתה ביאה באיסור דהויא אז בראשונה אחות זקוקה. אבל ממאמר פריך שפיר שהרי אין איסור במאמר ולאחר המאמר יכול לייבם שהרי המאמר דחה שאחותה לא תאסור אותה. עי"מ דבשלמ' לא יוכל למיפרך זה יעשה מאמר ויבעול וזה כמו כן שהרי אי אפשר לצמצם בביאות ביחד אבל מאמר של זה ושל זה אפשר לצמצם ביחד כמו [לקמן ל"ד ע"א] על ידי שליח דפגעו שליח בשליח. ואין צריך לדחות כל כך שהרי פירשנו היטב דלא מצי להקשות כלום. אלא מאי אית לך למימ' מאמר דהיתרא. כמו דמתני' שכשעשה המאמר היה לו ראוי להתייבם שהרי עדין לא נפלה אחותה לפניו ואותו מאמר דין הוא דקני. אבל מאמר דאיסור' כמו בארבעה אחין שאינו יכול לייבם משום אחות זקוקתו שנפלה לפניו לא קני. רב אשי מתני הכי לא תימ' לב"ש מאמר דוחה דחייה גמורה וצרתה חליצה נמי לא בעיא, פי' שתהא כל כך קונה קנין גמור שתפטור אחותה משום אחות אשה מחליצה ומייבום, אלא דוחה שלא תאסור אותה אחותה, ומשייר לענין שאחותה צריכה חליצה. ותי' דאטו לא ידע מתני' דקא' והלזו תצא משום אחות אשה דמשמ' בלא חליצה כאחות אשה. ועו' אמאי קאמ' אינו דוחה אלא לדחות צרה בלבד כלישנא דלעיל ומינה שמעי' דאינו קונה למיפטר צרתה מחליצה אלא אינו קונה כי אם לענין שלא תאסור אחותה הבעלת מאמר. וניח' לפי' שאפרש בג"ה. אמ' ר' אבהו אף אנן נמי תנינא ב"ש אומרים יקיימו, לכתחלה לא, ואי ס"ד מאמר לב"ש דוחה דחייה גמורה וכו' אלא יבמה דחזיא לכולהו פי' אלא כלומ' לא אמרי' כר' אליעזר דאמ' דוחה ומשייר, אלא אמרי' דוחה דחייה גמורה. ותפטור צרתה מחליצה. וכי תימ' א"כ בארבעה אחין זה יעשה מאמר וידחה וזה יעשה מאמר וידחה, לא היא דדוקא יבמה דחזיא לכולהו דיש יבום כגון במתני' דהוי מאמר דהיתרא שעדיין לא נפלה אחותה, חזיא למקצתייהו כלומ' חזיא למאמר לחודיה לענין שיעשנה המאמר כאשתו גמורה ותפטר אחותה מן החליצה. אבל יבמה דלא חזיא לכולהו כגון בארבעה אחין דהוי מאמר דאסור' שאינו יכול לייבם אותה משום אחות' שנפלה (לענין), לא חזיא למקצתייהו דהיינו המאמר שאינו מועיל לפטור צרתה מחליצה ולהכי אמרי' לכתחלה לא. ותימ' דאמאי שינה לשונו מדלעיל מאמר דהיתרא דחי דאיסור' לא דחי. ועו' דברוב ספרים לא גרסי' אלא.
לכן נר' לפר' אמ' ר' אלעזר לא תימ' מאמר לב"ש קונה קנין גמור, אלא אינו קונה אלא לדחות צרה בלבד היכא שנפלו לו שתי יבמות מבית אחד ועשה מאמר באחת, הצרה פטורה מחליצה ומיבום משום דבית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים ואף מחליצה פטורה צרתה. אמ' ר' אבין אף אנן נמי תנינא ב"ש אומ' יקיימו דיעבד אין לכתחילה לא ואי מאמר לב"ש קונה קנין גמור וכו'. אלא מאי אית לך למימ' מאמר דהיתרא כגון היכא שנפלו לו שתי נשים דיכול לייבם אותה שעשה בה מאמר דחי צרתה אף מחליצה, מאמר דאיסורא כי הכא בארבעה אחין שאינו יכול לייבמה משום אחות זקוקה לא דחי. רב אשי מתני הכי אמ' ר' אלעזר לא תימ' מאמר לב"ש דוחה דחייה גמורה וצרתה חליצה לא בעיא כגון היכא שנפלו לו שתי נשים מאיש אחד לא אמרי' כי עשה מאמר באחת שתפטור צרתה מחליצה דודאי לא אמרי' כל כך שתהא מאמר קונה שתפטר צרתה מחליצה משום בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים ופליגא לר' אבין דאמ' לעיל דצרתה לא בעיא חליצה וכו' וניח' השת' דלא מצי למיפרך מידי מהאי דקאמ' והלזו תצא משום אחות אשה דהכא מיירי בשתי יבמות דעלמא ולא דמיון טוב הוא, ומ"מ למסקנ' פריך והא קתני והלזו תצא משום אחות אשה ופטרי' אות' מחליצה ומייבום ומאי שנא ממאמר דעלמ' דאמרת דוחה ומשייר, ומשני טעם גדול יש בדבר, יבמה דחזיא לכולהו כגון היכא שנפלו לפניו שתי נשים מאחיו ועשה מאמר באחת היבמה האחרת הייתה ראויה לייבם מתחלה כמות' אותה שעשה בה מאמר חזייא למקצתייהו כלומ' חזיא לחלוץ אף כי ליכ' אלא מקצת הבית שעשה מאמר באחרת. א"נ ר"ל למקצתייהו מקצת דיני יבום דהיינו חליצה. אבל יבמה דלא חזיא לכולהו כגון במתני' שכשנפלה השנייה לא היתה ראויה כלל שהרי עשה כבר מאמר באחותה לא חזיא למקצתייהו ותפטר אף מחליצה ולהכי אמרי' במתני' והלזו תצא משום אחות אשה, ומסיק השת' מילת' דרב אשי דדוחה ומשייר ולא גרסי' אלא וניחא הכל. והקשה הרב רבי' נתנאל חדא דפירשנו דצרה ר"ל באשה אחרת ובהא לא איירי' במתני' כי אם באחותה שנפלה מאח אחד ועו' דפי' דדוחה צרתה משום בית אחד הוא בונה אטו מאמר בנין מקרי הא אמרי' בעשרה יוחסין [קידושין ע"ח ע"א] הכל מודים במחזיר גרושתו בקידש ולא בעל דאינו לוקה מאי טעמ' דרך בנין אסרה תורה אלמ' לא מקרי בנין אלא יבום.
לכן נר' לרבי' (חננאל) [נתנאל] לפרש שיטה אחרת מראש ועד סוף. מאמר אינו קונה אלא לדחות צרה בלבד כלומ' דצרתה מאחיו שהיא אחותה של בעלת מאמר לא בעיא חליצה. אבל איהי לא סגיא בגט וב"ש לטעמייהו דהכי מפרש בירושלמי [פ"ג ה"ד] אמ' ר' אלעזר בן ערך גירש לבעלת מאמר לא תהא צריכה חליצה. אמ' ר' הילא בשם ר' אלעזר מודה ב"ש שאם גירש לבעלת מאמר צריכה הימנו חליצה אלמ' לב"ש לא סגי לה בגט. וא"ת כיון דלא אלים כח בעלת מאמר לפטור בגט היכי אלימה לפטור צרתה מחליצה. י"ל דלא גרע מקדושין דעלמא דהכא נמי כתו' ולקחה זו מאמר, ואם קדש אשה ואחר כך מת אחיו נשוי אחותה פשיט' דלא תצא המאורסת הכא נמי הא בעלת מאמר. ומ"מ ההיא גופה לא סגי לה בגט אע"ג דאלים בעלת מאמר כקדושי' דעלמ' לענין שלא תהא צרה צריכה חליצה מ"מ הכא לא סגי לה בגט דביאה גומרת בה דכתו' יבמה יבא עליה, וזיקה דבהדי מאמר לא פקעה בגט לבד אי ליכ' חליצה בהדיה. אמ' ר' אבין אף אנן נמי תנינא יקיימו אין לכתחלה לא קש' מריש' דמתני' אמאי לא פריך דקתני לא חולצות ולא מתייבמות אלמ' לכתחלה לא יכנוס אלא פשיט' להכי מותיב מסיפא דודאי מיירי בעשה בה מאמר כבר ואפי' הכי כשקדמו וכנסו אחרי כן שלא מדעת ב"ד יקיימו אבל מדעת ב"ד לא יכנוסו שהרי מסתמא כשכנסו עשו מאמר כדאמרי' לקמן [נ"ב ע"א] מצות יבמין מקדש ואחר כך בועל ואפי' הכי קדמו וכנסו דוקא הוא דלא יוציאו מדלא קתני קדמו ועשו מאמר יקיימו אלמ' אי עשו מאמר לחודיה לא יכנוסו. ואמאי לא יכנוסו אי מאמר קני. זה יעשה מאמר וידחה. האי דקאמ' זה יעשה מאמר לאו דוקא דלכתחילה לא אמרי' ליה זיל עביד מאמר או משום דקא פגע באחות זקוקתו או מפני ביטול מצות יבמין. ולהכי נקט כי האי לישנא משום שדבר פשוט הוא שעושין מאמר בלא המלכת ב"ד שמא יקדמנו אחיו אחר וסביר' להו דלאו איסור' עבד. אבל בעילה לא עבדי מנפשייהו בלי המלכת ב"ד. והכי קאמ' זה יעשה מאמר ויקנה כלומ' כשבא להימלך לפנינו אחר שעשה מאמר הוה (לו) [לן] לומ' לו זיל קנה אותה וכו'. רב אשי מתני הכי אמ' ר' אלעזר לא תימ' מאמר לב"ש דוחה דחייה גמורה וצרתה לא תיבעי חליצה פי' להינשא לשוק כל זמן שלא בעל, אלא דוחה ומשייר כלומ' צרתה נדחית שלא תאסור בעלת מאמר ליבעל ויכול לבעול אם ירצה ולפטור הצרה מחליצה, אכן כל זמן שלא בעל, המאמר אינו חשוב כל כך שיפטור הצרה מחליצה. ומ"מ מקשה מההיא דקאמ' והלזו תצא משום אחות אשה והכי קא פריך היכי מיבטלא זיקה לכתחלה ויוצאה משום אחות אשה מ"מ חליצה תיבעי. ומשני כמה דחזיא לכולהו פי' לכל דיני יבום שיכול לבעול אותה. כי עשה מאמר אמרי' שיבא עליה והאחרת פטורה מכל וכל. אבל במתני' דד' אחין לא, ויתר על כן אמרו דאפי' שלא במקום מצוה מותר לבעול כדאמרי' לקמן [ק"ט ע"ב] דסבר ר"ג המקדש אחות יבמה נפטרה והלכה לה כ"ש הכ' שקידשה קודם נפילת אחותה ועוד יש בה זיקה והוי כמי שאמ' לה בשעת קידושין התקדשי לי מעכשיו ולאחר שאבעול דכשבעל הוו קדושין למפרע כדאמרי' בעלמ' [עי' קידושין נ"ח ע"ב] האומ' לאשה התקדשי לי מעכשיו ולאחר שלשים יום דמקודשת, ולכתחלה ליכא אסורא לבעול דאין זיקה חלה על מאמר לב"ש דהכי קאמ' בירוש' [פ"ג ה"ד] כשם דלר' שמעון אין זיקה חלה על זיקה כך לב"ש אין זיקה חלה על מאמר, דסבר התלמוד ירוש' דר' שמעון סבר כר' אושעיא דלעיל [י"ח ע"ב] דאמ' דקסבר ר' שמעון יש זיקה וזיקה ככנוסה דמיא ומר מייבם קמייתא ור' שמעון פוטר בשניה. ובירוש' [שם] פריך בעי ר' יודן אמ' לאשה התקדשי לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ונפלה אחותה מהו עד כאן אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה בתמיה. ומשני אמרו לו לא אמרו ב"ש אלא במקום זיקה דכיון שהיא זקוקה לו כמו זו שקדשה במאמר קודם נפילת אחותה ולהכי מותר לבעול לכתחלה. ולא שייר לפר' אלא מאי דוחה ומשייר זה יעשה מאמר וידחה כיון דדוחה הצרה ותהא מותרת לבעול אף התם נמי לאו קושיא היא. דהכא היינו טעמ' דדחי משום דמאמר דהתרא הוא ראוי לבעילה. ופריך ואלא הא קתני ב"ש אומרי' אשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה והיכי מיבטלא זיקה לכתחלה ומשני אין זה בטול מצות יבמין כי היתר גמור הוא יבמה דחזיא לכולהו חזיא למקצתן כלומ' שכנסה בהתר חזיא למקצתן. כלומ' אע"ג דלא בעל מותר לבעול כי לא עשה בה נמי כי אם מאמר.
<h2>דף כט:</h2>
בעי רבא מאמר לב"ש נישואין עושה. לאו לשיטת ר' אלעזר דלעיל בעי דפשיט' לן דלכל תרי לישני אינו עושה נשואין דהשת' מקדושין גרע דלא סגי לה בגט כקדושין דעלמ' ונישואין תהא עושה, אלא ודאי בעייתו לאו לשיטה דהכא, אלא לשיטת ר' אמי דאמ' [לקמן] דסביר' להו לב"ש מאמר קונה קנין גמור.
ולא מטמאה לו. איצטריך לומ' דאינה צריכה לטמות לו אף כי אמרי' [זבחים ק' ע"א] לה יטמא מצוה, דאי לאסרה לטמאת פשיט' דשרייא דהכתו' [ויקרא כ"א] בני אהרן ולא בנות אהרן, דאין הנשים מוזהרות לטומאה. [ו]למאן דאמ' לה יטמא רשות צ"ל דמיירי הכא ברגל שחייב אדם לטהר עצמו ברגל [ר"ה ט"ז ע"ב].
אלא לענין מסירה לחופה. וא"ת ומ"מ הדרא קושיא לדוכתין השת' ארוסה בעלמ' בעי' מסירה לחופה עבד בה מאמר מיבעיא. וי"ל דמיירי בבא עליה בעל כרחה אחר המאמר, ובעילה דבעל כרחה קונה ביבמה. אכן קבעי אי המאמר דקודם הביאה גרע הביאה לשווייה כאשה דעלמ' ובעייא מסירה לחופה.
אלא לתרי אמאי. ואי קסבר יש זיקה אפי' בתרי א"כ הוה ליה למימ' יפרו.
כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. וא"ת א"כ למה איכתיבא פרשת נדרים. י"ל דהא דאמרי' כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת היינו לבתר דאיכתיבא פרשת נדרים.
<h2>דף ל.</h2>
לעיל מתני' ואחד נשוי נכרית. הא דלא נקט הכא ואחד מופנה כדלעיל [כ"ט ע"א] משום דבעי למימ' דנכרית מיתסרא לפי שהיתה צרת אחות אשה.
זאת אומרת אין זיקה ואפי' בחד. וא"ת הא מפרק כיצד לעיל [י"ז ע"א] דייקי' הכי. וי"ל דאיצטריך לאפוקי מב"ש דלעיל. וא"ת הא נמי ידעי' בהכא כדאמרי' בסמוך. י"ל דתרתי איצטריך למיתני כדפרי' לעיל [עי' י"ח ע"א] דמסברא הוה אמינא יש זיקה.
והדר חזייה לאיסור' ומשנה לא זזה ממקומה. וא"ת ואמאי לא קאמ' דהוי הכא זו ואין צריך לומ' זו. וי"ל דבתרי בבי לא אמרי' זו ואין צריך לומ' זו. והיכא דמשני זו ואין צריך לומ' זו לא משני כי הכא. י"ל דבחד בבא אין סברא לומר כי הכא.
שלשה אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית ומת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומתה אשתו של שיני. וא"ת למ"ד נשואין הראשונים מפילין [לעיל י"ג ע"א] למה נקט מת אחד מבעלי אחיות קודם אפי' מתה אשתו של שיני קודם ואחר כך מת אחד מבעלי אחיות תאסר לעולם. וי"ל דה"מ לענין צרה אבל לגבי היא עצמה לא אמרי' תאסר משום נשואין הראשונים אם הותרה בשעת מיתה שהרי כל אחות אשה לעולם מותרת.
אבל היכא דלא אידחי ליה מהאי ביתא לגמרי אימ' לא. וא"ת הא ממתני' דלעיל דארבעה אחין [כ"ו ע"א] שמעי' לה. וי"ל דשאני התם דנהי דלא אידחי מהאי בית' לגמרי מ"מ לא איחזייא בנפילה ראשונה אבל היכא דלא אידחי לה מהך ביתא לגמרי ואיחזיא בנפילה ראשונה אימ' לא.
<h2>דף ל:</h2>
ולרבה הניח' אי סבר לה כרב אשי זו היא למעוטי מת בלא גירש. ולא אתא למעוטי כנס ואחר כך גירש וכן מת ואחר כך גירש דכיון דמיתה מפלת שריא, אבל אתא למעוטי מת בלא גירש דאסירא משום דיש זיקה והויא ליה צרת אחות אשה בזיקה. וא"ת כיון דיש זיקה למה לי משום אחות אשה תיפוק לי דאסירא משום דהוי עליה זיקת שני יבמין. וי"ל דזיקת שני יבמין דרבנן וא"כ דוקא כי עבד בה מאמר גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות אבל משום זיקה לא. כפ"ה.
בחזקת היתר לשוק עומדת. ואע"ג דבחזקת אשת איש הייתה מ"מ כיון דסופו למות ולבסוף נמי מת קרינן לה שפיר בחזקת היתר לשוק. וא"ת ומאי שנא מספק דרוסה דאסרי' [חולין נ"ג ע"א] והלא אית לה חזקת היתר, דשמא תמות ולא תשחט. וא"ת התינח היכ' שכנס ואחר כך גירש אבל גירש ואחר כך כנס נמצא שלא היתה בחזקת היתר לשוק דשמא הגירושין היו טובים ולא הייתה צרת ערוה, וא"כ מאי קאמ' אל תאסרנה מספק הלא לא הייתה לה חזקת היתר. וי"ל דמ"מ קרינן לה חזקת היתר דאוקמי' הערוה בחזקת אשת איש ולא נתגרשה היטב והיא זו צרת ערוה ופטורה.
בחזקת היתר לייבם. וא"ת התינח היכ' שכנס זו קודם הקדושין של ספק אבל היכא שהקדושין של ספק קדמו מאי קאמ' בחזקת היתר לייבם הלא לא היתה מעולם בחזקת היתר לייבם דשמא הקדושין גמורין היו וא"כ היתה זו צרת ערוה ואסורה לייבם. וי"ל דמ"מ בחזקת היתר לייבם היא דאוקמה לערוה בחזקת פנויה והוייא זו מותרת לייבם.
[גליון. אל תאסרנה מספק. וא"כ אפי' חולצ[...] תהיה. ואע"ג דבמתני' אמרינן דחליצה היינו משום דלא הוי ספק ממש דהא אם נשאת הולד כשר וא"כ [הג]ט הוי כשר ולא הויא צרת ערוה, דהא דהגט גרוע אינו אלא מדרבנן].
<h2>דף לא.</h2>
אי הכי בגירושין נמי נימ' הכי. פ"ה כיון דאמרי' דאע"ג דבדין היה לו לייבם מ"מ אינה מתייבמת לחומרא הכי נמי נימ' בגירושין דאע"ג דבדין לא תחלוץ מ"מ תחלוץ לחומרא. וא"ל א"כ נפיק מינה חורבא דזימנין שיבא אחר ויקדש לה ואחר כן יקדש אחותה. ואמרי אינשי מדחלצה הצרה הוי גירושי ספק גירושין גמורין, וא"כ קמייתא קדושי, דבתריית' לאו קדושי, ושרו אשת איש לעלמא, הא ודאי ליכ' למיחש להא דשפיר ידעי דמדלא מייבמה צרתה דהא דחלצה צרתה חומרא בעלמא היא כפ"ה.
שאם אתה אומ' חולצת מתייבמת. וא"ת לעיל שאמרנו פרק כיצד חולצות ולא מתייבמות, אמאי לא אמרי' שאם אתה אומ' חולצת מתייבמת, וי"ל דהתם נמי אינה אסורה לייבם אלא מדרבנן, וא"כ תתייבם ואין בכך כלום כדאמרי' הכא. וא"ת ולר' שמעון דאסר שתי אחיות בזיקה מדאורייתא וכשהאחת איסור מצוה אמרי' לעיל [כ"ח ע"ב] חולצת ולא מתייבמת, ואמאי לא גזרי' שאם אתה אומ' חולצת מתייבמת דהא מדאוריית' היא ואי אפשר לומ' תתייבם ואין בכך כלום. וי"ל דאחיות בזיקה והאחת איסור מצוה מילת' דלא שכיח' היא ולא גזור בה רבנן.
נפל הבית עליו ועל בת אחיו וכו' ואמאי נימ' אשה זו בחזקת היתר עומדת. וא"ת אדרבה נימ' בחזקת היתר לייבם שמתה הערוה מתחלה, מספק אתה בא לאוסרה לומ' שמת האיש קודם אל תאסרנה מספק. וי"ל דסברא הוא להחזיקה בחזקת היתר לשוק יותר מלייבם, משום דלשוק מישתריא במיתת הבעל לבד אבל להתירה ליבם צריך מיתת הבעל והערוה.
ומתני' דהכ' ממאי דכת אחת. נר' דאמתני' קא פריך אמאי נקט מילתיה בכת אחת ומ"ה גזרי' חליצה אטו יבום והחליצה הויא חומרא בעלמא. ליתני בשתי כתי עדים והויא החליצה כדין ולא ניגזור אטו יבום. ומשני משום דבעי למיתני קדושין דמשום גירושי' לא תנייה דהא כבר תנינן לה בגיטין, אלא משום קדושין תנינן לה, וא"כ צריך למיתני דומיא דקדושי' דמיירי בכת אחת.
אי בשתי כתי עדים תתייבם ואין בכך כלום. וא"כ על כרחך לא מיירי בשתי כתי עדים דא"כ לא הוה אמרי' לא מתייבמות כיון דאיכ' תרי דמוקמי לה בחזקת היתר ליבם. ופריך קיימי עדים וקאמרי קרוב לה וקא מייבמה צרת ערוה. הא ודאי אף בשתי כתי עדים יש לנו לומ' לא תתייבם כיון דאיכ' תרי דקאמרי קרוב לה. ותו בשתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן ואמאי אמרת לעיל בשתי כתי עדים ספיק' דאוריית' היא ולחומר' וכו'. ואיכ' ספרים דגרסי אי בשתי כתי עדים תתייבם ואין בכך כלום, ומיירי קיימי עדים וקאמרי קרוב לה וקא מייבמה צרת ערוה. וכוללים כל הגירס' יחד בתמיה. והכי פירוש' היכי הוה אמרי לעיל תתייבם ואין בכך כלום כיון דאיכ' שתי כיתי עדים דקאמרי קרוב לה אלא ודאי מיירי בכת אחת, ופריך ודילמ' בשתי כיתי עדים נמי יש לנו לומ' תתייבם משום דספיקא דרבנן ואית לנו לומ' אוקים תרי לבהדי תרי ואוקים צרה בחזקתה. ולא נהיר' לרש"י דא"כ מביא המתרץ סייעתא לדבריו ממלתיה דאמ' לעיל תתייבם ואין בכך כלום, ואין זה שיטה שהרי לעולם פריך המקשה שפיר. ודילמ' בשתי כתי עדים ולא נאמר כל מה שהיית אומ'. לכן נר' כפירוש קמ'. וקש' דא"כ היה לו לכפול לשונו ולומ' כן, תתייבם ואין בכך כלום. תתייבם ואין בכך כלום קיימי עדים וכו'. ומדלא הפסיק כלל ש"מ חדא מילת' הוא. ועו' דברוב ספרים גרסי' ודילמ' ולא גרסי' ותו. ולכן נר' כפי' אחרון דחדא מילת' הוא והכי פירוש' אי בשתי כיתי עדים בתמיה תתייבם ואין בכך כלום קיימי עדים וקאמרי וכו'. וקאי אמתני' ופריך מאי אשמעי' במתני' דלא מתייבמת, דסביר' ליה דרבות' דמתני' להשמיענו דאינה מתייבמת ולהכי פריך מאי אשמעי', דהיכי ס"ד תתייבם ואין בכך כלום קיימי עדים וקא אמרי קרוב לה וקא מייבמה צרת ערוה, כלומ' וא"כ היכי ס"ד דמייבמה. ופריך ודילמ' רבותא אשמעי' דלא מתייבמת, דס"ד דמתייבמת משום דתרי ותרי נינהו וספיק' דרבנן היא ואוקים צרה אחזקתה.
<h2>דף לא:</h2>
והא עבדא דקני בכספא. פ"ה שטר מכירת עבד. ולא נהיר' שהרי אפי' אין כתו' בו זמן לא מיפסיל בהכי שהרי בכל מכר לא מהני זמן אלא לטרוף ממשעבדי. ונר' לפרש הכא והאיכ' עבדא כלומ' שטר שיחרור עבד. וההוא אי ליכ' זמן מיפסיל דאית ביה חששא דאיסור' ליקח בת חורין. ומשני דאיכ' דקנא בכספא כדאמרי' [קידושין כ"ב ע"ב] קונה עצמו בכסף ובשטר.
להצלה דידה קאתי. פ"ה דזמן של גט להציל האשה הוא דכל זמן דלא מייתא זמן בגיט' אמרי' אשת איש היתה בשעת הזנות דאוקמי' בחזקת אשת איש. והאי דקאמרי' דתיקנו זמן משום שמא [יחפה על] בת אחותה דמשמ' דאי לאו זמן יכול לחפות ולא מיקטלה. י"ל דמ"מ כי תיקנו כבר רבנן זמן מהשתא אם אינה מביאה הזמן אוקמינן בחזקת אשת איש. אבל גבי קדושין לחובה דידה קאתי דאי לאו זמן לעולם נעמיד בה בחזקת פנויה. ותימ' לפ"ה דמשמ' דאי לאו זמן מיקטלה וקש' דאמרי' [גיטין י"ז ע"ב] גזייה לזמן ויהביה ניהליה מאי ומשני לרמאי לא חיישי' משמע דאף לאחר שתקנו זמן שייך שפיר שמא [תמחוק לזמן] דלא מיקטלה. ונר' לפרש הכא להצלה דידה קאתי כלומ' לעולם ודאי לא תמחוק הזמן שהיא סבורה שהזמן להצלה דידה ואינה יודעת האמת אלא היא סוברת דאי לא מייתא זמן קטלינן לה משום דנעמידנה בחזקת אשת איש, אבל בקדושין סברא דלחובה דידה קאתי דאדרבה לעולם בלא זמן נעמידנה לעולם בחזקת פנויה וא"כ מחקה ליה לזמן.
אי זיקת [ב'] יבמין דאוריית' חליצה נמי לא תיבעי. וקשה דהא אין מאמר אלא מדרבנן והזיקה אינה אלא מחמת המאמר. וי"ל דבעי הכי אי סביר' לן כב"ש דאמ' [לעיל י"ח ע"א] מאמר קונה קנין גמור וזיקת שני יבמין חליצה נמי לא תיבעי. וא"ת הא לעיל מייתי קר' ויבמה מי שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין. וי"ל דלא הוי אלא אסמכתא בעלמא.
<h2>דף לב.</h2>
(וני)גזר דילמ' חליץ והדר מייבם. משמע הא אי לאו הך גזירה שריין תרויהו לייבם. ותי' דאמרי' לקמן פרק האשה [צ"ו ע"ב] גבי יבם קטן שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אחרת ומת אם לא ידע הראשונה משהגדיל יבמתו חולצת ולא מתייבמת ואשתו או חולצת או מתייבמת וכו' ופליגי אי גזרי' משום צרה כי הכא או לא ותנא דהתם לא גזר משום צרה וא"כ קש' לתנא דהתם דלא גזר גזירה דהכא אמאי אין אשת שני מתים גופה מתייבמת. וי"ל נהי דלא גזר גזירה דהכא מ"מ לא מייבמה לאשת שני מתים גזירה אטו אשת שני מתים דפרק המגרש [גיטין פ"ב ע"ב] שבא ראובן וגרשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם וסביר' לתנא דלקמן דההיא אשת שני מתים דפרק המגרש הויא דאוריית'. והכ' דלא גזרי' משום אשת שני מתים דהתם לא סביר' להך דהכא אשת שני מתים דהתם דליהוי [דאורייתא]. ואין להקשות כיון דהך לא סבירא אשת שני מתים כלל מאי האי דקרינן יבמה יבא עליה שיש עליה זיקת יבם אחד ולא שיש עליה זיקת שני יבמין. וי"ל דטעמ' כדקאמר הכא וקר' אסמכתא בעלמ' הוא וכך פי' לעיל. ותימ' דאמרי' לעיל [י"ט ע"א] אמ' ר' שמעון אם מאמרו של ראשון מאמר אשת ראשון בועל וכו' משמע דאית ליה גופיה אשת שני מתים. לכן נר' לפר' הכ' דודאי סביר' לו הכא אשת שני מתים דפרק המגרש וגזירה דהכא לא איצטריכ' משום בעלת מאמר גופה אלא משום צרתה דאי לאו גזירה לא חמירא כל כך לאסור גם את הצרה והשת' נמי האי דקאמ' ר' שמעון אם מאמרו של ראשון מאמר ניח' דטעמייהו משום אשת שני מתים.
נתן גט למאמרו הותרה אפי' היא. ולא הוי גרושת אחיו כיון שלא נתן גט אלא להפקיע המאמר ומאמר דעבד שקליה ונמצא כאילו לא הייתה אשתו מעולם. ודוקא שפי' שנתן גט למאמרו. אבל נתן גט סתם אסור ליבמה דכיון שלא בנה שוב לא יבנה. ותימ' דאמרי' לקמן [נ' ע"ב] בשתי יבמות שנפלו לפני יבם אחד ועשה מאמר בזו ומאמר בזו נותן גט לזו וגט לזו וחליצה אחת לכולן, א"כ משמע דלא מצי לייבמה אחר הגט ואמאי לא אמרי' מאי דעבד שקליה. וי"ל דלקמן מיירי שנתן הגט סתם ולא פירש למאמרו דלכתחילה לא אמרי' ליה לתת גט להפקיע המאמר. ותימ' אמאי לא גזרי' שמא לא יפרש להפקיע המאמר כדאמרי' משום דמיחלפא בבעלת הגט. ונר' להריב"ן דדוקא שנפלו לו שתי יבמות גזרי' אפי' פירש שהגט להפקיע בעלת המאמר אטו האחרת שיתן לה גט סתם. אבל הכ' דליכ' אלא יבמה אחת היכא שפירש בדיעבד שהגט להפקיע המאמר הותרה לייבם. ולא גזרי' מידי כיון דליכ' אחרת בהדה.
הכא בשני אחין דמדחייא ליה מהך ביתא לגמרי (לב"ש) [לכ"שלא כ"ש]. ואין להקשות אמאי לא משני הכא איחזייא בנפילה ראשונה אבל הכא לא איחזייא כדאמרי' לעיל [ל' ע"א]. וי"ל דדוקא היכ' דלא אידחייא מהך ביתא לגמרי מעלה ומוריד טעמ' דאיחזייא ולא איחזייא אבל היכא דאידחייא מהך בית' לגמרי אין מועיל טעמ' דאיחזייא כלל.
כיצד אמ' ר' יוסי נידון בזיקה (שנייה) [הראשונה] הבאה עליו חמותו וכו'. ומייתי מהא דקאמ' אשת איש ונעשית חמותו נידון כאשת איש דאי איסור חל על איסור היה נידון כחמותו בחמורה, אבל לא מייתי מחמותו ונעשית אשת איש נידון כחמותו דאפי' איסור חל על איסור מ"מ נידון כחמותו דהא בתרי קטלי לא קטלת ליה וא"כ נידון כחמותו. ונר' דמ"ה אין למחקו כיון דאיתיה ברוב ספרים, ואין זה תימה גדול דהא בסנהדרין [פ"א ע"א] נמי טעי בהכי, ואיפשר לומ' דהמקשה היה סבור דמיירי בחיוב חטאת בשוגג דשפיר איפשר לחיובי תרתי והא דלא משני ליה כי התם ולימ' אטו בתרי קטלי קטלת ליה משום דילמ' לא מיתרצא אידך קושיא.
<h2>דף לב:</h2>
לקוברו בין רשעים חמורים. פ"ה דקברים קבועים לב"ד לנחנקים ולנשרפים ולנהרגים ולנסקלים, והני שבאו על אשת אח ואחות אשה קוברין אותם עם חייבי מיתות חמורות. ולא נהיר' דאף נהרגין עם נסקלין ונשרפין אין רשאין אנו לקבור, כ"ש חייבי כרתות דאין קוברין אותם עמהם. לכן צ"ל בין רשעים חמורים שעשו עבירות מחייבי כרתות ב' פעמים. משמ' הכא דדברי ר' אבהו נדחו ותימ' דבפרק (ד' מיתות) [הנשרפין (סנהדרין פ"א ע"א)] פריך והא מודה ר' יוסי באיסור מוסיף. ונר' דאין זה מר' יוסי דאיירי הכא, אלא בכרתות [י"ד ע"ב] משמע דמודה ר' יוסי באסור מוסיף.
בעל מום ששמש בטומאה. לא נקט זר ששימש בטומאה שאין שמוש בטומאה מוזהר רק על כהנים דכתו' [ויקרא כ"ב] בני אהרן.
זר שאכל מלוקה חייב שתים. והא דלא קתני שלש משום איסור מעילה, דהא אמרי' [מעילה ב' ע"א] כל דבר שיש בו התר לכהנים אין בו משום מעילה.
<h2>דף לג.</h2>
במאי קמיפלגי. דמאי דקאמ' כשהותרה וכו' אין זה עיקר טעם דהא אפשר לומ' בשני צדדין.
באיסור כולל מיחייב תרתי. וא"כ הא דר' יוסי דלעיל דמחייב באשת אח ובאחות אשה מיירי בין נשא חי ואחר כך נשא מת בין נשא מת ואחר כך נשא חי. וא"ת והא קאמ' אשת איש ונעשית חמותו נידון באשת איש ואמאי איסור כולל הוא וא"כ ליחייב בחמותו החמורה. וי"ל דלאו כר' חייא אתייא כי אם לבר קפרא. א"נ י"ל דהא דמחייב ר' יוסי באסור כולל תרתי היינו כשהיו משם אחד כמו אשת אח ואחות אשה שהכל משום אחוה הוא. אבל בשני שמות כמו חמותו ואשת איש לא מחייב ר' יוסי. וא"ת הלא קאמ' ר' יוסי גבי עבר זקן ונשאה חייב שתים [כריתות י"ד ע"ב] אע"ג דשתי שמות הן וי"ל דהיינו דוקא גבי איסור מוסיף דאין חילוק באיסור מוסיף בין שם אחד לשתי שמות אבל באיסור כולל דגרע מיניה אין חייב שתים רק כשהם משם אחד.
בר קפרא סבר לא מחייב ר' יוסי אלא חדא. והא דמחייב ר' יוסי שתים מיירי בנשא חי ואחר כך נשא מת דאיסור מוסיף הוא. וא"ת והא לעיל מודי לה בנשא מת ואחר כך נשא חי דפריך עלה מר' שמעון לר' שמעון דאמ' אינו חייב אלא משום אשת אח. ומשני דמילת' דפליגי בה ר' יוסי ור' שמעון מיירי בנשא מת ואחר כך נשא חי. וי"ל דלאו היינו לבר קפרא אלא כר' חייא, ודו[ח]קא הוא. אלא י"ל דבר קפרא יאמר דהא דאמ' ר' יוסי לעיל חייב שתים היינו לקברו בין רשעים חמורים כדאמרי' לעיל.
מגו דמיתסר במלאכה איתסר נמי בעבודה. ולפי' שפי' צ"ל דהא נמי שם אחד הוא מלאכה ועבודה. וכן מגו דמיתסר באכילה איתסר בעבודה צ"ל דשם אחד הוא דעבודה איקרי קריבה דכתו' המקריב ואכילה איקרי קריבה דכתו' [ויקרא כ"ב] איש אשר יקרב אל הקדשים והיינו אכילה, ואי נמי כיון דאיסור' דאית בהו משום טומאה שם אחד הוא. ומיירי הכא בקרבן צבור דהותרה בו טומאה ושבת ולהכי הוי איסור כולל ולא איסור מוסיף דלא נוסף בו איסור בדבר שהיה בו היתר, אבל בקרבן יחיד היה איסור מוסיף דקודם שבת הותרו כהנים להקריב כי אתא שבת נאסרו הכהנים להקריב, מגו דאיתוסף בזה איסור' לגבי כהנים שהותרו בו קודם שבת איתוסף נמי איסור' לגבי זו, וכן לענין בעל מום ששמש בטומאה אי בקרבן יחיד הוה ליה איסור מוסיף דמתחלה אין תמימים מותרין בו, איטמי נאסרו בו אף תמימים שהיו מותרים בו מגו דאיתוסף איסור' לגבי התמימים איתוסף איסורא לגבי הבעל מום וחייב משום בעל מום וטומאה. אלא ודאי בקרבן צבור איירי.
אלא מלוקה בבת אחת הוא דמשכחת לה. וא"ת והלא משעת מליקה חל עליה אסור נבילה וזרות ליכ' עד לאחר זריקה דכתו' [שמות כ"ט] ואכלו אותם אשר כופר בהם ובתר כן כתו' וכל זר לא יאכל קדש. וי"ל דקודם זריקה לא חל עליה אסור נבילה משום שאז יש בו מעילה ואין איסור חל על איסור. וא"ת למאן דאמ' [מעילה ה' ע"א] היתר זריקה שנינו דמיד שנתקבל דמו בכוס נפיק מידי מעילה וא"כ הדרא קושייא לדוכתין דלא הוי בבת אחת, דנבילה חל כשנתקבל דמן בכוס דנראה לזריקה דאז פקעה מעילה וזרות לא הוי עד לאחר כפרה. וי"ל דמ"מ הוה ביה איסור' אחרינא שלא עלה לגבי מזבח. עו' אומ' רבי' נתנאל דאף כי אמרי' היתר זריקה שנינו להוציא מידי מעילה היינו דוקא בבהמה דדכותה בחולין שריא משום השחיטה, אבל מלוקת עוף דדכותה בחולין אסירא משום נבילה גם הכא לא נפקא מידי מעילה. ועוד י"ל כי גם בזריקה לא נגמרה מצותה עד לאחר הזאה. וכן נמי אמרי' [שם ח' ע"א] הוזה דמה חייבין עליה משום פגול נותר וטמא ואין בה משום מעילה משמע דעד שעת הזאה יש בו משום מעילה.
ר' חייא סבר ר' יוסי באיסור בת אחת מחייב תרתי. [פי' בקונטרס] והא דאמרי' לעיל דמחייב ר' יוסי תרתי באשת אח ואחות אשה מיירי בבת אחת דשוו אינהו ואינהי שליח ופגעו שליח בשליח. ואין צ"ל כן אלא נימ' דההיא דלעיל מיירי לקוברו בין רשעים חמורים.
בר קפרא אמ' ר' יוסי לא מיחייב אלא חדא. והא דאמ' ר' יוסי לעיל חייב שתים מיירי באסור מוסיף בנשא חי ואחר כך נשא מת. ותימ' דכיון דלא מיחייב אלא אחת באיסור בת אחת כ"ש באסור מוסיף דמשמע בכולה תלמודא דמחייב טפי בבת אחת מבמוסיף. וכן נמי משמע בסמוך דקא מיפלגי באסור מוסיף ואליבא דר' שמעון. דר' חייא סבר דר' שמעון נמי מודי דחייב שתים בבת אחת ואע"ג דקאמ' לעיל בנשא חי ואחר כך נשא מת דהוי איסור מוסיף דאינו חייב אלא משום אחות אשה בלבד א"כ מיחייב תרתי בבת אחת מבאיסור מוסיף. ונר' דהא דאמרי' לעיל דר' יוסי מחייב שתים היינו לקברו בין רשעים חמורים. וא"ת הלא גבי עבר זקן ונשאה [כריתות י"ד ע"ב] משמע דר' יוסי מחייב תרתי באיסור מוסיף וא"כ כ"ש באיסור בת אחת, והכ' קאמ' בר קפרא דלא מחייב ר' יוסי אלא חדא. וי"ל דשאני התם דאיסור חמור הוא דאיכ' סקילה. והכ' בזר ששמש בשבת לא מיחייב רק משום זרות ולא משום שבות אע"ג דאיכ' סקילה משום דהותרה מכללה בקרבן צבור. וכן בעל מום ששימש בטומאה מיחייב משום בעל מום ולא משום טומאה דהותרה מכללה בצבור. וכן מלוקה מיחייב משום זרות אבל לא משום נבילה שהותרה מכללה.
ואיטמי ליה קודם שתי שערות. שחתך אצבעו בסכין טמאה. וא"ת מ"מ לא הוי בת אחת דמיד שנגע לסכין איטמי ובעל מום לא הוי עד שחתך. וי"ל כיון דליכא רק זמן מועט בנתיים חשבינן ליה בבת אחת. וכן מפורש גבי דמצי לאהדורי על ידי הדחק [עי' כתובות ל' ע"ב]. עו' י"מ דמיירי שחתך אצבעו סמוך לעצם הרבה. ועתה שחתך העצם בסכין טמאה מיד איטמי ונעשה בעל מום.
באיסור בת אחת ואליבא דר' שמעון. דר' חייא סבר דר' שמעון מחייב תרתי בבת אחת, והא דאמ' ר' שמעון לעיל אינו חייב אלא אחת לא מיירי אלא באיסור מוסיף או באיסור כולל אבל באיסור בת אחת מודה. ולבר קפרא לא מיחייב אלא חדא ומיירי שפיר ההיא דר' שמעון דלעיל דאינו מחייב אלא אחת אף באיסור בת אחת ולעולם סבר דמיחייב על החמור. וא"ת מאי טעמ' דאית תנא דתני דקאמ' ר' שמעון אינו חייב אלא משום אשת אח ואית תנא דתני דר' שמעון אמ' אינו חייב אלא משום אחות אשה. דליכ' לתרץ כדמתרץ לעיל כאן שנשא מת וכו'. דהא לא מיירי כלל באיסור מוסיף ובאיסור כולל אלא באיסור בת אחת. וא"כ בבת אחת היכי נתרץ הקושיא. וי"ל דלעולם סבר דמחייב על החמורה. ובהא פליגי דחד אמ' דאשת אח חמירא משום דאסירא אף לאחר מיתה מה שאין כן באחות אשה דהא שריא לאחר מיתה, וחד סבר דאחות אשה חמיר' משום דאחות אשה לא הותרה אף בשאין לה בנים ואשת אח הותרה באין לה בנים.
<h2>דף לג:</h2>
באיסור בת אחת מיבעיא. וא"ל דילמ' באיסור כולל דאיכ' תרתי היינו לקברו בין רשעים חמורים אבל באיסור בת אחת ר"ל חיוב גמור דלא מיסתבר ליה לחלק. וכן לקמן דקאמ' אלמא ר' שמעון באיסור בת אחת מחייב תרתי לא משני לקוברן בין רשעים חמורים. דלא מיסתבר לר' שמעון הך מילת' דאי לקברו בין רשעים חמורים אפי' באיסור כולל יהיה כן.
והאמ' ר' (שמעון) [יוסי] הבערה ללאו יצאת. וא"ת ומה בכך וכי לא מיירי בלאוין הלא גם בזר שאכל מלוקה חייב שתים משום נבילה וזרות, ובנבילה ליכ' אלא לאו. וי"ל דה"פ והאמ' ר' יוסי הבערה ללאו יצאת וא"כ לא חייל על איסור זרות דהוי איסור קל על חמור ואיסור קל על חמור לא חייל. וא"ת והא אמרי' [חולין ק"ג ע"א] התורה אמרה יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב. ואמאי והלא נבילה קל וחלב חמור דבנבילה ליכ' רק לאו ובחלב איכ' כרת. וי"ל דאיסור חלב קל דהותר מכללו אצל חיה. וא"ת והלא נבילה נמי הותרה מכללה אצל מלוקה, וי"ל שאני מלוקה דכהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו, וא"כ לא הוי הותר מכללו שהרי לא נאסר לגבוה. וא"ת הלא אמרי' [עי' שם] יבא איסור טריפה ויחול על אבר מן החי ואמאי הלא אבר מן החי חמור מטרפה שהוא אסור לבני נח וטריפה לא אסורה לבני נח. וא"כ הוי טריפה קל על חמור. וי"ל דאבר מן החי קיל דניתר לאחר שחיטה מה שאין כן בטריפה שאין לה לעולם היתר. והקשה הר' ר' יעקב מאורלינ"ש מאי פריך לוקמה ששימש (בהצצת) [בהצתת] אליית' לפשח הקסמים להצית אש המערכה [יומא כ"ד ע"ב] והוי קל על קל דאין בה איסור כרת בזר אלא עשה איכ'. וי"ל דמ"מ הוי קל על חמור דשבת הותרה מכללה בקרבן צבור ועבודה לא הותרה בזר. והניח' אי בהבערה אית כרת וסקילה לא קש' מידי דודאי הוי איסור חמור אע"ג דהותרה מכללה אבל כיון דללאו יצאת פריך שפיר דא"כ הוי קל על חמור דהותרה מכללה. יש מקשים מהא דאמרי' לקמן [ל"ד ע"א] מאי תנא דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת והיינו מדקתני דאחות אשה חל על איסור אשת איש במגו דאיתכלל בה איסור גבי שאר אחיות איתכלל איסור בדידה באותה שנשא אחיו ואיך חל עליו הלא הוי איסור קל על חמור דאשת איש בחנק ואחות אשה ליכ' אלא כרת. וי"ל דאשת איש קילא מאחות אשה דיש לה היתר בחיי אוסרה על ידי גט מה שאין כן באחות אשה.
מידי חטאות קתני או לאוי קתני איסורי קתני. פ"ה לעולם בקבלה והולכה ואי פרכת טלטול בעלמא הוא הא לא קש' מידי דהא לא קתני אלא חייב שתים ואיכ' למימ' איסורי קתני. ולא נהיר' דהא אין זה איסורא כיון דאינו אלא טלטול דאסיר מדרבנן. לכן נר' דקאי אהא דאמרי' לעיל אי בהבערה הא אמ' ר' יוסי ללאו יצאת, ועל זה מקשה מידי חטאות קתני או לאוי קתני ואיסורי קא חשיב. וא"כ נהי נמי דללאו יצאת נימא דאיסור' דאוריית' הוא.
<h2>דף לד.</h2>
מאי האי תנא דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת אמ' רב יהודה אמ' רב ר' מאיר. ה"נ הוה מצי למימ' ר' יוסי היא דאית ליה איסור כולל וכ"ש דאית ליה איסור מוסיף ואיסור בת אחת אלא נקט ר' מאיר משום דאית ליה בהדיא כל הני יחד כולל ומוסיף ובת אחת.
לעיל שכחתי טמא מן המוקדשין ונותר שהרי יש כאן כולהו איסורי כיצד מיד שנוצרה הבהמה נאסר החלב באכילה אבל הוא מותר בהנאה, אקדשה נאסר בהנאה אף להדיוט הרי זה איסור מוסיף דמגו דאיתוסף איסורא בהנאה איתוסף איסור' על האכילה, כי הוי נותר מגו דאיתוסף איסור' אף לגבוה איתוסף איסורא באכילה אף להדיוט, איטמי הוי איסור כולל דמגו דאיתכלל איסור' בשאר חתיכות הטהורות איתכלל איסור אף בזאת. ואיסור בת אחת כדמפרש אליבא דר' מאיר משבת ומיום הכפורים.
אם היתה שבת והוציאו חייב. אבל משום יום הכפורים לא מיחייב דאין עירוב והוצאה ליום הכפורים. אינו מן השם דלא דמי איסור הוצאה לאיסור אכילה. ולר' מאיר דחשיב ליה מן השם סבר דחיוב הוצאה יכול לבוא על ידי אכילה כגון במהלך דלא מיחייב עד דעביד הנחה וכן אמרי' הניחו בפיו מיחייב שהוא עושה הנחה בבית הבליעה ואמרי' אכילתן זו היא הנחתן כדאמרי' [שבת פ' ע"א] כתב שתי אותיות כשהוא מהלך כתיבתן זו היא הנחתן הכא נמי אמרי' בליעתן זו היא הנחתן. ובזה ניח' דמקשין היכי פשיט מהכא דר' מאיר סבירא ליה איסור בת אחת מדמחייב משום שבת ומשום יום הכפורים הלא אין דבר אחר שזה איסור אכילה וזה איסור הוצאה שהרי אין עירוב והוצאה ליום הכפורים. ולהא דפרישי' ניח' דקרינ' להו בת אחת משום דאכילתן זו היא הנחתן והוי גמר ההוצאה א"כ מייתי הכא למ"ד דר' מאיר סבר יש עירוב והוצאה ליום הכפורים ונקט שבת לטפויי איסורי והשת' מייתי שפיר דהוצאה דיום הכפורים ודשבת הוי בת אחת.
אי אליב' דר' יהושע הא טעה בדבר מצוה פטור גבי תינוקות. תי' אמאי לא משני התם טעמ' משום דניתנה שבת לידחות אצלו. כדאמרי' התם [פסחים ע"ב ע"א] בשהיו לו שני תינוקות למול אחד בערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל של שבת בערב שבת ושל ערב שבת בשבת. היינו משום שלא ניתנה שבת לידחות אצלו דדוקא היו לו תינוקות אחד למול באחד בשבת ואחד למול בשבת ושכח ומל של אחד בשבת בשבת פטור משום דניתנה שבת לידחות אצלו באותו שזמנו בשבת. וא"כ מאי פריך הכא האמ' טעה בדבר מצוה פטור. דילמ' הכא מיחייב משום דלא ניתן לידחות אצלו. וי"ל דהכ' מיירי לטעמ' דהתם דקאמ' דהוי משום הכי פטור משום שהוא טריד במצוה, והכא נמי טריד במצוה הוא שהרי נתכוון לבעול אשתו בביאת מצוה.
ה"ג הקו' אמ' רב עמרם אמרי בי רב בשופעות מתוך שלש עשרה לאחר שלש עשרה לחיובי אינהו. פי' שעשו שליח האנשים בהיותם קטנים והתנו לחול הקדושי' בשעת גדלות. וא"כ מיד שנכנסו בשלש עשרה חלו הקדושין והוו חייבין משום אשת איש ואשת אח ואחות אשה ונדה שהרי קודם לכן לא איחייבו משום נדה. דקטנים היו ולא היו בני עונשין. מתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה לחיובי אינהי. דקודם לכן לא הוו הנשים בנות עונשין, ומיירי שהאנשים גדולים מהנשים שנה אחת נמצא ששלמו שתים עשרה לנשים במישלם שלש עשרה לאנשים וחלו כל החטאות בבת אחת. ודוקא בשופעות מקודם לכן דאי לאו שופעות מקודם שתים עשרה איסור אשת איש ואשת אח חל קודם איסור נדה. דהא אי אפשר לצמצם שהתחילו לראות נדות בתחלת השתים עשרה שנה. ולא נהיר' פ"ה דהא מאי מהני מה שעשו בעודן קטנים הא אין שליחות לקטן וגם אין קדושי קטן כלום. לכן נר' דגרסי' בשופעות מתוך שלש לאחר שלש לחיובי אינהו, דקודם שלש לא היו ראויות לביאה וקידשו האנשים גדולים את הנשים קטנות ושופעות מתוך שלש לאחר שלש ונמצא לאחר שלש שאז באו עליהם שאז היו ראויות לביאה וחלו על האנשים איסור אשת איש ואשת אח ואחות אשה ונדה. וכן מתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה לחיובי אינהי דקודם לכן לא הוו בנות עונשין ונמצא שחיוב האנשים באו בבת אחת וחיוב הנשים באו בבת אחת. אבל חיוב האנשים והנשים לא באו בבת אחת, דמיד לאחר שלש נתחייבו האנשים, והנשים לא נתחייבו עד לאחר שתים עשרה ויום אחד. א"נ מיירי שלא טבלו עד לאחר שתים עשרה ולא באו עליהם עד לאחר שתים עשרה וא"כ בשעת הביאה חלו כל האיסורין בבת אחת על האנשים והנשים. וא"כ הוה מצי למימ' בשופעות מתוך שלש לאחר שתים עשרה אך לא פסיקא ליה שיהו שופעות כל כך.
לר' אליעזר דמחייב על כל כח וכח טובא הויין. פ"ה דאמרי' לקמן [צ"ב ע"א] ר' אליעזר אומ' בא עליה וחזר ובא עליה חייב על כל אחת ואחת, אע"ג דליכ' ידיעה בנתיים חייב על כל אחת ואחת כמו לרבנן בשיש ידיעה בנתיים, ולרבנן בידיעה בנתיים מיחייב על כל כח וכח כדאמרי' פרק ידיעות הטומאה [שבועות י"ח ע"א]. היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו לפי שפירש באבר חי. וא"כ ה"ה לר' אליעזר דלא בעי ידיעה בנתים לחייב על כל ביאה וביאה ה"ה דמיחייב על כל כח וכח אף בהעלם בלא ידיעה בנתיים.
<h2>דף לד:</h2>
דאילו התם שלא כדרכה. משמע הכ' דשלא כדרכה אסורה ותימה דאמרי' [נדרים כ' ע"ב] ההוא דאתאי לקמיה דר' אמרה לו ר' ערכתי לו שולחן והפכו פי' שלא כדרכה אמ' לה בתי התורה התירה לו דכתו' [ויקרא כ'] משכבי אשה. וי"ל דהתם מיירי מלמעלה למטה כמו הוא למטה והיא למעלה. ולא נהירא שהרי היא לא היתה קובלת על בעלה מזה שהרי היא אינה מצטערת בכך והכתוב קורא ענוי בשלא כדרכה דאמרי' [בראשית רבה פ' ה'] וישכב אותה ויענה [בראשית ל"ד] וישכב אותה כדרכה ויענה שלא כדרכה. לכן נר' דדוקא כשהוא מתכוין להשחית זרעו תמיד כמעשה ער ואונן אסירי. אבל באקראי בעלמ' שהוא מתאוה לתשמיש שלא כדרכה אין איסור בדבר כדאמרי' בנדרים [שם] כל שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח שאדם עושה כל חפצו בו.
אין אשה מתעברת בביאה ראשונה. וא"ת א"כ למה לי אותה פרט לכלה תיפוק לי דכתו' שכבת זרע ובכלה אין זה שכבת זרע דהא אינו ראוי להזריע דאין אשה מתעברת בביאה ראשונה. וי"ל דלא מצינן למעוטי משכבת זרע דהא מקום הראוי להזריע הוא. וא"ת הא מ"מ תטמא משום שנגעה בקרי. וי"ל דמגע בית הסתרים לא מטמא. אותה פרט לכלה דמשכבת זרע לא מצי למעוטה, דהא מקום הראוי להזריע הוא.
דעתי עליך הוא. כדאמרי' בבבא בתרא [י"ב ע"ב] דאמרה תרויהו בעינא אמ' רבא ואנא בתרא וכן הוה ולכך הייתה מצפה שתתקיים נבואתה.
אמ' שמואל וכולן צריכות להמתין ג' חדשים חוץ ממשוחררת וגיורת קטנה. ומדממעט גיורת קטנה מכלל דבת ישראל קטנה צריכה להמתין ג' חדשים. וא"ת ושמואל דאמ' כמאן, אי כר' יוסי הא (שוי) [שרי] לקמן אפי' גדולה בת ישראל דהא קאמ' אנוסה ומפותה ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד. והכא נמי מיירי בזנות כדמוקים לה תלמודא הכא אלא בזנות. ואי כר' יהודה הא אמ' דגיורת קטנה צריכה להמתין גבי השבויה והשפחה שנשתחררו שנפדו ושנתגיירו יתירות על שלש שנים ויום אחד ואכתי קטנה היא עד י"ב שנה ויום אחד. ונר' לפר' דאתייא כר' יהודה ולא גרסי' יתירות. וא"כ מיירי בגדולה ובהכי קאמ' דצריכות להמתין וה"נ קאמ' דגדולו' שפחו' ומשוחררו' צריכות להמתין. אבל מקטנה בת ישראל גם ר' יהודה מודה דצריכות להמתין משום דגזרי' קטנה אטו גדולה. עי"ל דסבר שמואל כר' מאיר דאמ' לקמן [מ"ב ע"ב] גבי רדופה לילך לבית אביה ושאינה ראויה לילד וקטנה צריכה להמתין שלשה חדשים בנשואין ושמואל דהכא גזר זנות אטו נשואין ובגיורת גמורה סבר שמואל כר' יהודה דאמ' צריכה להמתין גבי שבויה ושפחה שנפדו ושנתגיירו ולא גרסי' יתירות וכדפרישית.
<h2>דף לה.</h2>
אבל קטנה בת ישראל אינה צריכה להמתין. פ"ה מדקאמ' חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה משמ' דהאי דקאמ' דבת ישראל צריכה להמתין מיירי בגדולה מכלל אבל קטנה בת ישראל אינה צריכה להמתין. ולא נהיר' דדילמ' ה"ק וכולן צריכות להמתין אפי' קטנה חוץ מגיורת ומשוחררת ואף גדולה אינה צריכה להמתין. י"ל דאי הכי הוה ליה למימ' אף גדולה אי הוה מיירי קודם לכן בקטנה. א"נ מפרש הר"ם דכולה מילתא דשמואל היא. ואיהו נמי קאמ' ואזיל וקטנה בת ישראל אינה צריכה להמתין משום דסבר לה כר' יוסי. ולא הוי מכל וכל כר' יוסי דאי סבר לה כר' יוסי היכי אסר בגדולה בזנות וקאמ' דצריכה להמתין. הא ר' יוסי מתיר לקמן באנוסה ומפותה מיד. לכן י"ל דודאי בהא לא סבר לה כר' יוסי והוי טעמיה משום דגזר זנות אטו נשואין. וא"ל בגיורת נמי ניגזר זנות אטו נשואין דהא אפי' נשואין נמי שרי משום דמינטרא נפשה ומיהפכה כדמשמע לקמן. וא"ת וליגזור זנות דשבויה וגיורת אטו זנות דיוצאה בשן ועין דצריכה להמתין כדמשמע לקמן. וי"ל דטעמ' דשרי הוי משום דאשה מזנה משמשת במוך ולהכי שרי בגיורת ושבויה שמזמנת מוך. וביוצאה בשן ועין לא שייך לומ' כן, וצריכה להמתין כמו שאפרש לקמן. ובזנות דבת ישראל אסר דכיון דבת ישראל מזנה ודאי אינה מזמנת מוך. והשת' לא הוי טעמ' דשמואל משום דגזר זנות אטו נשואין וגם אינו סובר טעם של היפוך ואינו רק אלא לר' יוסי.
אשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר. ופ"ה יוצאה בשן ועין מאי איכ' למימ'. וי"ל שאני היפוך דקיל וא"כ אף היא מתהפכת. ולא נהירא דא"כ עיקר התירוץ חסר מן הספר. ועו' קשה שהרי ודאי אינה מתהפכת שהיא רוצה להוליד עבדים כיון שאינה יודעת כלום מתחלה שתצא לחרות כי ממילא בא אליה זה החרות. לכן נר' לפרש דאי תיקשי לך יוצאה בשן ועין מאי איכ' למימ' נאמר דביוצאה בשן ועין דממילא מודה ר' יוסי דצריכה להמתין דשמא מעוברת היא כי שמא לא נתהפכה. ואי תיקשי לך מאנוסה ומפותה נימא כדמתר' תלמודא דודאי מתהפכת היא שלא תתעבר ואין טורח גדול בדבר.
אע"פ שמותרת לבעלה פסולה לכהונה. דכתו' [ויקרא כ"ב] ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ואע"ג דאמרי' לקמן [ס"ח ע"ב] ואימ' בחייבי כרתות אמ' קר' כי תהיה בהנך דאית הויה, ולא למעט חייבי כרתות אתא כדגלי קרא בתר הכי ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגרושין בה וחייבי כרתות לית בהו אלמנות וגרושין, אלא ה"ק ואימ' חייבי כרתות ולא חייבי לאוין, אמ' קר' כי תהיה וכו' לרבות חייבי לאוין. והקו' לא פי' דנפקא לן מונטמאה ג' חד לתרומה דאיכ' למימ' היינו דוקא ברצון אבל באונס לא אבל כיון דחייבי כרתות פסלי אין לחלק בין אונס לרצון. ותי' איך מפיק מכי תהיה לאיש זר הך מילת' דהכא דאינם חייבי כרתות רק על ידי קדושין, הא לקמן [ס"ט ע"א] גבי מחזיר גרושתו משמע דבעי' זר אצלה מעיקר'. ועו' דאמרי' לקמן [נ"ו ע"ב] אשת כהן שנאנסה חייב משום טומאה אבל משום זונה לא קאמ' משמ' דלא אמרי' כיון שנבעלה לפסול לה פסלה בחייבי כרתות דלא הוו אלא מטעם הקדושין דבעי' זר אצלה מעיקרא. וי"ל דמפקי' מילת' דהכא מדכתו' ונטמאה ג' חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה והנך דלבעל ולבועל מיירו ברצון דבאונס שריא לבעל ולבועל. אבל לתרומה אף באונס נמי אסירא דכתו' לאחר והיא לא נתפשה משמע הא נתפשה מותרת. וכתו' ונטמאה שלישי לאוסרה לתרומה אף כי נתפשה. וסברא יש בדבר לאוסרה בתרומה אף כי נאנסה. וה"נ יש לנו לומ' לתרומה.
<h2>דף לה:</h2>
החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת. ומיירי שחלץ לה תוך ג' חדשים דאי לאחר ג' חדשים לא מצי למימ' לקמן בזמן שהולד של קיימא חייבין בקרבן שהרי אנוס הוא אחרי שעשה כתקנת חכמים אלא מיירי תוך ג' חדשים ומזיד לא הוי דסבור הוא שאינה מעוברת. ואע"ג דאמרי' [לקמן מ"א ע"א] היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיעברו ג' חדשים, מ"מ דיעבד שפיר דמי. ולהכי לא נקט ברישא החולץ למעוברת משום דבעי למיתני הכונס ליבמתו ונמצאת מעוברת. והתם לא מצי למימ' הכונס למעוברת. דא"כ לא אמרי' דחייבין בקרבן שהרי מזיד הוא.
אינה צריכה חליצה מן האחין. ולהכי נקט החולץ למעוברת משום דאשמעי' דאע"ג דידע שפיר שהיא מעוברת קאמ' ר' יוחנן דאינה צריכה חליצה שהחליצה מעולה.
חליצה מעוברת לא שמה חליצה. וא"ת א"כ מעצמו נמי תהא צריכה חליצה דהא חליצה שחלץ לה פסולה היא מפני שמעוברת הייתה. וי"ל דאה"נ ורוצה לומ' צריכה חליצה מן האחין פי' מאחי המת והוא עצמו בכלל.
וביאת מעוברת לא שמה ביאה. וא"ת א"כ אמאי אמרי' (במעילה) [במתני'] הכונס ליבמתו וכו' בזמן שאין הולד של קיימא יקיים וליכ' חיוב קרבן ואמאי ליחייב קרבן על ביאה ראשונה שהרי בא על אשת אחיו שלא במקום מצוה. שהרי אין בה מצות יבום דביאת מעוברת לא שמה ביאה. וי"ל דהא לא קשיא דכיון דהשתא מיהא חזייא לייבם אין לחייבו משום ביאה ראשונה דה"נ אמרי' [לקמן קי"א ע"ב] קטן הבא על הגדולה תגדלנו דאע"ג דבביאה ראשונה ליכא מצות יבום וכן גדול הבא על הקטנה (יהי) [תהי'] עמו עד שתגדיל דכיון דלבסוף מיהא איכ' הקמת שם שפיר.
תיגלי מילת' למפרע לא אמרי'. ולא דמי להא דאמרי' לקמן [מ"א ע"ב] גבי הספקות (לא) חולצות ולא מתייבמות. וקאמ' התם אם יבא אליהו ויאמר וכו' דהתם שאני משום דהתם יכול להתברר דשמא יבאו עדים ויאמרו את מי קדש. אבל הכא אין אדם יכול לדעת עתה אם תפיל עוברה. להכי לא אמרי' תיגלי מילת' למפרע.
אביי אמ' בביאה כ"ע [ל"פ] דלא פטרה. (והכי) [והני] אותביה דלעיל לא היו דברים מעולם.
<h2>דף לו.</h2>
שמא יהא ולד בן קיימא וביאת מעוברת לא שמה ביאה. דהא דפליגי היינו דוקא כי דלעיל אבל הכא שהוא בן קיימ' כ"ע מודו דלא שמה ביאה.
ואלא לא תחלוץ אמאי. ה"ג הקו' בשלמא תחלוץ בתוך שלשה ותנשא בתוך שלשה לא דהיינו ספיק' פי' ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון דכי תלד לו' חדשים וב' ימים יסתפק לו אם הוא מן האחרון כי יולדת לשבעה יולדת למקוטעים או הוא מן הראשון, ואע"ג דמיירי שהלך בעלה למדינת הים, וא"כ ידעי' שלא בא הולד מבעלה הראשון, מ"מ לא חילקנו בנשים. אלא תחלוץ בתוך שלשה ותנשא לאחר שלשה אלא ודאי לא מציא חלצה משום דחליצת מעוברת לא שמה חליצה. ולטעמיך תחלוץ ותנשא לאחר שלש דליכא ספיקא. ופ"ה דגירסא משובשת דדילמא לעולם חליצת מעוברת שמה חליצה והא דלא חלצה בתוך שלשה ותנשא לאחר שלשה משום שמא יהא ולד בן קיימא ונמצא שהחליצה אינה כלום. ומשום ולד לא מיפטרא דולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם דעד כאן לא קאמ' ר' יוחנן חליצת מעוברת שמה חליצה אלא בשהפילה לבסוף אבל נמצא ולד קיימא של צרתה חליצה של זו אינה כלום. ועוד דהוה ליה לאתויי בהדיא הא דתנן לקמן [מ"א ע"א] לא תחלוץ עד שיעברו עליה ג' חדשים, וליפרוך לר' יוחנן תחלוץ בתוך שלשה ותנשא לאחר שלשה, ונהי נמי דלקמן [שם ע"ב] פריך לה הכי הכא הוה ליה לאתויי. ועוד מאי קאמ' ולטעמיך תחלוץ לאחר ג' ותנשא וכו' היכי מצי להינשא לאחר ג' הא שמא צרתה מעוברת מולד בן קיימא ואין החליצה כלום ומשום ולד לא מיפטר דולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם. אלא תחלוץ בתוך ט' ותנשא לאחר ט' ממה נפשך אם יהיה ולד של קיימא א"כ שריא לעלמא שהרי כבר נולד שהרי יש ט' חדשים ממיתת הבעל ואם תפיל צרתה מ"מ מיפטרא הך משום החליצה אליבא דר' יוחנן דקאמ' דחליצת מעוברת שמה חליצה אלא ודאי לא שמה חליצה ולהכי לא תחלוץ דשמא הולד לא יהיה בן קיימ' והחליצה דלפני תשעה לא תפטור דחליצת מעוברת לא שמה חליצה. ולטעמיך תחלוץ לאחר תשעה ותנשא לאחר תשעה כי אם הולד בן קיימא זאת האשה פטורה ואם אינו בן קיימ' החליצה כשירה היא לכ"ע שהרי עברו ט' חדשים ממיתת הבעל.
<h2>דף לו:</h2>
קנין פירות כקנין הגוף דמי. וא"ת א"כ אמרי' מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב משמע הא כי מיית האב מיהא איתיה ללוקח ואמאי והלא קנין פירות של אב כקנין הגוף דמי ואין מכירת הבן מכירה דהוי כמו שאמ' מה שאירש מאבא מכור לך דלא אמ' כלום [ב"מ ט"ז ע"א]. וי"ל דלגבי מכירת הבן סברא הוא שתועיל כי מיית אביו קודם לו כיון שמכר הוא עצמו הוא מכר כל זכות שתבא לידו. וא"ת ולמה לי תקנת אושא שהתקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות [כתובות ע"ח ע"ב] ותיפוק לי' דקנין פירות שיש לו לבעל כקנין הגוף דמי. וי"ל דאצטריכ' להיכא שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן. וי"מ דר' יוחנן יליף מהתם דכקנין הגוף דמי. ואינ' נר' דא"כ היכי פליג ריש לקיש עליה הא הוא ודאי לא פליג לתקנת אושא לכן נר' כדפרישי'.
יוציא בגט. פ"ה דקנסינן ליה אבל חליצה לא צריך. ותימה דהא פסקי' הלכה כריש לקיש דאמ' ביאת מעוברת לא שמה ביאה. וא"כ גם חליצה צריך שהביאה לא פטרה דלא הועילה שום דבר. לכן צ"ל יוציא בגט וחליצה עמו. עי"ל יוציא בגט אחר ביאה ראשונה. ואע"ג דאשתו גמורה היא קנסי' ליה כדפ"ה.
חכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה. ותימ' דבפרק הזהב [ב"מ נ"ה ע"ב] אמרי' חכמים עשו חזוק כשל תורה. וי"ל שראו חכמים (כמו) [כאן] צורך לעשות חזוק ועשו יותר משל תורה. ומ"מ קש' דהא אמ' ר' מאיר מתנה על מה שכתו' בתורה תנאו בטל דמשמע הא בדרבנן תנאו קיים [כתובות נ"ו ע"ב] א"כ לא עשו חזוק אף בשל תורה. וי"ל דהתם בממונא אין לעשות כל כך סייג. ותימ' דרבנן הכא [דפליגי] עליה דר' מאיר היינו ר' יהודה, והתם קאמ' ר' יהודה חכמים עשו חזוק בדבריהם יותר משל תורה בפרק אע"פ [שם ע"א]. וי"ל דר' יהודה יחלק ויאמר דהכא הוי איסור' דלא שכיח לכן לא החמירו חכמים.
דקתני יוציא ולא קתני יפריש. ותימ' דהא אמרי' בסוטה [כ"ד ע"א] מינקת ומעוברת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתובה וחכמים אומרים יכול הוא להפריש ולהחזיר לאחר זמן והכא אמרי' דבעיא גט ואפי' הכי קתני ולהפרישה. וי"ל דלהפרישה משמע שפיר בגט אבל הכא אי קתני יפריש היה ר"ל בלא גט. א"נ י"ל דאף כי בעינן הכא גט התם אינו צריך משום דאיכא איסור אחר להחזיר סוטתו ולהכי סגי בהפרשה בעלמא כי הוא יזהר היטב. ולכך התיר הרב ר' יוסף באחד שקידש מעוברת חבירו בהפרשה לבד משום דבלאו הכי אסירא ליה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ולא נהיר' דהא לא דמי להתם דסוטה אסורה מדאוריית' ליה. אבל כלה בלא ברכה אינה אלא מדרבנן. וא"כ אף כי קדש לבד מ"מ צריכה גט. וראיה לדבר דאמרי' לקמן [ל"ז ע"א] קידש בתוך ג' וברח עירוקייה מיסתייה משמע הא לא ברח לא סגי בהפרשה ובעי גט. ויש מביאים ראיה דלא בעיא גט מדאמרי' (לקמן) [כתובות ס' ע"א] מינקת שמת בעלה תוך כ"ד חדש לא תיארס ולא תנשא ואי בעיא גט אם נתארסה פשיט' דלא תנשא דהא אפי' גט נמי צריכה. ומיהו אין זה ראיה דאיכ' למימ' דאגב לא תארס נקט לא תנשא.
הא לא שהא ספיקא הוא. ומיירי דלא קים לן שכלו לו חדשיו. דאי קים לן אפי' בן יום א' פוטר מיבום אלא פליגי בסתם, דלרבנן הלך אחר רוב נשים דולד מעליא ילדו. ומיירי בנפל מן הגג או אכלו ארי דבפיהק ומת לא אמרי רבנן דולד מעליא הוא. ובהלכות גדולות מוקים לה בשפיהק ומת וביומא דשלושים דרבנן חשיבי ליה כלאחר שלשים ור"ג חשיב ליה כתוך שלשים. והא דפליגי הכא ר"ג ורבנן בתרתי פליגי, פליגי בספק אם כלו לו חדשיו אם לא. דר"ג סבר דספק הוא כי לא שהא, ורבנן סברי דולד מעליא הוא. גם פליגי בשידענו בברור שלא כלו לו חדשיו. דר"ג סבר אינו נפל כיון ששהא ל' יום באדם. ורבנן סברי דנפל הוי כיון שלא כלו לו חדשיו אע"ג ששהא. והכי משמע דפליגי בתרתי מדקאמ' כל ששהא וכו' משמע דפליגי רבנן במילת' דכל ששהא דקאמ' ר"ג אינו נפל ואינהו קאמרי דהוי נפל בשידענו בודאי דלא כלו לו חדשיו. דאי לא פליגי כ"א בלא שהא היה לו לומ' אם שהא וכו' אבל מדתנא כל ששהא ודאי בתרווייהו פליגי.
<h2>דף לז.</h2>
מי עבוד רבנן תקנתא לכהן או לא. מכאן משמע דאין הלכה כר' מאיר דאמ' יוציא ולא יחזיר עולמית דאי הלכה כמותו לא בעי הכא מידי שהרי בין בכהן בין בישראל לא יחזיר עולמית. ואע"ג דהלכה כר' מאיר בגזירותיו [כתובות ס' ע"ב] אין הלכה בקנסותיו.
ראשון ראוי להיות כהן גדול. וא"ת והא בעינן [כתובות י"ג ע"ב] לזרעך אחריך מי שזרעו מיוחס אחריו יצא זה שאין זרעו מיוחס אחריו כי הוא אינו יודע מי הוא. וי"ל דה"מ בזנות אבל בנישואין כי הכא דהוי דרך יבום שרי וכן מחלק בכתובות [עי' שם, ולקמן ק' ע"ב] גבי י' כהנים שפירש אחד מהם ובעל.
<h2>דף לז:</h2>
יחודי בעלמ' הוו מיחדי. וא"כ אי נמי נדות נינהו אין לחוש בכך שאין באין עליהן. ותימ' א"כ מאי קאמ' אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו הלא אין יכולין לבא עליהן משום דם חימוד. ועו' אפי' יחוד נמי אסיר בהך נדה כיון שלא בעל מעולם כדאמרי' הוא ישן בין האנשים וכו' משום דתקיף יצריה כדאמרי' בכתובות [ד' ע"א]. לכן נר' לפרש יחודי הוו מייחדי ואומרים להם שאינם רוצים רק ליחד. וא"נ אם ירצו יוכלו לבא עליהם וא"כ ניח' הא דקאמ' אינו דומה מי שיש לו פת בסלו, וגם לא קש' הך דכתובות דבשלא בעל הוא אסור לייחד, דהא ודאי אינה נדה שהרי לא חימדה שלא אמרו לה כי אם ליחד. וא"ת והאיכא איסור' משום לא ישא אשה במדינה זאת וילך במדינה אחרת כדקאמ' לעיל דהא ודאי מתרצי' כדקאמ' לעיל שאני רבנן דפקעי בשמייהו. א"נ אם יבאו עליהם יוליכו אותם במדינתם. ואין להקשות הא איכ' משום [משלי ג'] אל תחרש על ריעך רעה והוא יושב לבטח אתך. וי"ל דשאני הכא שמפרשין להם מאן הויא ליומא.
כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה. ולא קאמ' משום דמצי למוכרם לארבעה דאין לנו להעמיד הדבר אלא במה שהוא או במה שהיה.
אי צייתת. פ"ה ותקח דרך במאה מנה. ותי' דא"ל לכשתהדר שהרי מה יכול להפסידו יותר וא"ל דמוזיל גביה דהא קאמ' לעיל יקח לו דרך במאה מנה ואין זה זול. וצ"ל דכיון שלקח מהארבעה חשבינן כאלו מוחזר המקח כבר ולא שייך לכשתהדר. וא"כ קאמ' ליה אי שתקת שתקת ותקנה ממני ביוקר. ופ"ק דבב' קמ' פיר'.
<h2>דף לח.</h2>
הוה ליה יבם ודאי וספק ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ולא דמי לההיא דאמ' רב משרשיא דלעיל אידי ואידי ספקא נינהו. אע"ג דממה נפשך יש בספק ודאות בנכסיה, דשאני התם שכולם ספק מכח מי ירשו שאינם יודעים אם הספק בנו של מת. אבל הכא היבם הוי ודאי שיש לו לירש את אביו ויש לו טענה ודאית וא"כ אין ספק מוציא מידי ודאי. ותי' דאמרי' פרק מי שמת [ב"ב קנ"ח ע"ב] גבי נפל הבית עליו ועל אמו פי' על רחל ועל בנימין, יורשי האם אומרי' דהיינו יוסף שבנימין מת ראשון ולא ירש את אמו בקבר להנחיל אחים מן האב וכולהו נכסי שלהם, ויורשי הבן אומרים דהיינו אחיו שהאם מתה תחלה ובנימין יורשה וחולקין בשוה. וקאמ' אלו ואלו מודים שיחלוקו ואמאי ממה נפשך לדבריהם יוסף שקיל כאחד מהם. והוי ודאי בנכסים ואינהו ספק דשמא בנימין מת קודם האם ואין להם שום דבר בנכסים וא"כ הוה ליה למימ' אין ספק מוציא מידי ודאי. ולהא דפרישית ניח' דלא חשיב הכא ודאי אלא משום שהיבם יודע בודאי מאיזה כח בא לירש. ומיהו רשב"ם פי' דיורשי האם לאו היינו כמו יוסף אלא אחיה בשאין לה בנים אלא בנימין שמת. א"נ מיירי שיש לבנימין אח מן זאת האם אכן אינו קרוב כלל לאחיו מן האב. והשתא הוי ספק וספק כי אם מתה האם תחילה אין ליורשים חלק בנכסים. ומקשים מההיא דבבא מציעא [ב' ע"א] דקאמ' זה אומ' כולה שלי וזה אומ' חציה שלי זה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע ואמאי האומ' כולה שלי הוי ודאי מוחזק בנכסים והאומ' חציה שלי הוי ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. ולהא דפרישי' ניח' דלא חשבינן הכא ליבם ודאי אלא משום שיודע בברור מאי זה כח בא לירש. ושם פי'.
שומרת יבם שנפלו לה נכסים. וב"ה אומ' נכסים בחזקתן נכסי צאן ברזל בחזקתו ופ"ה בכתובות [פ' ע"ב] דכי היכי דפליגי אמוראי פרק מי שמת [ב"ב קנ"ח ע"ב] גבי נפל הבית עליו ועל אשתו דקאמ' הנכסים בחזקתן. ואיכ' מאן דקאמ' דבחזקתן ר"ל בחזקת יורשי הבעל, ואיכ' (למימ') [למ"ד] בחזקת יורשי האשה, ואיכ' למ"ד דיחלקו, כמו כן פליגי הכא. ולא נהיר' דהא בגמ' [בע"ב] אמרי' ואלו כתובה שיירא דודאי בכתובה מודו ב"ש לב"ה. ודייק מדקאמ' יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב משמ' דאיירי' במילתיה דיורשי האב עיקר ואלו פרק מי שמת איפליגו אף בכתובה. ועו' דהיכי מצינן למימ' הכ' כי התם למ"ד בחזקת יורשי האשה א"כ נכסים בחזקתן דהכא הוי בחזקת יורשי האשה ומודו ב"ש בהא דנכסים בחזקתן דלא פליגי אלא בנכסי מלוג ובנכסי מלוג אמרי ב"ש יחלוקו יורשי הבעל וזה אי אפשר לומ' דלעולם הוו נכסי צאן ברזל טפי בחזקת יורשי הבעל מנכסי מלוג אלא ודאי נר' דלא דמי הכא לפלוגת' דהתם דהכא כ"ע מודו דהנכסים בחזקתן בחזקת יורשי הבעל. וטעם גדול יש בדבר משום דיבם במקום בעל קאי וא"כ מוחזק בנכסים מכבר ומן הדין אין לה ליטול כתובה עד שתחלוץ אבל התם הללו באין לירש והללו באין לירש ואין אחד מוחזק יותר מחבירו. וא"ת שהוא מזכיר גבי נכסי צאן ברזל בחזקתן משום שהוא נותן טעם לדבריו שיהיו בחזקת מי שהיו בחזקתן עד עתה. ולהכי ניח' דלא עריב ותני נכסים וכתובה בחזקת יורשי הבעל. וע"כ צריך לומ' כן דתני בחזקתן לפרש טעם דבר, דאף לפ"ה הוה קש' למאן דאמ' התם בחזקת יורשי הבעל אמאי לא עריב להו אלא ודאי כדפרשי'. ואין להקשות לפ"ה למ"ד בחזקת יורשי האב אמאי לא עריב להו ב"ה בהדי נכסים הנכנסים והיוצאין עמה, דאינם שנויין זה אצל זה ולהכי לא כייל להו. ור"ת הקשה עלה דנפל הבית עליו ועל אשתו מאי שנא דהתם אמרי ב"ה נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב ובנפל הבית עליו ועל אמו קאמ' מודים אלו לאלו שיחלוקו הרי דמו להדדי, דגבי נפל הבית עליו ועל אמו אם האם מתה תחלה יורשי הבן יורשים הכל ואם הבן מת תחלה יורשי האם יורשין הכל. וכן גבי נפל הבית עליו ועל אשתו אם אשה מתה תחילה יורשי הבעל יורשים הכל ואם הבעל מת תחלה יורשי האב יורשים הכל. וי"ל דשאני ירושת הבעל דאינה אלא מדרבנן ולכך הקלו בה. ואף אם הוא דאוריית' מ"מ כיון שאינה משום שאר בשר ויכול הוא לגרשה לא חשבי' כל כך הנכסים בחזקת יורשי הבעל. אכן קש' בנפל הבית עליו ועל אשתו היכי מצי' למימ' שיהיה לאב חלק לא בכתובה ולא בנכסי צאן ברזל הא לא מציא גביא רק בשבועה ואין אדם מוריש שבועה ליורשיו. והניח' לב"ש דאמרי יחלוקו דאינהו סברי אדם מוריש שבועה לבניו [עי' שבועות מ"ח ע"ב] אלא לב"ה קשיא למ"ד בחזקת יורשי האב או למ"ד יחלוקו. ואף למ"ד בחזקת יורשי הבעל קש' דמשמע דוקא משום שהיו מוחזקים עד עתה הא אי לאו הכי לא ואמאי הא אין אדם מוריש שבועה לבניו. וי"ל דמיירי שייחד לה מטלטלי ואיתנהו בעיניהו. או מיירי דיחד לה ארעא בארבע מצרנהא דאמרי' דגביא מיניה בלא שבועה. א"נ מיירי שפטרה מן השבועה. אי נמי מיירי שנשבעה קודם מיתתה ואחר כך מתה.
<h2>דף לח:</h2>
ליפלגו מחיים ולפירות. פי' וכשנפלו לה כשהיא נשואה. סיפא דמתה הללו באין לירש והללו באים לירש ויחלוקו ומ"מ אמרי ב"ה דחזקה עדיפא. כיון שהוחזקה נחלה באותו השבט.
ב"ש אומרים נוטלות כתובתן ולא שותות. וא"ת מאי שנא מארוסה ושומרת יבם דאמרי' [סוטה כ"ג ע"ב] דכ"ע מודו דלא שותות ולא נוטלות כתובה. וי"ל שהן נתנו אצבע בין שניהן שנסתרו והן יודעות שאין להן מי להשקותן א"כ אפסדו אנפשייהו ולא נוטלות כתובה. אבל הכ' לא פשעו בדבר שהרי כשנסתרו היה להם בעל להשקותן. אכן בפתע פתאום מתו אחרי כן.
אלא ש"מ קסברי ב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי. וא"ת ומנלן דילמ' טעמ' משום דספק מוציא מידי ודאי. וי"ל דא"כ לא הוה לן למימ' רק יחלוקו דאין לספק להועיל יותר מן הודאי. וא"ת וכי נמי אמר' שטר העומד לגבות כגבוי דמי אמאי אמרי' נוטלות כל כתובתן הוה לן למימ' יחלוקו עם יורשי הבעל כדאמרי' לעיל נפל הבית עליו ועל מורישיו דב"ש אומרי' יחלוקו משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. וי"ל דלא דמי דלעיל אף אי הוי כגבוי אין זה אלא כשמת הבן אחריו אבל אם מת האב אחרון אין לזה בעל חוב כלום ואינו כגבוי שהרי אינו עומד לגבות מן האב כי האב לא נתחייב לו שום דבר והבן לא נשאר לו שום דבר. ולהכ' אמרי' יחלוקו. אבל הכא שהאשה ודאי מוחזקת בנכסים מכבר מי אמרי' דשטר העומד לגבות כגבוי דמי כי הכל יודעין כי האשה יש לה דין בכתובה מקודם לכך ואי אמרי' שטר העומד לגבות כגבוי דמי היא מוחזקת מכבר ולכך אמרי' דנוטלת כל כתובתה כי היא ודאית בנכסים שהיא מוחזקת מקודם לכן ואין ספק מוציא מידי ודאי כפ"ה. וזה לשונו דלא דמי לעיל הללו באין לירש והללו באין לירש והוי כולם ספק אבל הכא שהאשה ודאי שהיא מוחזקת בנכסים מכבר משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי א"כ נוטלות כל כתובתן.
ואביי לותביה מהא. פי' למה לו לעיל למיפרך מההיא דנפל הבית דמיתנייא בבבא בתרא בסדר ישועות לותביה מהא דמיתנייא בסדר נשים דספק מוציא מידי ודאי מן ההיא דמתו בעליהן לא שותות וכו' ונוטלות כתוב'. ואינו נר' דהא לא מצי לאותובי מהא לומ' דספק מוציא מידי ודאי דא"כ הוה ליה למימ' יחלוקו כדפ"ה לעיל. אלא נר' דה"פ לותביה מהא מאי טעמ' נוטלת כתובה כיון דלא ידעי דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. ואביי לותביה כתובה דמתני' דהא ליכ' למימ' משעבד משום חינה אי לאו היו היורשי' נקבות. בכתובה דמתני' לא פליגי דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים מחיי הבעל וה"ה מחיי היבם דיבם במקום בעל קאי. ואף למאן דאמר ניתנה כתובה לגבות מחיים ה"מ להתחייב בקבורתה דחשבינן ליה כאלו ירית כתובה מינה וצריך לקוברה אבל במידי אחרינא אמרי' לא ניתנה כתובה לגבות מחיים.
<h2>דף לט.</h2>
וקסבר אביי ידו כידה. ובהלכות פסוקות דרב יהודאי פסק כאביי ולא נמנו עם יע"ל קג"ם משום דאמוראי בתראי סברי כותיה ואין צריך לפסוק כותיה.
אשה הקנו לו מן השמים ואי לית לה מראשון תקינו ליה משני כדי שלא תהא וכו'. וא"ת ומה הקנו לו איכ' איזה ריוח יש בדבר כיון דלעולם אית לה כתובה דאי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני. וי"ל דנפקא מינה דאי מכר הראשון נכסיו ואית ליה ליבם בני חרי טרפא ממשעבדי שמכר הראשון. ולא נהיר' דא"כ מאי קאמ' שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הלא תהא קלה בעיניו להוציאה כיון שלא תגבה ממנו מבני חרי והיא תקח מן לקוחות שלקחו מבעלה הראשון. ואומ' השר דהא דקאמ' אשה הקנו לו מן השמים זהו ליתן טעם למה אין לה שתי כתובות אחת מהיבם שהיא אשתו ואין אשה בלא כתובה ואחת מבעלה הראשון שנשתעבדו לה נכסיו. ומשני [אשה] הקנו לו מן השמים בלא כתובה ואין לה כי אם כתובה ראשונה. ואי לית לה מראשון אף הכתובה ראשונה תקינו לה וכו' שלא תהא קלה וכו'. והרבה יש תירוצים ודחוקים הם.
ובגדול עד שיבא ממדינת הים. פי' שיש גדול ממנו במדינת הים ואומ' לנו להמתין ואין שומעין לו משום (דאת) [דאח] שהוא עומד לפנינו מוטלת עליו המצוה וכן משמע בגמר'.
ביאת קטן וחליצה בגדול. ור"ל ביאת קטן שאינו גדול באחין אבל קטן ממש אינו דאי קטן ממש לא מצי מייבם שמא ימצא סריס וא"ל דהך סבר דלא חיישי' למיעוט ומיירי בקטן ממש דהא אמרי' לקמן גבי תלה בקטן עד שיגדיל נינטר דילמ' גדיל ומייבם א"כ משמע שבעודו קטן אינו יכול לייבם.
<h2>דף לט:</h2>
למה חוזרין אצל גדול למיכפייה וכו'. פי' אי א"ב דר"ל לא רצה לייבם אלא לחלוץ וכן האחין לא רצו לייבם אלא לחלוץ ניח' שחוזרין אצל גדול לחלוץ כי חליצתו טובה מהם, אלא אי אמרת שלא רצה לייבם ולא לחלוץ ודכותה גבי אחין. א"כ אמאי חוזרין אצל גדול היינו ודאי למיכפייה וכן נמי נכפייה לדידהו.
נינטר דילמ' אתי וחליץ. וא"ל אפי' לדידיה תיקשי דילמ' אתי ומייבם דהא כ"ע מודו דביאת גדול עדיפא, דאיכ' למימ' ששמענו ממנו שלא היה רוצה לייבם.
אמ' רב מצוה ואין כופין. פ"ה דמצוה לחלוץ ואין כופין. ודוקא כי ניח' תרויהו לייבם אבל אי לא ניח' לה לייבם והיא נותנת אמתלא לדבריה כייפינן ליה לחלוץ כדאמרי' לעיל [ד' ע"א] מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה. ולאו דוקא נקט מוכה שחין דה"ה כל שאומרת כן אמתלא לדבריה כדאמרי' [כתובות ע"ז ע"א] באותה שנפלה לפני בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך אני הייתי רוצה לקבל ואותך אי איפשי לקבל. וכן נמי אמרי' [שם ס"ד ע"א] כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. וקש' דמאי מייתי הקו' ממוכה שחין שאני התם דהוי מהני שכופין אותן להוציא. וכן נמי ההיא דבורסי מהני שכופין אותן להוציא. ועוד דמראיות שהביא הקונ' לא חזינן דכופין לבעל אלא דמטעינן לבעל ועו' דאמרינן [שם] תבע לייבם אין נזקקין לו. ומשמע אף אם אין האשה רוצה מדקאמ' תבע וא"כ מאי קאמ' אין נזקקין לו אפי' כפייה עבדינן ליה. ונר' דקאי להא דאמרי' בראשונה היו אומרי' מצות יבום קודמת למצות חליצה. ועלה אמ' רב מצוה ואין כופין לייבם. ולא נהיר' דמה לו לרב לפסוק על דורות הראשונים מאי דהוה הוה. ונר' דקאי אהא דאמרי' מצות חליצה קודמת משום דלא היו מתכונים לשם מצוה ולכך תיקנו חליצה ועלה קאמר רב דאם באים לפנינו כאשר הכל נוהגים עתה לא אמרי' דכייפינן להו לייבם כיון דחזינן שלא נתכונו לשום נוי כי באו לחלוץ, דודאי לא כייפי' להו לייבם, אי ניח' להו ליבם מייבמי והיינו כדאמרי' לקמן אי ניחא לך לייבומי מייבמת בדידך תלא רחמנא. ומסתמ' באו לפנינו לחלוץ כאשר הורגלו העולם לחלוץ משום דמצות חליצה קודמת. ורב אמ' להו אי ניח' לך לייבומי דיש אמתלא דלא עביד לשם נוי מדתבע לחלוץ והוי כמו שהיה בדורות הראשונים שהיו מתכונים לשם מצוה דמצות יבום היתה קודמת. אכן מ"מ לא שמענו שכופין האיש לחלוץ. ור"ח פסק דהלכה כהני דאמ' לקמן חזרו לומ' מצות יבום קודמת. ואינו נר' לר"ת דהא לעיל מוקי מתני' דקתני פוטרות מן החליצה ומן היבום כאבא שאול דאמ' חליצה קודמת. וגם אמרי' לקמן [ק"ט ע"א] לעולם ידבק אדם בחליצה כאבא שאול.
דאיתחזי לנא מפומא דבי דינא על ארעא. [נראה דל"ג על ארעא], דהא אמרי' לקמן [ק"ו ע"ב] רקקה וקלטתו הרוח חליצתו כשירה.
<h2>דף מ.</h2>
רצה כהן אחר אוכלה ת"ל מצות תאכל. פי' כלומ' דאתא למעט שאין כהן אחר רשאי לאכלה. ותימ' שהרי אמת הוא שכהן אחר רשאי לאוכלה דהא כתו' [ויקרא ז'] לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. ונר' לפרש דרצה כהן אחר אוכלה שאינו מאותו בית אב ת"ל מצות תאכל דבעינן כהני אותה משמרה. א"נ דמ"מ ס"ד כהן אחר שאינו מקריבה אוכלה שפיר כולה. ואם ירצה אותו שמקריבה לא יאכל ממנה כלל. ת"ל מצות תאכל דצריך שיאכל ממנה המקריב כזית.
הכ' מאי תרי גוני איכ'. דליכ' למימ' רצה לשם מצוה אוכלה רצה שלא לשם מצוה, דדוקא לעיל ניח' שפיר דאמרי' דשלא לשם מצוה אינו כונסה דקא פגע באיסור אשת אח דאוריית'. אבל הכא מה לנו אם אוכלה לשם מצוה אם לאו.
פטור מלא תעונה משמע הכא דאכילה גסה לא שמה אכילה. ותימ' דאמרי' [נזיר כ"ג ע"א] כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם [הושע י"ד] משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם אחד אכלו אכילה ראויה ואחד אכלו אכילה גסה וכו' וקא"ל ריש לקיש האי רשע קרית ליה נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד. א"כ משמע דשמה אכילה. וי"ל דתרי עניני הוו מאכילה גסה, היכא שאכל כל צורכו והסיח דעתו מלאכול עוד, כשאוכל יותר לא מקרייא אותה [אכילה] אכילה גסה, אבל היכ' דלא הסיח דעתו אכן אוכל הוא יותר מדאי שהיה שבע בפחות מקרי אותה אכילה אכילה גסה. עי"ל דשאני אכילת פסחים דלא מיעכבא דהא לא ממעטינן מקר' דלפי אוכלו כי אם חולה וזקן שאינו ראוי כלל לאכילה [פסחים ס"ט ע"ב]. אבל אפי' אכילה גסה גמורה מותרת דפסח מיהא קא עביד. אבל בכל מקום אכילה גסה לא שמה אכילה ואין חילוק באכילה גסה.
מצות אמ' רחמנא. פ"ה דכתו' [ויקרא י'] ואכלוה מצות. ולא נהירא דהא בשמיני של מלואים כתו' ודורות משעה לא ילפי'. אלא נר' מצות אמ' רחמנא דכתו' [שם ו'] לא תאפה חמץ חלקם. א"נ משום דכתו' [שם ב'] מצה תהיה. ובזה ניח' דקאמ' להכי תנא ביה קר' לעכב. וקש' דאין זה לעכב ממש שהרי קר' אחרינא לא כתו' למעוטי חלוט דהא אמרי' לעולם מצה היא ולא חזינן בשום מקום לעכב אם לא כתיבי תרי קראי דמשמע ששנה הכתו' לעכב. וצ"ל לעכב לאו דוקא אלא ר"ל לעכב שלא יביא חלוט. אבל זה אינו לעכב ממש כ"א למצוה. ולהאי דפרישי' ניח' דודאי לעכב הוי מק' דכבר כתו' קר' אחרינא למעוטי חלוט דכתו' מצה תהיה דהכי אית' במנחות פרק כל המנחות [נ"ג ע"א].
כיון דהדר אפייה בתנור לחם קרינא ביה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ותימ' דאמרי' [פסחים ל"ו ע"ב] לחם עוני פרט לחלוט ואשישה אלמ' דלא נפיק בה. וי"ל דהתם בלא הדר אפייה בתנור. ותימ' דא"כ אפי' לחם לא מיקרי. ומשמע דלא ממעט חלוט אלא משום דלא הוי עוני וכיון דלא הדר אפייה לא הוי לחם כדמשמע הכא כיון דהדר אפייה לחם קרינא ביה משמע הא לא הדר אפייה לא מקרי לחם. ודוחק לומ' דהכא ר"ל לחם עוני קרינא ביה. ונר' לפר' דהתם מיירי שפיר דהדר אפייה ומיירי בבלילתו קשה והוי לחם עשיר אבל הכ' מיירי בבלילתו רכה והוי לחם כיון דהדר אפייה בתנור ולחם עוני הוי כיון דבלילתן רכה. ובפסחים פרק כל שעה.
מידי יבום בנחלה תלא רחמנא. והא דאמרי' [י"ז ע"ב] יבום בנחלה תלא רחמנא, ר"ל הכי, דמי שראוי לנחל מייבם אידך לא. אבל אם אין נחלה משום הכי לא פקע מצות יבום.
<h2>דף מ:</h2>
תנא אחין מן האב ותנא אחין מן האם. פי' הא דקאמ' (וכן) [ובן] אחיו ר"ל אחיו מן האם. וא"ת א"כ ליפשוט דגזרו שניות בחליצה דהא אשת אחי האב מן האם היינו שניה. וי"ל דזהו משום מיתנא דמיירי שאותו בן אחיו דמיירי בה מתני' שהוא אח מן האם למיתנא ולחולץ אבל החולץ והמיתנא אחיו מן האב ומן האם. וזה בן אחיו ר"ל שהוא בן אחי האב מן האם לשניהם. וא"כ לא תיפשוט שניות בחליצה דהיינו משום מיתנא.
אמימר מוקים לה בבר ברא דחולץ וקסבר וכו'. אבל לא קאמ' בבר ברא דסבא כדלעיל וא"כ לא תפשוט דגזרו שניה בחלוצה דדוקא לעיל מצינן למימ' הכי דהא קאי אהיא אסורה באביו ור"ל בן בנו של אותו אב אבל ר' חייא דהכא לא קתני אביו. ועו' נר' לע"ד דלא מצי מוקי לה בבר ברא דסבא כדלעיל דא"כ בן בנו הוי מן התורה דהיינו לכל הפחות אשת אחי אביו ור' חייא תני ליה בן בנו עם הארבעה שמדברי סופרים.
ותסברא אחות חלוצה דאוריית' היא. פי' אלא ודאי לאו סיועא היא דלעולם מצינן למימ' דצרה כחלוצה. וליכא להקשות אמאי מותר, כי יש טעם גדול בדבר דהא אפי' אי הוי הצרה עצמה חלוצה אחותה אינה אסורה אלא מדרבנן. וא"כ לא גזור רבנן באחות הצרה דכי גזור רבנן באחות חלוצה עצמה אבל באחות צרת חלוצה לא גזור.
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דמותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו. ומשני רישא דאזלא בהדה לבי דינא פי' שקרובת החולצת הולכת עמה לצות לב"ד וסבורין העולם שחלץ לה. וא"כ נאסור בצרת אותה אחותה אפי' אם נשאת אחות החלוצה לאיש נכרי ויש עמה אשה אחרת אסור החולץ באותה צרה דדמייא לצרת חלוצתו. אבל הך דלא אזלא בהדה לבי דינא דהיינו צרתה ששונאה ואינה עמה כשהיא הולכת לחלוץ לא גזור רבנן לאסור אחותה ויודעי' העולם שלא חלץ לה. ולא נהיר' חדא דא"כ היכי אמרי' במתני' ובאחותה בזמן שהיא קיימת הא לאחר מיתה שריא ואמאי הלא יאמרו כי נושא חלוצתו הוא כי יטעו העולם ויאמרו שאותה אחות חלוצה כדפרי' דהא אזלא בתר אחותה כשחלצה. ועו' היכי אמרי' במתני' והאחין מותרין בכולן יאמרו העולם שנושאין חלוצת אחיהן. וכן קש' דאמרי' לקמן [מ"ט ע"א] חלץ לה ומתה מותר באחותה ואמאי הלא יטעו העולם ויאמרו כי האחות עצמה חלצה ונמצא שהוא נושא חלוצתו. ועו' קש' דלפ"ה היכא דנולדה לאחר חליצת אחותה תשתרי צרתה דהא לא אתייא בהדה לב"ד. וא"כ מתני' לא מיירי בכל ענין. ועו' קש' דפ"ה דאף בנשואות לנכרי אסירן ליה ואמאי הלא אף אם הייתה צרה עמה ממש שריא ליה כיון דאינה מאחין דאין צרה אלא מאח. וגם לפ"ה קש' הלשון דנקט במתני' דצרה קרובת חלוצה דהא לא מקרייא צרה אלא מאח. ונר' לפרש דה"ק הך דאזלא בהדיה לבי דינא כלומ' שהולכת עם האיש לב"ד לחלוץ ולייבם גזרו בה רבנן לאסור קרובותיה כמו קרובת גרושתו וא"כ אסיר בצרתה כמו בצרת גרושתו ובשנשואות לא מיירי. אבל הך דלא אזלא לב"ד בהדיה דהיינו הצרה שאינה הולכת עמו לב"ד שהרי לא עשה בה מעשה לא גזור רבנן לאסור קרובותיה ולכך מותר בקרובת צרת חלוצתו.
<h2>דף מא.</h2>
מתה אשתו מותר ביבמתו. וא"ת א"כ אמאי נקט במתני' מתה היבמה. לינקוט אפי' מתה אשתו מותר ביבמתו וכ"ש דאם מתה היבמה שיכנוס אשתו שקדש כבר. וי"ל דאיידי דנקט במתני' מת היבם נקט מתה היבמה.
משום דהויא יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה. וא"ת ולמה לי לרב שהותרה מתחילה אפי' לא הותרה מתחילה נמי דהא הוא אמ' לעיל פרק ד' אחין [כ"ז ע"ב] מתה ראשונה מותר בשניה. וי"ל דהתם שני דלא איירי אלא באחות זקוקתו דלא הוי אלא דרבנן. אבל הכא דמיירי באחות אשתו גמורה דהוי מדאוריית' בעי רב שהותרה בתחילה.
היכא דחזיא בשעת נפילה מי אמ'. תימ' א"כ לא מצי אתיא אפי' כרבנן ודלא כר' אליעזר כדמפרש וא"כ מאי קאמ' הדר אמ' דמשמע דעדיין קש' ליה הך דמייתי רב המנונא ומשום הכי אישתיק הא ודאי לא קשיא ליה דהא משבשת' היא שהיה רוצה לומ' דלא אתיא כר' אליעזר וא"כ הך בריית' ליתה כמאן דכיון דלא אתיא אפי' לר' אליעזר וכ"ש אליבא דרבנן לא מצי אתייא דהא רבנן שרו לה לגמרי. וי"ל דידע שפיר שנויא דלקמן דעד כאן קשרו רבנן אלא דמשום דמנפילה ואילך לא מיתסר עילויה אבל היכא דמנפילה ואילך איתסר אפי' רבנן מודו דאסירה ומ"ה ניח' הא דקאמ' ולא מתייבמת, וא"כ שפיר קאמ' הדר אמ'. דודאי היה מתחרט ממה שאמר דאתיא אליבא דר' אליעזר דודאי אתיא כרבנן כדפרי' וא"כ אישתיק בדין שהרי לא ידע מה היה לתרץ ממה שאמ' תחזור להיתרה הראשון דהכ' חזינן דאינה מתייבמת ולא אמרי' תחזור להתרה הראשון.
מתני' כל הנשים יתארסו. אנשואות קאי וחוץ מן האלמנה אתא לאשמועי' ולאו אארוסות ולמעוטינהו מלינשא דגבי הבחנה ר' יוסי מיקל טפי מכלהו כדאמרי' בארבעה אחין [ל"ה ע"א].
<h2>דף מא:</h2>
אלא לא תחלוץ אמאי. וא"ל דילמ' לא תחלוץ דחיישי' שמא תנשא מיד וחליצת מעוברת לא מהניא וגם הולד אינו פוטר כי ולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ור"ל לא תחלוץ להינשא לשוק שאין אנו רוצין שתסמוך על חליצה זאת להינשא כדפרישי'. וי"ל דלהא ליכא למיחש כי ודאי העולם יזהרו מליקח אותה כדאמרי' [לקמן מ"ב ע"א] לא ישא אדם מעוברת חברו. וא"כ אפי' אם תחלוץ בתוך ג' יזהרו העולם ליקח אותה כי יש איסור משום דלא ישא אדם מעוברת חברו.
כל שאינו עולה לייבום [אינה] עולה לחליצה. ואין להקשות א"כ איך קאמ' ר' יוחנן חליצת מעוברת שמה חליצה הא אינה עולה ליבום משום שמא יהא ולד בן קיימא וא"כ לא תהא עולה לחליצה. וי"ל דדוקא לכתחלה אין לחלוץ מעוברת משום דלא מצי לייבמה אבל דיעבד מהניא החליצה כי חזינן שהפילה דאז חזיא ליבום. ואין להקשות מאחות זקוקתו ואחות חלוצתו דאמרי' חולצות ולא מתייבמות דהתם אי אפשר לייבם בשום המתנה ואמרו חכמים (לחלוק) [לחלוץ] משום דמן התורה ראויין קמיה. אבל היכא דאיפשר לייבם על ידי המתנה אמרי' אינו עולה לחליצה וימתין וייבם כפ"ה.
ג' חדשים נזונת משל בעלה. פי' לפי שאינה יכולה לינשא מחמת בעל. וכך כתב לה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסאי כל ימי מיגר אלמנותיך. מיכאן ואילך אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם ואינו דומה לשאר אלמנה דהתם כל זמן שאינה נישאת לאחר ואומרת מחמת פלוני בעלי שכבודו גדול עלי יש לה מזונות, אבל הכא אגידא ביבם לפיכך אין לה מן הבעל מזונות כי אינה מעכבת לינשא לכבוד הבעל אלא משום שאינו רוצה ליקח אותה מיד וגם היבם אינו מחויב לזונה עד שתכנס לחופה.
עמד בדין וברח ניזונת משל יבם. פ"ה ברח וה"ה לחלה, דמשמע שר"ל ברח מחמת אונס ומ"ה קנסינן ליה. ותימ' דאמרי' פ"ק דכתובות [ב' ע"א] לפיכך חלתה היא או חלה הוא אינו מעלה לה מזונות וי"ל דהתם מיירי דחלה קודם הגעת הזמן. אבל הכא שעמד בדין כבר ונתחייב במזונות אע"ג דחלה אחרי כן מעלה לה מזונות. וי"מ דדוקא ברח אבל חלה ונאנס לא. והאי דניזונת משל יבם ולא מצי אמ' לה צאי מעשה ידייך במזונותייך נר' דמיירי בדלא ספקה א"נ בספקא איירי ומשום דברח קנסי' ליה. וקש' דא"כ משמע דברח מחמת שנאה ששונאה מכפייה דקנסי' ליה מחמת שברח. וק' דאמרי' [כתובות ק"ז ע"ב] גבי אין פוסקין מזונות לאשת איש משום צררי ופריך מהא דאמרי' הכא ניזונת משל יבם ואמאי ליחוש לצררי, ומאי פריך כיון דמיירי שברח מחמת שנאה שהוא שונאה איך היה לנו לומ' שהתפיסה צררי. לכ"נ דמיירי שברח מחמת מרדין וא"כ ה"ה לחלה וכדפרי'.
<h2>דף מב.</h2>
מאי שנא מגט דרב אמ' משעת נתינה. וליכ' למימ' טעמ' דשמא בא עליה בין כתיבה לנתינה דא"כ לא יועיל כלל אותו הגט דהוי גט ישן וא"כ הכא נמי הוה לן למנות ג' חדשים משעת חליצה. וטעמ' דרב צ"ל משום שמא יאמרו שתי נשים בחצר אחת זו אסורה וזו מותרת שאם יתן באותה שעה לאשה אחרת לא הותר' לינשא עד ג' חדשים מאותה שעה וזו שקדם הכתיבה תותר לינשא מיד שישלמו ג' חדשים לכתיבה, לכן אמרי' דלעולם מונין הג' חדשים מנתינת הגט ויהיה משפט הנשים שוה. וא"ת והכא לא שייך האי טעמ' א"כ מאי פריך וי"ל דהכ' נמי שייך שמא יאמרו דזימנין דחלץ ליבמה בתוך ג' חדשים למיתת הבעל וליבמה אחרת לאחר ג' חדשים ממיתת הבעל והיו שתי נשים בחצר אחת זו אסורה וזו מותרת.
אלא שאר כל הנשים מאי טעמ'. תימ' אמאי לא קאמ' משום דדילמא היא מעוברת ואמרי' לא ישא אדם מעוברת. וי"ל דהיינו דוקא כשהיא ודאי מעוברת אבל כשאינה אלא (מ)ספק אם היא מעוברת אם לאו, משום לא ישא אדם מעוברת חברו לא אסרי' ליה אם לא מקר' כדמייתי.
לפיכך גר וגיורת צריכות להמתין וכו'. מכאן קש' למאי דאיתא בהגדה גר לא ישא גיורת גזירה שמא יחזרו לסורן דהכא משמע דשרי.
ויפטור את יבמתו לשוק. אבל בגר וגיורת ליתנהו לכולהו טעמי דהכ' אלא משום דשמא ייבם אשת אחיו מאמו לפי שזה יחשוב כי הוא נזרע בקדושה וא"כ ייבם אשת אחיו הנזרע בודאי בקדושה כי הוא יחשוב כי הוא אחיו מן האב ביהדות והוא נזרע בקדושה ושמא הוא אינו אלא אחיו מאמו כי שמא נזרע שלא בקדושה וסתם גויה זונה היא ואין לו קורבה דאבות אף אם הגר נתגייר עם אשתו.
אי נמי לתמניא ילדה איכ' למימ' דבתרא הוא. הכי נמי הוה מצי למימ' אי נמי לשבעה ילדה איכ' למימ' אימר בר תשעה לקמא הוא דשמא נתעברה חדש אחד לפני מותו.
<h2>דף מב:</h2>
אשה בושה לבא לב"ד והורגת את בנה. הרב רבי שמעון מפלאיר"א היה פוסק דמניקת שנתגרשה מותרת לינשא לאחר ג' חדשים דטעמ' לא הוי אלא משום בנה, וכיון דנתגרשה על הבעל לשכור לו מינקת כדאמרי' [כתובות נ"ט ע"ב] נתגרשה אינו כופה. ולא נהירא שהרי בעי למימ' דטעמ' הוי משום דאשה בושה לב"ד והורגת את בנה והאי טעמא שיכא בגרושה כמו באלמנה כי תהא בושה לשאול מן הבעל בב"ד וא"כ פסיקא לה תלמודא דאין לחלק. ועו' ודאי יש טעם שאין לחלק בין גרושה לאלמנה דאם נחלק כדפרי' היכא שתבעה כתובתה דאין לה מזונות והיא אינה משועבדת להניק או שהיא ממשפחת כהנים גדולים דאין עליה להניק בנה כדאמרי' [שם ס"א ע"א] היא אומרת שלא להניק והוא אומ' להניק שומעין לה שלא תהא צריכה להמתין, אלא ודאי לא חלקו חכמים בדבר.
הלכה כר' יוסי. וה"ה דהוה מצי למימ' כר' יהודה אלא נקט כר' יוסי משום דנימוקו עמו. ור' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד. ל"ג ר' יוסי דהא משמ' לקמן דמיקל בהבחנה אף בנשואה אלמנה כדמשמ' דקאמ' [מ"ג ע"א] אלא אימ' כל הנשים ינשאו פי' אף נשואות. והכ' משמ' דלא מתיר לינשא אלא זקנה ואיילונית וכו' אבל אשה דעלמ' לא. א"נ שפיר גרסי' ליה דהכי משמ' בעירובי' [מ"ז ע"א] דמייתי מהכא דר' יוסי ליתיה להני כללי. אלא ודאי גרסי' ליה. והאי דנקט מתיר ליארס ולינשא על זקנה ואיילונית וכו' לאו למעוטי שאר נשים אלא משום דלא מיירי ת"ק אלא בהכי לא קאמ' מתיר ר' יוסי בכל הנשים משום דת"ק לא איירי בהו אכן ה"נ בשאר נשים. ופי' רבי' נתנאל דלעיל גרסי' הלכה כר' יהודה דאי גרסי' ר' יוסי לא הוה ליה למיפסק הלכת' כותיה אלא לקמן על משנת ר' יוסי שרמז הספר לקמן ר' יוסי אומ' כל הנשים וכו'. ועוד דבתוספת' [פ"ו ה"ז] תני בתר ר' יהודה מתיר ליארס ולינשא מיד ר' יוסי אומ' כל הנשים וכו' א"כ לעיל מיניה הוי ר' יהודה. וא"ת אמאי לא בעי' ג' חדשים וג' ימים להמתין כי שמא לא נקלט הזרע עד לאחר ג' ימים וא"כ אם תנשא מיד לאחר ג' חדשים ותלד לו' חדשים ויום אחד לא נדע אם הוא מן הראשון או מן האחרון דהא יכול להיות אף מן הראשון והוא מט' חדשים ויום אחד כי לא נקלט עד יום אחד לאחר מיתת הבעל. וי"ל דהא דאין אנו מצריכין כולי האי משום דבדקי' אותה בבדיקה אחרת עם הג' חדשים כי בדקי' אותה בהילוכה כדמשמע לקמן. פי' מה שהיא מכבדת על עפר תיחוח ופסיעותיה כבדין יותר מאשה אחרת.
סתם ואחר כך מחלוקת הוא. משמע דקרי סתם ואחר כך מחלוקת היכ' נמי דמחלוקת הוי במתני' דסתם, וקש' דאמ' [ביצה ב' ע"א] גבי שבת סתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועין והתם הוי סתם ואחר כך מחלוקת דר' יהודה אומ' אם לא היתה נבלה. וי"ל דהתם לא הוי סתם גמור אלא הלכה כר' שמעון לגבי ר' יהודה דיחיד ורבים הלכה כרבים ושם פי'.
מחלוקת ואחר כך סתם. פי' בין שסתם אחריה מיד באחד מהם בין שסתם אחריה במסכת' אחרת באותו הסדר כגון נתן הצמר לצבע דמחלוקת בבבא קמא בהגוזל [ק' ע"ב] וסתם בבבא מציעא [ע"ו ע"א] גבי כל המשנה ידו על התחתונה וסתם לן תנא כר' יהודה דאמ' אם השבח יתר על ההוצאה וכו' משום דסתם לן תנא בבבא (ק)מ' כותיה.
<h2>דף מג.</h2>
והא בבריית'. פי' הא דאמרי' שלש אין שתים [לא] מיירי בבריית'. פי' ולא בחיצונות ממש דהא אמרינן (קמיית') [היתה] החיצונה אחת מהן טהורה, אלא באותן המשוכות כלפי הראש כזה. י"מ בברייתא בשורה החיצונה ובגוייתא מיירי בשורה הפנימית דאינם משוכות כלפי בית יד המסרק ולא חזו כולי האי הילכך שלשה (לא) [הוא] דחזו במקצת אבל שתים לא חזו מידי כי שתי שורות יש למסרק של צמר חיצונה ופנימית והחיצונה עיקר המלאכה תלויה בהם והפנימית לקלוט את הצמר שלא יפול הילכך בחיצונות צריך שלש במקום אחד והפנימית דיין בשתים.
ומה במקום שאסור לכבס ולספר כגון בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה מותר ליארס. נר' דלא גרסי' לספר שהרי איך אמרי' מקום שמותר לספר כגון כל ימי אבלות. אי אפשר לומ' כן שהרי אסור לספר כל ל' יום כדילפי' [מו"ק י"ט ע"ב] פרע פרע מנזיר ולפי הספרים שגורסי' לספר י"ל דמיירי באשה דשריא בנטילת שער כל ל' יום. ודוחק הוא דמנא לן דאסירא נטילת שער באשה בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה הלא אין זה לה אלא ניוול לגלח שערה. וי"מ דאשכחי' [שם י"ז ע"ב] דמותר לספר תוך ל' יום בתכפוהו אבליו, אבל בשבת שחל ט' באב סברא הוא לאסור משום דלא צריך רק להמתין מעט שיעבור ט' באב, אבל באבלות שרי להקל שערו בתכפוהו אבליו. משמ' הכ' דתוך ל' יום מותר לכבס. וא"ת הא אמרינן [שם] אבל אסור לכבס כסותו במים. י"ל התם מיירי תוך שבעה אבל לאחר שבעה שרי ועתה אף גיהוץ שלנו שרי דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם דהכי אמרינן התם [תענית כ"ט ע"ב]. וא"ת הא אמרי' [מו"ק כ"ג ע"א] דאמ' ר' שמעון בן אלעזר לא אסרו אלא לכלים חדשים וגם קאמ' התם אביי נפק בחומרתא סומקתי ורבא נפק בגירא דסרבלא משמע דגיהוץ בבבל לא שרי. וי"ל דהתם מיירי שהיו שם הכלים מגוהצין מארץ ישראל. א"נ יכול להיות שיש מקומות בבבל שיש בהם אומנים כמו בארץ ישראל. ועתה יש לנו לאסור כל ל' יום דאמרי' בתוספת' [שם פ"ב ה"ב] כל שלשים יום לתכבוסת. וא"כ נהי נמי דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם מ"מ אסור דהא אף כיבוס שלהם אסור. ועתה יש להזהר בכיבוס שלנו דהוי לבן ביותר והוי כגיהוץ ואסור ככיבוס שלהם. לכן יש להחמיר ולתת חלוק לבן שלו לחבירו ללובשו טרם ילבשנו וכן נהגו העולם.
לישא וליתן. ר"ל משא ומתן של שמחה דומיא דלבנות ולנטוע דמפרש התם [תענית י"ד ע"ב] כגון אבורנקי של מלכים. וקודם דקודם נמי קל וחומר, ומה במקום שאסור לישא וליתן דהיינו קודם דקודם מותר ליארס. וא"ת וליפרוך מה לקודם דקודם שמותר לספר תאמר באבילות שאסור לספר. וי"ל דלמסקנ' ניחא דאבילות ישנה דלקמן. אבל אין להקשות דלישתרי תספורת כל ל' יום מק"ו דקודם דקודם שאסור לישא וליתן ומותר לספר, ל' יום של אבלות וכו' (אמ' ר') [אינו דין] שמותר לספר דזה אינו יכול להיות דהא ילפי' פרע פרע מנזיר לאסור כל ל' יום. וא"ת ותספורת תיאסר בקודם דקודם בק"ו דאבילות שמותר לישא וליתן ואסור לספר. וכן נמי משא ומתן ליתסר כל ל' יום של אבילות מק"ו מקודם דקודם דמותר בתספורת ואסור לישא וליתן. וגם י"ל דלמסקנא ניח' הכל.
<h2>דף מג:</h2>
אי הכי היינו ר' יהודה. פי' וליכ' למימ' איבול אי[כא בינ]ייהו דר' יוסי סבר דצריך להמתין מפני האיבול, ור' יהודה סבר דאין צריך להמתין אף ל' יום לינשא, ליתה מאן דפליג דודאי אסור.
אלא מהא דקת' וכולן לא ינשאו. וליכ' למימ' דמיירי בארוסות, דהא כבר אוקימנא מילתא דר' יוסי דכל הנשים יתארסו בארוסות גרושות וא"כ הך מיירי אף בנשואות.
שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישנה ושאני בין אבילות דיחיד לאבילות דרבים. פי' לעולם אימ' לך כדמעיקר' דר' יוסי אסר אלמנה ליארס מפני האיבול ולא דמי לט' באב דמותר ליארס בשבת שהוא חל בה דהיינו משום דהוי אבילות ישנה וגם הוי אבילות דרבים ולא גזרי' דילמ' אתי לזלזולי בה. אבל אבילות חדשה דאלמנה אסור ליארס. וגם אבילות דיחיד קיל ואתי לזלזולי לכן אסרו ליארס. ומ"מ קש' דהדרא קושיין לדוכתה שיהא מותר ליארס מק"ו ומה קודם דקודם שאסור לישא וליתן מותר ליארס. ועו' דלא משמע לישנא שיהיו הני תרי טעמי כח אחד. דהוה ליה למימ' שאני בין אבילות חדשה ודיחיד לאבילות ישנה ודרבים. ונר' לפרש דלעולם מיירי בקודם דקודם ואי תיקשי לך ולישתרי ליארס מק"ו הא לא קשיא דשאני בין אבילות וכו'. פי' טעם גדול יש לחלוק מאי טעמ' אסור ליארס הכא והתם שרי ליארס משום דהכא הוי אבילות חדשה והתם הוי אבילות ישנה. והא דהכא מותר לישא וליתן והתם אסור משום דהתם הוי אבילות דרבים ואם ינהוג היתר לישא וליתן יראו רבים וינהגו קולא אף בדבר האסור. [גליון. וכל הקושיות דלעיל מיתרצן למבין]. אבל הכא הוי אבילות דיחיד ויכול לישא וליתן בצינעא ולא יבא להתיר בכך דבר האסור. מ"מ משמ' הכא שאסור ליארס תוך ל' יום. ותימ' דאמרי' [מו"ק כ"ג ע"א] לנישואין כל ל' יום משמע הא אירוסין שרי אף תוך ל' יום. ושמא התם אתיא כר' יהודה דפליג עליה דר' יוסי והלכה כמותו דהלכה כדברי המקל באבל. א"נ ה"ה אירוסין אסרי' תוך ל' יום והא דקאמ' נישואין ל' יום לאשמועי' דאף נישואין שרו לאחר ל' קודם שלש רגלים. אע"ג דאם מתה אשתו צריך להמתין ג' רגלים, בשאר קרובין אין צריך להמתין כ"א ל' יום. וא"ת והלא אף בבית השמחה אסור ליכנס עד י"ב חדש. וא"כ איך ישא אשה לאחר ל' יום היכא דמת אביו ואמו ואנן אמרי' בכתובות [ד' ע"א] גבי אביו של חתן ואמה של כלה אבל איפכ' לא וימתין ז' ימי אבילות ואחר כך ישא את אשתו. וגם גבי לנשואין ל' יום אינו מחלק בין אביו ואמו לשאר קרובים. וי"ל דה"מ לשמחה דאחריני אבל לשמחה דידיה לחופה דידיה ודאי שרי. ואין להקשות מאי דקאמ' מפני האיבול היכא שאין לו בנים דבהא שרי מיד לאחר ז'. וי"ל דהכא אסיר משום דאסור לבעול מפני ההבחנה. [גליון: לא הבנתי התירו']. ומשפט ההמתנה באין לו בנים ודיש לו בנים קטנים ואין לו מי לשמשו וביש לו בנים גדולים פי' במועד קטן פרק ואלו מגלחין וגם מפורש בהרבה מקומות בכתובות פרק קמ'.
<h2>דף מד.</h2>
כל העולה ליבום עולה לחליצה. י' גור' וליחלוץ לחדא ולייבם לחדא, ול"ג ליה דהא לא מצי לייבם השניה דהא אינה עולה לחליצה שהרי בית אחד חולץ ואינו חולץ ב' בתים וכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום.
כי איכ' תרתי לא תתקיים מצות יבום. וא"ת איך איפשר לומ' כן הלא אמרי' בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים א"כ הוי מצות יבום אף בשני בתים שמייבם האחת. וי"ל דנימ' הכי בית אחד הוא בונה פי' כי ליכ' אלא בית אחד אז הוא בונה. אבל אינו בונה כלל בשיש שני בתים.
סד"א ערוה אבראי קיימא ותייבם צרתה. והקשה הר' ר' יום טוב היכי הוה ס"ד דכי איכ' תרתי לא תתקיים מצות יבום א"כ צרת צרה דנפקא לן מקרא [לעיל ג' ע"ב] היכי משכחת לה, הלא לא מצית משכחת לה אלא בראובן שנשא בת שמעון ולו אשה אחרת ומת ונפלו לפני שמעון ואסורות לו משום בתו וצרתה והלכה צרתה ונתייבמה ללוי ואיך לקחה לוי אי אמרי' כי איכ' תרתי לא תתקיים מצות יבום. וי"ל דמשכחת לה כגון דקיימא חדא על לוי באיסור עשה כגון מצרית ואדומית דהשת' יבם צרתה דאע"ג דאינה ערוה אלא מטעם עשה אבראי קיימא כמו ערוה גמורה והוי כמו אי ליכ' אלא חדא כיון דאינו יכול לייבם האחרת. דאין עשה דיבום דוחה אותן. ומ"מ כיון שאינו אלא עשה לא פטרה צרתה כדמשמע לעיל. א"נ כגון שגירש הערוה ולמ"ד [לעיל י"ג ע"א] נישואין הראשונים מפילין דאסורה לשמעון ומותרת ללוי. למבי"ן.
אלא אי אמרת לא איירי בה מאי ומודים. ואע"ג דפרק האשה שנפלו [כתובות ע"ח ע"א] קאמ' ומודים אע"ג דלא איירי בה שאני הכא כיון דלא אשמעי' שום חדוש לא הוה ליה למיתני ומודים הואיל ולא איירי בה אבל התם אשמעי' חדוש.
ודילמ' סתם לן תנא כר' שמעון התימני. וא"ת מאי סתמא הוא הלא פלוגתא הוא באותה בבא עצמה והוי סתם ואחר כך מחלוקת דאין הלכה כסתם. וי"ל להא דפרישי' לעיל ניח' דנהי דלא הוי סתם גמור מ"מ הלכה כן דהוי בר פלוגתיה יחיד ורבים הלכה כרבים. ותי' דאמרי' פרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ב ע"ב] גבי ר' יוחנן בן ברוקא דקאמ' סתם לן תנא כותיה ופריך סתם ואחר כך מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם ומאי קאמ' מ"מ ליהוי הסתם כרבים לגבי יחיד. וי"ל דהתם סמיך אהא דפריך בתר כן ועוד מאי אלא, ושם מפורש.
בית חלוץ הנעל (הכא) [הכתוב] קראו ביתו. וא"כ לא סבר כמו ההיא דלעיל [מ"א ע"א] דמגיה המשנה ומשני (אלו) [אימא] אבל המגרש. וגרסי' במתני' וכן, וניתני בכולהו באחות חלוצה ובאחות גרושתו (פסולה) [דהרי זו פטורה].
הכתו' קראו ביתו. וא"כ לר' עקיבא אם בא עליה כהן חייב מן התורה וגם נפקא לן [לעיל כ"ד ע"א] מואשה לרבות חלוצה. והא דקאמרי' באלו הן הלוקין [מכות י"ג ע"א] וקא חשיב גרושה וחלוצה לכהן הדיוט היינו כר' עקיבא דלרבנן לא לקי אחלוצה דקרא. דהא דכתי' ואשה לא הוי אלא אסמכתא בעלמא. א"נ שפיר אתיא אליבא דרבנן ואגב גרושה נקט חלוצה. א"נ בחלוצה נפרש דלוקין ר"ל מדרבנן מכת מרדות.
הכל מודים במחזיר גרושתו. צ"ע אמאי נקט מחזיר גרושתו טפי מאינך חייבי לאוין, נר' משום דס"ד דאין הולד (עמם) [פגום] משום דכתו' היא תועבה [דברים כ"ד] דמשמע ואין בניה תועבין קמ"ל דהולד פגום ונימ' אבל אין צרתה תועבה.
<h2>דף מד:</h2>
ועוד היא תועבה ואין בניה תועבין. ותי' לר' עקיבא במאי מוקי קרא דהיא תועבה דליכ' למימ' דאיצטריך למימ' דאין בניה תועבין דהא אמ' הולד פגום. וליכא למימ' דאתא למימ' ואין צרתה תועבה דהא כיון דאמ' דלא תפסי בה קדושי לא שייך בה צרה וצ"ע. ושמעתי מתרצין כי ר' עקיבא מהך מפיק ליה לקרא דהיא תועבה למימ' ואין צרת סוטה תועבה. ובהא שפיר איצטריך דליכ' למימ' דלא שייך בה צרה. דהא מקודם ששטתה הייתה זאת צרתה. כי קידושי הסוטה היו טובים בתחלה. וא"ת ולמה לי קר' דכי תהיה אלמנה וגרושה דגוי ועבד פסלי אשה בביאתן הא ידעת ליה שפיר מלאיש זר אליבא דר' עקיבא דסבירא ליה דאין קדושין תופסין וכיון דאין קדושין תופסין הולד ממזר והשתא ממזר הוי מיפסיל בביאתו מבעיא דהא גוי ועבד חייבי לאוין נינהו וזר מעיקר' נינהו. וי"ל דס"ד הואיל ולא תפסי בה קדושי כלל דלא פסלי אשה בביאתן להכי איצטריך קר' דובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה.
היא פסולה וולדה פסול. נר' היא פסולה לתרומה אע"ג דבעינן זר אצלה מעיקרא [לקמן ס"ט ע"א] כיון דר' עקיבא אמ' אין קדושין תופסין בחייבי לאוין אמרי' כיון שבעלה עשאה זונה אע"ג דבעינן זר אצלה מעיקרא כיון שאין קדושין תופסין א"כ הוי כמו חייבי כריתות וחייבי כריתות הוי כמו זר אצלה מעיקר'. אבל י"מ היא פסולה לכהן. ולא נהירא דהא מקודם לכן איפסילה ליה משום גרושה. וי"ל דר"ל לכהונה וקאי אקרובת חלוצתו. וכן פר"ח.
היא כשרה. פר"ח ז"ל דלא קאי אמחזיר גרושתו דנהי נמי דולדה כשר משום דכתו' היא תועבה [דברים כ"ד] ואין בניה תועבין מ"מ איהי איפסילא מתרומה דבי נשא ובירוש' [פ"ד הי"ג] מפרש כן ולא עת עתה להאריך.
כיון דבעלה עשאה זונה. פי' וליכ' למימ' הכי במחזיר גרושתו דכיון דליכ' אלא לאו לא אמרי' כיון שבעלה עשאה זונה. פ"ה ופסולה לתרומה, דאין לפרש דפסולה לכהונה דוקא אבל לא לתרומה משום דאית בהו הויה, דא"כ ניפרוך כדמעיקר' מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת לתרומה, וכן משמע פ"ק דסוטה [ו' ע"א] גבי אלו אסורות לאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך ושבאו עדים שהיא טמאה ופריך אילימא מקמי דתשתי זונה היא. ופשיט' שאסורה לאכול בתרומה אלמ' דזונה פסולה מלאכול בתרומה. וגם פרק כשם [שם כ"ט ע"א] משמע כן דקאמ' תרומה נמי עשה בה ספק זונה כזונה אלמ' דזונה אסורה מלאכול בתרומה. וקש' ומנלן דזונה פסולה מלאכול בתרומה אי משום דפסולה לכהונה הלא גרושה פסולה לכהונה ואינה פסולה לתרומה. וי"ל דזונה פסולה לתרומה משום דכתו' [ויקרא כ"א] זונה וחללה איתקש זונה לחללה וחללה פשיט' לן דפסולה לתרומה. וקש' דאמרי' לקמן [ס"ח ע"ב] ואימ' נבעלה לפסול לה חייבי כריתות. ומאי קאמ' האי מזונה נפקא דכיון דבעלוה חייבי כריתות עשאוה זונה וזונה פסולה לתרומה. לכן נר' דלא ידעי' דזונה פסולה לתרומה אלא מדאמרי' לקמן [שם ע"א] כיון שנבעלה לפסול לה פסלה מקרא דמייתי לקמן כי תהיה [ויקרא כ"ב]. וה"פ ואימ' נבעלה לפסול לה חייבי כריתות דוקא. דלא מצינן למימ' הא ידעינא שפיר למ"ד יש ממזר מחייבי כריתות דכיון דממזר הוי כ"ש מיפסיל בביאתו. הא משום הכי לא שמעי' פסול דתרומה דלא ידעי' פסול דתרומה מפסול ביאה כלל. ומשני אמ' קרא כי תהיה בהנך דאית בהו הויה דהיינו חייבי לאוין דתפסי בהו קדושי מעתה דשמעי' בחייבי לאוין כ"ש בחייבי כריתות דיש מביאתו ממזר. וגם לר' יהושע דאמ' אין ממזר מחייבי כריתות מ"מ שמעי' דפסלה לתרומה מכ"ש דחייבי לאוין דפסלי לה לקמן. וא"ת א"כ שהוכחנו דזונה פסולה לתרומה מנבעלה לפסול לה פסלה, למה לי זונה לא יקחו לפסול זונה לכהן תיפוק לי מק"ו ומה גרושה שמותרת לתרומה פסולה לכהונה זונה שפסולה לתרומה אינו דין שפסולה לכהונה וא"כ למה לי קרא. וי"ל דאתא קרא דלא יקחו לאפושי לאו דכהן הבא על הזונה דחייב משום זונה לא יקחו ומשום לאו דגרושה דאתי בק"ו כדפרישית. וא"ל אין מזהירין מן הדין דגלויי מילת' הוא כדאמרי' לקמן [ס"ח ע"ב]. א"נ י"ל דאיצטריך קר' דזונה לא יקחו לזונה מגוי ועבד דנפקא לן [שם] מכי תהיה לאפוקי גוי ועבד דלאו בני הויה נינהו שלא תחזור לבית אביה אם באו עליה וא"כ הוי לאו הבא מכלל עשה דהוי עשה להכי איצטריך זונה לא יקחו למיקם עליה בלאו דכהן. ולר"י נר' דמלשון זונה לא שמעי' פסול דתרומה דכן משמע בכל דוכתא ולא הוה פסלינן לה מתרומה אי לאו מנבעלה לפסול לה. ומנבעלה לפסול לא פסלינן לה אי לאו ממשמעות דזונה דשם זנות פוסל כדכתו' זונה לא יקחו.
מאן הכל מודים שמעון התימני. וא"ת אמאי לא קאמ' מאן הכל מודים ר' יהושע דאע"ג דאמ' ר' יהושע אין ממזר מחייבי כריתות ה"מ חייבי כריתות דתפסי בהו קדושי אבל גוי ועבד לא. וי"ל דפשיט' דר' יהושע סבר דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות. ואע"ג דסבר דאין ממזר מהם, מ"מ לא תפסי בהו קדושי ולא סבירא ליה הא תליא בהא. וכן משמע בריש מכילתין ט"ו נשים פוטרות צרותיהן מחליצה ומייבום וקא חשיב חייבי כריתות. ואי קדושין תופסין בהם לר' יהושע א"כ בני חליצה נינהו כמו חייבי לאוין לרבנן דאמרי [לעיל כ' ע"א] חולצות ולא מתייבמות באיסור קדושה ובאינך חייבי לאוין. ואין סברא לומ' דפליג רבי יהושע אמתני' דלעיל דהא אמרי' לעיל [ט' ע"ב] דבפלוגת' לא מיירי. ועוד דאמרי' בפרק ד' מיתות [סנהדרין נ"ג ע"א] חייבי כריתות מי איכ' למ"ד דתפסי בהו קדושי משמ' דליכ' מאן דפליג, וגם משמ' כן מהא דאמרי' בכל דוכת' [קידושין מ"ו ע"ב] אין קדושין תופסין באחותו והיא חייבי כריתות וליכא מאן דפליג. וא"כ משמ' דר' יהושע לא סבר הא תליא בהא וקש' דאמרי' פ"ק דתמורה [ה' ע"ב] גבי כל מילת' דאמ' רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ופריך מאלמנה לכהן גדול ומשני שאני התם דאמ' קר' לא יקח [ולא יחלל] חללין הוא עושה ממזרין אינו עושה, ולהכי תפשי בה קדושי, משמ' דהא תליא בהא, וגם הכא קאמ' תלמודא לר' שמעון התימני הא תליא בהא דקאמ' אבל גוי ועבד דלא תפשי בהו קידושי הולד ממזר. וצ"ל דלר' שמעון התימני וגם לר' עקיבא הא תליא בהא אבל לר' יהושע לא אמרי' הא תליא בהא וכן מפורש בקידושין [ס"ז ע"ב].
<h2>דף מה.</h2>
מיתיבי גוי ועבד וכו' ור' [שמעון בן] יהודה אמ' אין ממזר אלא ממי שאסורו איסור ערוה וענוש (מיתה) [כרת] וכמו האי קאמ' ר' שמעון התימני דאין ממזר אלא מחייבי מיתות וכו' וכמו דהך דסביר' ליה דאין ממזר אלא מחייבי כריתות סבר דגוי ועבד הבא וכו' הולד כשר דהכי משמ' דפליג את"ק דלעיל מיניה. כמו כן יש לנו לומ' לר' שמעון התימני.
(אמ' ר') [אינו דין] שבנה פגום. ל"ג בנה דהא למי רוצה להכשיר הבן אם להיות כהן הא פשיט' דאינו יכול להיות שהרי אביו לא היה כהן. ואם רוצה לומ' שיכול להינשא לכהנת פשיט' דהא לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין. אלא ודאי גרסי' בתה ור"ל להינשא לכהן.
זיל גלי או נסיב בת מינך. וא"ת ומה מועיל לו זה הא אמרי' [כתובות כ"ד ע"א] כשאומ' אני כהן אינו נאמן להשיאו אשה. וע"ק התם אמאי אינו נאמן להשיאו אשה הא אמרי' [קידושין ע"ו ע"ב] כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות. וי"ל דהתם מיירי להשיאו אשה מיוחסת מארבע אמהות וזה אינו כן דזה לא מצי להיות בנו כהן דחיישי' ליה משום חללות. ובתו פסולה מספק היא דשמא חלל הוא ובת חלל פסולה לכהונה. עי"מ דהתם מיירי בדנפק עליה קלא דבן גרושה הוא ולהכי אמרי' דאינו נאמן להשיאו אשה ולהכי קאמ' זיל איטמר דלא ליפוק עליה קלא, ודוחק. וזה לשון מורי דלעולם נימ' דהא דקאמ' התם אינו נאמן להשיאו אשה ר"ל אף ישראלית אף להינשא בתו לישראל ומיירי בדנפק עליה קלא דממזרות. א"נ נוכל לומ' דפליגא.
<h2>דף מה:</h2>
כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. ותימ' דאמרי' [סוטה מ"א ע"א] גבי אגריפס המלך כשהגיע לקרא מקרב אחיך תשים עליך מלך זלגו עיניו דמעות עד שאמרו לו אחינו אתה אחינו אתה, ופ"ה משום דהוי אמו מישראל. וקש' דא"כ מאי קאמ' התם דנתחייבו שונאיהם של ישראל כליה הלא אמרי' הכא דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. וי"ל דהתם הוי טעמ' משום דאין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה [תוספתא דסנהדרין פ"ד ה"ו]. וקש' דאין סבר' לומ' דמשום האי סברא לבד נתחייבו שונאיהם וכו' כליה דהא לא הוי אלא מעלה. וגם קש' לפ"ה דאמרי' [קידושין ע' ע"ב] כל דאמ' מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא, ואי כפ"ה דאמו מישראל הלא אמרי' גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. אלא ודאי צ"ל שעבדים נטמעו בהם ומ"ה נענשו שהחניפוהו. והא דאמרי ליה אחינו אתה ר"ל אחינו אתה במצות. ועלה שהבאתי קש' אמאי קאמ' עבדא הוא הא אמרי' [גיטין ל"ט ע"ב] נתייאשתי מפלני עבדי יצא לחרות והתם ודאי נתייאשו. וי"ל דשמא לא נתייאשו מכל וכל דשמא עוד ישובו למלכותם כי לא לעולם חוסן וכו'.
מקרב אחיך קרינא ביה. קש' לפ"ה דפי' לקמן [ק"ב ע"א] עלה דגר דן את חברו דבר תורה דר"ל דוקא דיני נפשות אבל דיני ממונות דן אפי' ישראל. וקש' דהכ' משמע דדוקא אמו מישראל מצי דיין אבל אי לאו הכי לא דיין ובדיני ממונות איירי' הכא דדיני נפשות ליכ' בזמן הזה. וצ"ל דאף בדיני ממונות דן חבירו דוקא. ותימ' דאמרי' פרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ו ע"ב] גבי כל מי שהוחזקו אבותיו שוטרי הרבים וכו'. ופריך למימרא דלא מוקמי' פסולין והתנן כל הכשר וכו' ואמ' רב יהודה לאתויי ממזר. ואמאי לא משני היינו דוקא לדון חברו אבל ישראל לא דיין דומייא דגר, שהרי ממזר וגר שוין דהא תלמודא [סנהדרין ל"ו ע"ב] עושה מהם צריכותו' חד לאיתויי גר וחד לאיתויי ממזר. וי"ל דמ"מ ממזר עדיף מגר משום שמזרע היהודים הוא ודיין אפי' ישראל. וקש' לקמן פר' מצות חליצה רב יהודה דאדבריה לרב שמואל בר יהודה והוא היה גר [להיות דיין] בחליצה והדר אמ' תניתוה בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים. ולפר"ת דפי' דאף בדיני ממונות לא מצי דיין אפי' ישראל איך היה טועה רב יהודה להוליכו שם להכשירו לחליצה מי גרע מדיני ממונות ובשלמ' לפ"ה ניח' דעלה על דעתו להכשירו לחליצה כמו בשאר דיני ממונות דדיין אפי' ישראל ולהכי קאמ' תלמודא תניתוה דגלי קר' דפסול בחליצה אבל לפר"ת קש'. ונר' לומ' דגר פסול לדון ישראל בדיני ממונות בדבר שצריך כפייה. וא"כ ניח' דהכא מיירי במילי דכפייה וכן משמע [דמנייה] בפורסיה דבבל דמשמע לכפות העולם. ובהאי בעי' דוקא משום דאמו מישראל אבל בלא כפייה מצי למידן ישראל. ומ"ה ניח' ההיא דלקמן דס"ד לעשות מצות חליצה כמו מילת' דלית ביה כפייה ולהכי ס"ד להכשירו עד דמייתי קרא דפסול גם בחליצה. ובסנהדרין [שם] פי' לפי' ר"ת מאי האי דגבי כל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון ואמ' ר' יוחנן לאיתויי סומא באחד מעיניו ואמאי לא קאמ' לאיתויי גר כיון דלא מצי דיין ישראל וי"ל דלא פסיקא ליה משום דחברו מיהא מצי דיין.
לשם אנתאתא. פ"ה לטבילת נדות ולא לשם יהדות. ומהניא כדאמרי' לקמן מי לא טבלה לנידותה ולכן רצה להכשיר בה ובברתה. י"מ לשם אינתותא לשם אישות ולא לשם יהדות רק כי היה חפץ בה והיא חפצה בו והכשיר בה ובברתה משום טבילות שעשתה אחרי כן לנדותה דמשום הטבילה שעשתה לשם אישות לא מהניא כדמשמע לעיל [כ"ד ע"ב]. ולא נהיר' דהא מסקינן לעיל [שם] הלכה כולם גרים וא"כ הטבילה לשם אישות מהניא. ואם לא מהניא משום דלא נתכונה ליהדות כלל א"כ מאי אהנו הטבילות של נדות שטבלה אחרי כן אחר שלא נתכונה לשם יהדות. לכ"נ כפי' קמ'.
מי לא טבלה לנדותה. וא"ת הלא טבילת נדה בלילה וגר צריך לטבול ביום דמשפט כתו' ביה [לקמן מ"ו ע"ב]. וי"ל דאיכ' טבילת נדות דהוי שפיר ביום כגון טבילה שלא בזמנה. וא"ת והא אמרי' [שם] גר צריך שלשה ובטבילת נדות ליכ' ג' ואפי' אי איכ' נשים לא סגי בכך דאין כשרות לדון. וי"ל דהא דצריך שלשה היינו דוקא לקבלת מצות אבל בשעת טבילה לא צריך. וצ"ל דהכא מיירי כשקבלה כבר המצות והודיעוה מצות קלות וחמורות דאי לאו הכי לא סגי בטבילת נדות.
<h2>דף מו.</h2>
הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין וכו' פיר' פרק כל שעה בפסחים. וא"ת מאי קא מדמה האי דהכא להאי דשיחרור מפקיע מידי שעבוד. הא לא דמי דהתם מיירי כשהרב עצמו משחרר עבדו. אבל הכ' מיירי שהוא משחרר עצמו כשטובל לשם בן חורין. וי"ל דמ"מ מדמי שפיר דהכא נמי כיון שטבל אפקע ליה שם עבדות ולא אית לרב אלא מעשה ידיו דהא גוי גופיה לא קני והעבד יכתוב לו שטר על חצי דמיו ולא יהיה לרב כלום צד עבדות עליו.
ומשתעבד בהו עבידתא ל"ג יתירתא רק בבבא מציעא [ע"ג ע"ב] גבי רבית ואי גרסי' ליה הכא יש ליישבו משום דאז מוכחא מילתא שגופם קנוי לעבדים.
כל שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו פת אין בו משום בשולי גוים. וצ"ל דסבר לה נמי כאידך דאפי' עולה על שולחן מלכים אם נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי גוים דאי לאו הכי קש' כי קאמ' התם [ע"ז ל"ח ע"א] מאי ביניהו לימ' איכ' ביניהו כל מיני פירות שנאכלין כמות שהם חיים ועולין על שולחן מלכים למ"ד כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי גוים ולמ"ד כל שאינו עולה על שולחן מלכים יש בו משום בשולי גוים. אלא ודאי אף למ"ד כל שאינו עולה אין בו משום בשולי גוים כיון דנאכל כמות שהוא חי. וכן הלכה דכל דבר הנאכל כמות שהוא חי כמו כל מיני פירות אין בו משום בשולי גוים.
וכי דנין איפשר משאי אפשר. ותימ' דאמרי' [מכות ה' ע"א] משלשין בממון ואין משלשין במכות. משום דילפינן ממיתה ואמאי הלא מיתה אי אפשר לשלש. פי' משלשין היכ' שג' בני אדם עברו עבירה אחת שיש בה מלקות לא נאמר שילקה לכל אחד שליש מלקות משום דילפי' מלקות ממיתה. וי"ל דהתם היינו טעמא משום דמלקות תחת מיתה עומדת ולכך אין משלשין בו כמו במיתה וילפי' מינה אע"ג דלא אפשר.
<h2>דף מו:</h2>
טבל ולא מל כ"ע לא פליגי. ותימ' אמאי קאמ' לעיל טבל ולא מל ר' יהושע אומ' וכו' דמשמע מהאי לישנא דפליגי בטבל ולא מל. הוה ליה למימ' על מילתיה דת"ק ר' יהושע אומ' אינו גר ואין עוד. וי"ל דניח' ליה להזכיר מילה בלא טבילה וטבילה בלא מילה. משום דרבנן פליגי על הכל ואמרי דמצרכי' מילה וטבילה.
ור' יהושע סבר באבות נמי טבילה הואי. ותימ' דאמרי' לקמן [ע"א ע"א] ור' עקיבא האי תושב ושכיר מאי עביד ליה מיבעי ליה לגר שמל ולא טבל שאינו אוכל בפסח. והשת' כר' אליעזר לא סבירא ליה דהא סבר הכא דהוי גר כי מל ולא טבל. וא"כ סובר כר' יהושע דאמ' אינו גר וא"כ למה לי קרא למעוטי לקמן תיפוק לי דבאבות נמי טבילה הואי. וא"כ ידעי' דכשלא טבל לא יאכל בפסח. וי"ל דסבר כר' יהושע ולאו מטעמיה דהוא מפיק ליה מהא דהוה טבילה באבות ור' עקיבא מפיק ליה מתושב ושכיר לא יאכל בו. עוד פי' רבי' נתנאל דודאי ר' עקיבא פליג עליהו וקא מיפלגי בגר שבא להתגייר בזמן הזה דר' אליעזר סבר דהוי גר שהרי כשאכלו בפסח אבותנו עדיין לא טבלו. ומ"מ נפקו מתורת ערל מדאכלו בפסח א"כ מל ולא טבל הוי גר, ור' יהושע סבר דלא הוי גר שהרי טבלו במתן תורה וכיון שנצטוו לטבול לא הוי גר אם לא טבל, ור' עקיבא סבר דמדאכלו בפסח טבלו דאי לאו הכי הוו אסורין בו כדמרבינן מקרא מל ולא טבל שאינו אוכל וכו'. ובזה ניח' מה שכת' לקמן בסמוך.
ויקח משה את הדם ויזרוק על העם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה. פי' דהיינו הזאה דקודם מתן תורה שעדיין לא היו יודעין שמזין ממי חטאת והזו מן הדם על העם. ואליבא דר' אליעזר נימ' דהאי קר' אינו ר"ל הזאה. ופי' הפסוק כמו דמתרגמינן וזרק על מדבחא לכפרא על עמא וא"כ אינו ר"ל שהזה על העם כי אם על המזבח לכפר על העם. וזה הדוחק אין צריך לומ' לפי' רבי' נתנאל.
אין הזאה בלא טבילה. צ"ל בלא טבילה שהיתה כבר, שאבותינו נכנסו לברית במילה ובטבילה ובהרצאת דמים והיינו הזאה אלמא טבילה קודם ותימה דבקראי משמע דהזאה קודמת דכתו' [במדבר י"ט] וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ ופר"ת דתרי טבילות הוו חדא קודם הזאה וחדא לאחר הזאה. ובזה ניח' דאמרי' במגילה [כ' ע"א] טובלין ומזין ביום ותניא אידך [פרה פי"ב מי"א] טובלין בלילה, אלא ודאי תרי טבילות הוו חדא קודם הזאה וחדא לאחר הזאה. והא דקודם הזאה הויא שפיר בלילה אבל דלאחר הזאה הויא ביום שהוא עיקר דבה מישתעי קרא. וריב"א מפרש דהתם דקאמ' טובלין ביום ר"ל טבילת האזוב דכתו' ביה [שם] וטבל והזה אבל טבילת האדם הויא שפיר בלילה.
ור' יהושע טבילה באמהות מנא ליה. תימה לימ' מויזרוק משה את הדם על העם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה ונשים בכלל. וי"ל דפסיקא ליה דעם לא איקרו נשים. עי"ל דלשיטת רבי' נתנאל ניח' דהכי פריך טבילה באמהות מנא ליה כלומ' בשעה שאכלו הפסח מנא ליה שהאמהות עשו טבילה דמסברא כל העם אכלו פסח בין אנשים בין נשים. דא"ל דטבלו מדכתו' ויזרוק שהרי אותו הפסוק במתן תורה כתו' אבל בפסח היכי אכלו עדיין כיון שלא טבלו הא אינו גר עד שיטבול וכיון דבאמהות לא שייכא בהו מילה מהיכא נפקו מתורת ערל, דבשלמא באבות אע"ג דלא טבלו עד מתן תורה מ"מ כיון שמלו נפקו מתורת ערל כדי לאכול פסח אע"ג שלא היו יהודים גמורים עד שטבלו כדמשמע לר' יהושע. עי"מ דפריך לר' אליעזר דסבירא ליה דלא ילפי' (ערלה) [טבילה] מויזרוק על העם. ואיהו ור' יהושע שוין בטבל ולא מל דהוי גר וא"כ ר' יהושע אליבא דר' אליעזר טבילה באמהות מנא ליה. וה"ה דהוה מצי למיפרך לר' אליעזר גופיה מיהו פריך לר' יהושע מפני שהזכיר בהדיא שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו.
לפיכך מטבילין גר בשבת. פי' היכא שמל בפנינו מטבילין לפי שהטבילה אינה עיקר תקון. לפיכך אין מטבילין תימ' דאמרי' [שבת קי"א ע"א] כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בשבת בין ביום הכפורים. י"ל דלא דמי דהתם לא הוי תיקון גדול כמו הכא שבא על ידי כן לתורת יהדות.
רבי יוסי אומר אין מטבילין. פירוש דשמא ערבי מהול הוא ולא היתה מילה לשמה וצריך להטיף ממנו דם ברית. ותימ' דמשמע דהלכה כן דהכי אית' במסקנ' דהלכה כר' יוסי. ובשבת [קל"ה ע"א] משמע דגר שנתגייר כשהוא מהול ב"ה אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית גבי לא נחלקו על קטן שנולד כשהוא מהול וכו' וקיימא לן דהלכה כב"ה. לכן נר' דודאי אין צריך וטעמ' דר' יוסי משום דבעי טבילה עם מילה וזה שמא לא מל לשמה. אבל נתגייר כשהוא מהול מודי דאין צריך להטיף ממנו דם ברית דהכא גריע משום דמל שלא לשמה מנולד מהול דהוי סתמא דלא עבד ולא מידי. וכן נר' דגר [שנתגייר כשהוא מהול] אין צריך להטיף כדאמרי ב"ה בשבת. וקטן שנולד מהול צריך להטיף כדקאמ' התם לא נחלקו שצריך להטיף בנולד מהול. אבל במסכ' שבת [שם] משמע דקטן שנולד מהול אין צריך להטיף דרב פסיק הלכה כת"ק דאין צריך להטיף וכן קאמ' רב אדא התם תיתי לי דעברי אדרב, גבי ההיא דאהדריה בתריסר מהולי ושווייה כרות שפכה. ובהלכות גדולות פסקו דקטן אינו צריך ובגר צריך ואיפשר בקטן פסקו כרב דאמ' אין צריך. אכן תימ' היכי אמרי' בגר צריך והתם משמע איפכא דטפי צריך בקטן מבגר. ושמא סמכו אהך דמשמע כפשטא דמילת' דר' יוסי אומ' אין מטבילין משום שצריך הטפת דם ברית והלכה כר' יוסי דאמ' אין מטבילין ואע"ג שהוא מהול בפנינו צריך להטיף וגם אמרי' בהערל [לקמן ע"ב ע"א] משוך ונולד כשהוא מהול וגר שנתגייר מהול אין נמולין אלא ביום משמ' דגר צריך להטיף. וצריך ליתן טעם לפי' ההלכות גדולות דדוקא גר כשבא לתורת יהדות אין לו ליכנס תחת כנפי השכינה כשנתגייר מהול אם לא בהטפת דם. אבל קטן שלא הוחזק בערלות לא צריך ודוחק הוא. אכן יש טעם ברור דמן הדין היו שניהם גר וקטן צריכין הטפת דם ברית. אלא בקטן אין צריך להטיף דדרשי' מדכתו' [ויקרא י"ב] ערלתו וכיון שנולד מהול לא הוי ערלה שאינו צריך להטיף ודוקא בקטן דגלי קרא גלי אבל בגר דלא גלי לא גלי.
קמ"ל דר' יוסי תרתי בעי. משמע הכא דר' יוסי בעי מילה לשמה. ותימ' דפרק אין מעמידין [ע"ז כ"ז ע"א] משמע דקאמ' ר' יוסי והיכן מצינו מילה לשמה אלא מל והולך עד שתצא נפשו. גבי ימול ערל ואל ימול כותי לפי שהוא מל לשם הר גריזים וי"ל דהתם עדיף טפי לפי שהישראל עומד על גביו של כותי.
דילמ' דאיקלעו. וא"ת א"כ מנלן דגר צריך שלשה, דילמ' דאיקלעו. וי"ל דדייק מדאיצטריך לרב ספרא להזכיר ר' אושעיא בר ר' חייא עם ר' חייא ור' אושעיא אף כי לא היה חבירם וגם לא היה בעל המעשה א"כ זהו ללמד דצריך ג'.
גר צריך שלשה משפט כתו' ביה. ותימ' דהא אמ' ר' יוחנן [סנהדרין ג' ע"א] דבר תורה אפי' חד נמי כשר דכתו' [ויקרא י"ט] בצדק תשפוט. וי"ל דילפי' הך משפט מגזילות וחבלות דבעו תלתא. וא"ת א"כ ליבעו מומחין כמו גזילות וחבלות. וי"ל משום מצות גירות שליחותייהו דמומחין קא עבדי' כדאמרי' בהרבה מקומות [ב"ק פ"ד ע"ב]. והשתא שאנו מקבלין גרים אע"ג שאין אנו מומחין וגם בארץ ישראל אין מומחין עתה ואין טעם ברור לומ' שליחותייהו קעבדינן מ"מ אנחנו סומכין אהא דקאמ' לקמן מכח קרא דמקבלין גרים בחוצה לארץ א"כ משמע דלא קפיד קר' אמומחין. ובסנהדרין מפורש.
אתך במוחזק לך. ודוקא כשאומ' גר אני דארע נפשיה אבל בסתמא מחזקי' ליה לישראל כשאומר שהוא ישראל כדחזינן [פסחים ג' ע"ב] גבי ההוא דסליק ואכיל פסחים בירושלם.
<h2>דף מז.</h2>
אין לי אלא בארץ. אע"ג דחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ איצטריך קר' דס"ד דדוקא בארץ משום דגלי קרא דכתו' בארץ.
ואי אתה נאמן לפסול בניך פי' לעיל פרק כיצד [כ"ה ע"ב]. כשם שנאמן אדם לומ' זה בני בכור נאמן אדם לומ' זה בן גרושה וחלוצה. פי' הרב רבי' אליהו מפרי"ש דנפק' לן מדכתו' [דברים כ"א] כי את הבכור בן השנואה יכיר ודרשי' [לעיל כ"ג ע"א] שנואה בנשואיה כגון חייבי לאוין גרושה וחלוצה ובהא כת' קרא יכיר יכירנו לאחרים אי זהו בן השנואה וא"כ נאמן אדם לומ' זה בני בן גרושה וחלוצה. ולא נהיר לישנ' דקאמ' כשם שאדם נאמן לומ' משום דהא בהא תליא. ונר' לפר' כשם שנאמן אדם לומ' זה בני בכור בתינוק בין בנים גדולים. א"כ הוא אומ' שהבנים גדולים אינם בניו לפוסלם א"כ נאמן הוא לומ' זה בני בן גרושה וחלוצה.
נאמן אתה לפסול בניך ואי אתה נאמן לפסול בני בניך. וא"ת היכי מצי להיות בניו פסולים ובני בניו לא יפסלו, דבשלמ' לעיל ניח' דנאמן לפסול עצמו ולעשות עצמו חתיכא דאיסורא אבל בנו לא יוכל לפסול, אבל הכ' קש'. ונר' לי דה"ק נאמן אתה לפסול בניך פי' אם אין לך רק בנים נאמן אתה אבל אם יש לך בני בנים אי אתה נאמן אף על בניך שאם תפסול את בניך יפסלו בניהם עמהם.
<h2>דף מז:</h2>
ובמקום שהנדה טובלת. משמע דפשיטא לן טבילה בנדה. ותימ' מנא לן, הא לא כתו' טבילה בנדה. וי"ל משום דכתו' תהיה בנדתה תהא בנדתה עד שתבא במים [שבת ס"ד ע"ב]. עי"מ מק"ו ממגעה דכתו' [ויקרא ט"ו] יכבס בגדיו כ"ש היא עצמה שצריכה טבילה. י"מ דכתו' [במדבר י"ט] ומזה מי הנדה מיכאן לנדה שצריכה מים.
וכל דבר שחוצץ בטבילה. פי' בטבילה לטהרות. והא דלא קאמ' וכל דבר שחוצץ בנדה כדלעיל משום דפשיט' (ליכ) [ליה] טפי חציצה בטהרות מלבעלה כדאמרי' בתינוקת [נדה ס"ז ע"א] גבי ולית הלכת' ככל הני שמעתתא כי איתמר הכי לטהרות אבל לבעלה לא. ותי' דהא מפרשי' התם דלא גר' ליה. לכן נראה דנקט בטבילה טהרות ולא נקט נדה משום דפשיט' ליה בטהרות שיש חומרות הרבה בטהרות שאין לבעלה כדאמרי' [שם י"א ע"ב] דבעיא בדיקה לטהרות אבל לא לבעלה. וכן לענין מעת לעת.
קשים גרים לישראל כספחת. י"מ שלא ילמדו ממעשיהם. וי"מ משום שישראל ערבים מהם ולא נהירא דא"כ כי חשיב התם [סוטה ל"ז ע"ב] נמצא כל ישראל ערבים משש מאות אלף לא קחשיב ערב רב שהיו גרים, לכן נר' כפ"ק. עי"מ לפי שישראל מטמעין בהם ואין שכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל. עי"מ לפי שהזהירה והקפידה תורה על אונאתם ביותר ואינן יכולין להזהר היטב על אונאתם. עי"מ לפי שהקב"ה מעניש אותנו על ידם כשמטיבי' מעשיהם ואומ' כי הוא רואה שאין אנו נזהרין במצות כמותם אע"פ שאינן מזרע כשר כמונו.
ומודיעין אותן עון לקט שכחה ופאה מפני שאנו חוששין פן יראו העניים באים בשדותם ללקוט לקט שכחה ופאה ויהרגו אותם כמו שהם עושים בדיניהם מפני שבן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון שאזהרה שלהן זו היא מיתתן ולא קרינן בה והשיב הגזילה ונהרגין בלא התראה דבן נח אין צריך התראה. י"מ מודיעין אותן עון לקט מפני שמקפידין על ממון מועט וחיישי' שמא יחזרו לסורם. ומהשת' מודיעין א(ות)נו לו שיניח ואל יקפיד ואי פריש מהשתא ניפרוש לפי שיהיה עינו צרה, וזה הפי' נר', אבל פי' קמ' לא נהיר' דא"כ דלא חיישי' אלא שמא יהרוגו בדיניהם העניים מה לנו להודיעם עון לקט שכחה ופאה נאמ' להם הזהרו שלא תהרגו עניים כשיבאו ללקוט בשדותיכם כי דינם בזה. אבל השת' ניח' עון לקט וכו'.
[גליון] כופה ומטבילה לשם עבדות. דכל טבילת עבדים על כרחן היא ואחר כך מטבילה לשם שחרור אלמ' לר' שמעון אין צריך לקבל בשעת שחרור דאם כן דילמא לא מקבלא ולרבנן דלא הויא תקנתא בהכי סברי דצריך לקבל וקסבר רב ששת דאפי' רבנן מודו שיכול הרב לכפות העבד לטבול לשם עבדות ולקבל מצות שהעבד חייב ופליגי אי צריך לקבל כשישתחרר או לא דאי צריך לקבל בההיא טבילה לא מצי למיכפייה, ואתא רבה למימר דלאו בהא פליגי אלא פלוגתייהו הוא אי הרב יכול לכפות העבד לקבל מצות עבד ולטבול לשום גרות דעבד אבל מכי קבל כשטבל לשם עבדות דכולי עלמ' אין צריך לקבל כשישתחרר. לשון ר' אברהם דמונפשלי"ר.
<h2>דף מח.</h2>
אלא עבד איש אתה מל בעל כרחו. פי' עבד שלקחת מגוי אתה מל בעל כרחו של עבד ואי אתה מל בן איש כלומ' בן גוי שאינו עבד בעל כורחו דאין מלין גר בעל כרחו. וע"כ בבעל כרחו מיירי קר' דאי מדעתו היכי נמעט בן איש פשיט' דמדעתו מהלינן ליה. ואיצטריך איש דאי לא כת' איש לא הוה ממעטינן בן מדכתו' עבד דאיצטריך לגופיה לומ' שמילת עבדיו מעכבתו מלאכל בפסח. י"מ דה"ק עבד שהוא איש פי' שהוא גדול שאם אתה רוצה לגיירו אתה מל אותו בעל כרחו אבל בן שהוא איש כגון גר גדול הבא להתגייר אי אתה מל אותו בעל כרחו דאין גר מל בנו גדול בעל כרחו. וכן מוכיח קר' דכתו' [שמות י"ב] המול לו כל זכר גבי בנים ולא כתו' כל איש זכר דמשמע דאין בנו גדול מעכבו, ופ"ה דזה הפי' עיקר. ולא נהיר' שהרי גבי גר אפי' בנים קטנים אין מעכבין אותו מלאכול שהרי גר כשנתגייר כקטן שנולד דמי וכמו שאין לו בנים הוא וא"כ אין שום בנים מעכבין אותו. ועוד לפ"ה למאי איצטריך זה קר' תיפוק לי מדכתו' המול לו כל זכר ולא כת' כל איש זכר. לכן נר' כפי' קמ' שפירש. ותימ' דהכא קאמ' ר' שמעון בן אלעזר דאתה מל עבד בעל כרחו ולקמן [ע"ב] קאמ' ר' שמעון בן אלעזר הלוקח עבד ולא רצה למולו אין משהין אותו כל עיקר מפני הפסד טהרות. ואמאי לא קאמ' שימול אותו בעל כרחו. ועו' קש' דלקמן [גיטין ל"ט ע"ב] קאמ' ר' יהושע בן לוי המפקיר עבדו אותו העבד אין לו תקנה וא"כ לא סבר כרבנן דאית להו הכא כשמואל דאמ' יצא לחרות וא"כ אמאי אמ' ר' יהושע בן לוי לקמן [ע"ב] הלוקח עבד ולא רצה למול מגלגלין עמו י"ב חדש לא מל מוכרו לגוי ואמאי ימול אותו בעל כרחו כדאמרי' הכא לר' שמעון בן אלעזר. וי"ל דאע"ג דמן התורה מלין אותו בעל כרחו אמרו חכמים שלא לכופו הואיל ואין לבו לשמים. והא דאמ' לקמן דכופין בת יפת תואר להטביל היינו לבעול בהיתר. עוד אומ' ר' דתקנתא דרבנן היא שלא יבא להכשיל רבו באיסור והיתר כיון שאינו מקבל עליו עול מצות.
ר' אליעזר אומר תקוץ ואע"ג דאין זה ניוול מ"מ גזירת הכתו' הוא.
לא עשה רגליו. פ"ה צפורני רגליו. ולא נהירא דלקמן פרק מצות חליצה [ק"ג ע"א] מוכח דלמעלה מן הרכובה נקרא רגל מהכא, לכן נראה דלאו דוקא רגליו אלא ר"ל שער בית השחי ובית הערוה וש"מ לא עשה רגליו שאם רצה יכול לגלח. וכן אית' בפרק שני נזירים [נזיר נ"ח ע"ב] אמ' רב מיקל אדם כל גופו בתער ופריך מיתיבי המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה וקשיא לרב ומשני במסקנא דרב מיירי במספרים כעין תער ואפי' בבית השחי ובבית הערוה. והא דקאמ' בתר הכי בעי מיניה רב מר' חייא מהו לגלח א"ל אסור ור"ל בתער ממש. ועלה אמ' רב והא קא גדיל. וא"ת ומאי פריך הלא איהו נמי שרי במספרים. וא"כ יכול לגלחו במספריים. וי"ל דס"ד דכיון דמצערו ליה אין זה שמלת אשה ושרי אף בתער. ואמ' ליה בר פחתי גבול יש לו כל זמן שמגדיל נושר וא"כ אסור להעבירם מן התורה ורב קבלה מר' חייא ולפי הך שיטתא המעביר בית השחי ובית הערוה בתער לוקה מן התורה. ובמספריים כעין תער מותר ובשאר אברים אף בתער שרי. וא"כ ניח' הכא דמפיבושת היה יכול לגלח במספריים כעין תער. אכן בהלכות גדולות מיתנייא גירסא אחריתי אמ' רב מיקל אדם כל גופו בתער, ופריך המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה. ומשני כי קאמ' רב בשאר אברים ופריך בשאר אברים נמי העברת שיער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים ומ"מ איכ' מדברי סופרים, ואיך שרי רב שאר אברים בתער, ומשני אלא כי קאמ' רב במספריים. והשתא הדר ביה משנויא דקאמ' דמיירי בשאר אברים ומיירי אף בבית השחי ובית הערוה. והא דלוקה איירי בתער והא דשרי רב במספרים כעין תער. משמע השת' דבבית השחי ובבית הערוה לוקה בתער, ובמספרים כעין תער שרי דהכי אמ' רב. אבל בתער אסיר אף בשאר אברים מדרבנן כדאמר' העברת שער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים ובשאר אברים איירי דבבית השחי ובבית הערוה לוקה מדאוריית' והא דלא משני תלמודא התם דבשאר אברים שרי לגמרי בתער. והא דקאמ' העברת שיער אינה אלא מדברי סופרים דמשמע דהא מדברי סופרים מיהא איתה מיירי בבית השחי ובבית הערוה והא דקאמ' המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה ר"ל מכת מרדות דרבנן כדמשני תלמודא התם גבי ר' יוחנן דאמ' המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה ופריך מהא דהעברת שער אינה אלא מדברי סופרים. ומשני מאי לוקה מכת מרדות מדרבנן וי"ל משום דסבירא ליה דהעברת שער מיירי בכל אברים מדלא מפרש בית השחי ובית הערוה כמו דמפרש גבי המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה. ור' יוחנן אמ' המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה. ופריך מההיא דהעברת שער אינה אלא מדברי סופרים ומשני מאי לוקה מכת מרדות מדרבנן. והא דלא משני דהא דקאמ' העברת שער מדברי סופרים מיירי בשאר אברים וההיא דלוקה מיירי בבית השחי ובבית הערוה. י"ל משום דפסיקא ליה דהעברת שער מיירי בכל אברים. ולפי' זה בבית השחי ובבית הערוה אסור מן התורה בתער ובמספרים כעין תער מותר. ובשאר אברים בתער אסור מדברי סופרים ובמספרים שרי. ויש גורסי' שם גירסא אחרת. ולא גרסי' אלא כי קאמ' רב במספרים. וקאי אשאר אברים דשרי להקל במספרים כעין תער אבל לא בתער ובבית השחי ובבית הערוה אפי' במספרים אסור. והשת' להך פירוש' ניח' דאמ' רב מהו לגלח וגם דקאמ' והא קא גדיל דבבית השחי ובבית הערוה אסור אף במספרים כעין תער. והא דא"ל אסור אף במספריים קאמ'. ולהאי פרוש' קש' הך דהכא דמשמע לא עשה רגליו הא אם היה רוצה היה מגלח. ואנן אמרי' דאף במספרים אסור לגלח מדברי סופרים. וצ"ל דעדיין לא גזור רבנן גזירה בימי מפיבושת. ונכון לירא שמים להחמיר בדבר שלא לגלח בית השחי ובית הערוה במספרים כעין תער ובשאר אברים בתער והמחמיר תבא עליו ברכה ושלום. וכל האיסור הזה אינו אלא משום לא ילבש גבר שמלת אשה. ולרפואה שרי לגלח אף בתער כל גופו. וגם יש בתשובות הגאונים שאם בא להקל כל שערו מעליו מראשו ועד רגליו עם בית השחי ובית הערוה מותר דאין זה תקון אלא ניוול.
<h2>דף מח:</h2>
ירח שלשים. משמע הכא דירח הוי שלשים. וקש' דאמרי' [סנהדרין י"א ע"א] כמה עיבור (החדש) [השנה] ל' יום רשב"ג אומ' חדש. ואמרי' התם חדש מלא וחדש חסר איכ' בינייהו משמע דחדש הוי מכ"ט יום. ונר' לומ' דירח דקרא ר"ל מלא משום שאין חדשה של לבנה פחותה מכ"ט י"ב תשצ"ג וכיון שנכנס ביום שלשים מקצת היום הוי ככולו והוי משלשים. אבל חדש דלשון חכמים הוי שפיר מכ"ט יום.
אין מקיימין עבדים שאינם מולים. י"מ גזירה שמא ינסך את יינו ולא נהיר' דא"כ מאי קא"ל ר' ישמעאל הרי הוא אומ' וינפש הלא לא איירי ר' עקיבא רבו אלא מדרבנן. ונר' דטעמ' משום דאין הקב"ה רוצה שיחזיק אדם גוי בביתו להיות שלו אם לא ימול.
זה גר תושב. ולא הספיק למולו בין השמשות. פי' ומן שבת ראשון קאמ' דאלו מן שבת שני פשיט' דכיון שהיה לו שהות למולו ולא מל לא ישבות. אכן משמע דהשתא ישבות ואם ירצה לחייב עצמו משביתת שבת הרשות בידו. ותימ' דאמרי' [סנהדרין נ"ח ע"ב] גוי ששבת חייב מיתה. וי"ל דזה כיון דדעתו להתגייר מצי לשבות. וא"נ דאף כי אינו מצווה משבת מ"מ אנחנו מצווים שלא לחלל שבת על ידינו לצוות לו ישראל לעשות מלאכתו.
ה"מ היכא דלא פסק' למילתיה. פ"ה דוקא כי לא אמ' מתחלה שימול עצמו אין מקיימין אבל היכא דפסק' למילתיה שאמ' מתחלה שהוא רוצה למול ואחר כך חזר בו מגלגלין עמו אולי יתרצה למול כמקדם. י"מ היכ' דלא פסק' למילתיה שלא פירש שום דבר אז [אין] מקיימין. אבל פסק' פי' פסק הקונה עמו שאם רוצה למול יגלגל עמו ואם לא ימול ימכרנו לגוי פסק' ומגלגל עמו דהוי גביה שכיר בעלמ'. וקש' דלקמן משמע דהיכ' דאמ' שאינו רוצה למול מקיימין והכא נמי היינו רב פפא [דאמר התם] אבל היכ' דאתני אתני. ונר' לפר' ה"מ היכא דלא פסק' שלא אמ' איני רוצה למול אז אין מקיימין ומלין אותו מיד דשהויי מצוה לא משהינן. אבל היכ' דפסק' שאינו רוצה למול א"נ אינו עם הישראל רק כשכיר יום מקיימין ומגלגלין עמו אולי יתרצה למול. וקש' לי דלמה שינה לשונו. ונר' כפ"ה אך לא אסיק אדעתיה דהיכא דאתני אתני עד דשמעיה לההיא דשלח רבין.
גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואינו נענש על אשר עשה בגיות, ובדיני שמים איירי דוקא הכא אבל בדיני אדם אמרי' [עי' סנהדרין ע"א ע"ב] בן נח שבירך את השם בגיותו ונתגייר נהרג. וכמו כן אינו אסור בקרובו' מטעם הזה דכקטן שנולד דמי רק היכא דשייך שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה [לעיל כ"ב ע"א].
שאין עושין מאהבה אלא מיראה. משמע היכא דמיראה אינו טוב, ובמגילה [כ"ה ע"ב] משמע דאף מאהבה אינו טוב דקאמ' דילמ' אתי למעבד מאהבה ומיראה. וגם (בסמוך) [בסוטה (כ"ב ע"ב)] נמי משמ' דמאהבה נמי אינו טוב דקא(מ') חשיב גבי (ר') [ז'] פרושין הם וכולן לגנאי. ובסוף כשם [שם ל' ע"א] משמע דאף מיראה קא חשיב דקאמ' תרויהו צדיקי גמורי נינהו מר מאהבה ומר מיראה. משמע מהתם דאף מיראה צדיק הוא. ונר' לפרש דדוקא מאהבת המקום ומיראת המקום הוו צדיקי, אבל מאהבת השכר ומיראת העונש לאו צדיקי נינהו, והכא ר"ל שאין עושין מאהבת המקום אלא מיראת העונש, והמבין יבין.
<h2>דף מט.</h2>
שמעון התימני אומ' כל שחייבין עליו כרת. נר' דהלכה כשמעון התימני ולא מטעם דקאמ' מתני' והלכה כדבריו דאין למדין הלכה מפי תלמוד [ב"ב ק"ל ע"ב], אלא משום דראיות מוכיחות שהלכה כמותו דודאי אין ממזר מחייבי לאוין כדאמרי' בפ"ק [י"ד ע"א] חייבי לאוין כשרין נינהו, וגם בפרק כיצד [כ"ג ע"א] אמרי' בני חייבי לאוין תפסי בהו קדושי, א"כ זהו דלא כר' עקיבא, וגם (לקמן) [לעיל] בפרקי' [מ"ה ע"ב] אמרינן גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר דילפי' מאשת אב אלמ' אבל מחייבי לאוין לא הוי ממזר, וגם ראיה יש מדאמרי' פרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ח ע"א] הכל מודים שאם בעל ולא קדש אינו לוקה דכתו' [דברים כ"ד] (ולו תהיה) [להיות לו] לאשה משמע הא קדש לוקה משמע דקדושין תופסין בחייבי לאוין דבמחזיר גרושתו איירי. וא"כ הוכחנו דקדושין תופסין בחייבי לאוין ולא הוי ממזר מהם וגם נר' כי הלכה דמחייבי כרתות הוי ממזר דאמר' [שם ס"ו ע"ב] כל שאין עליו קדושין ויש לו קדושין על אחרים הולד ממזר וקאמ' אי זו זו הבא על אחת מכל עריות האמורות בתורה אלמא דמחייבי כרתות הולד ממזר והתם סתם משנה הוא וגם כולל שם כללות הרבה. ומשתמע דהלכה כן. ועוד ראיה דאמ' רב נחמן [שם ע"ו ע"א] גבי כותי ממזר מאחותו וממזר מאשת איש נתערבו בהם, משמע שיש ממזר מאחותו דהוי חייבי כרתות, ויש לדחות דהתם קאי אליבא דר' אליעזר ולר' אליעזר אין ראיה דהא ודאי איהו סבר דיש ממזר מחייבי כרתות כדאמרי' לעיל [י"ד ע"א] אמ' ר' אליעזר אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות מודים שאין ממזר אלא ממי שאסורו איסור ערוה וענוש כרת. ועוד יש להביא ראיה מההיא דאמרי' לעיל [מ' ע"ב] אמ' רב טובי בר קיסנא הבא על צרת חלוצו הולד ממזר מאי טעמ' באיסור' קיימ' משמע דאי באסורא קיימא כ"ע מודו דהולד ממזר משום דיש ממזר מאשת אח דהוי חייבי כרתות.
ר' יהושע אומ' כל שחייבין עליו מיתת ב"ד. יש גור' הכא ר' יהודה והטעם מפני דבפרק י' יוחסין [קידושין ע"ד ע"ב] פריך תלמודא גבי ר' יהודה אומ' ממזר מאשת איש הוי ממזר תנינא חדא זימנא כל שחייבין עליו מיתת ב"ד. אלמ' גרסי' ר' יהודה דלר' יהודה קא פריך. ותי' מהכא דא"כ בן עזאי שהיה גדול ממנו הרבה איך היה מביא ראיה לקיים דברי ר' (יהושע) [יהודה] לכן נר' דגרסי' הכא ר' יהושע ומ"מ פריך שפיר התם דאי ר' יהודה סבר כר' יהושע הוה ליה למיתני וכן היה ר' יהודה אומ' כדבריו. וכן צ"ל התם לעיל מיניה [שם ע"א] גבי הלכה כאבא שאול. וכן מפורש שם.
וכתו' בה איש פלוני ממזר מאשת איש לקיים דברי ר' יהושע ולא היה כתוב כן בתוך המגלה אלא תלמודא מסיים לה ואזיל כפ"ה.
איש פלוני ממזר מאשת איש. צריך ליתן טעם למה נקט מאשת איש ולא נקט כל חייבי מיתות. ונר' דרבות' קמ"ל דאף אשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרה מ"מ הוי הולד ממזר וגם דהוי מיתתו בחנק וכ"ש שאר חייבי מיתות. אבל אין לומ' מעשה כי הוה הכי הוה דא"כ אתי למיטעי ולומ' דגם מחייבי כרתות הוי ממזר אלא דמעשה דהוה הכי הוה. אלא ודאי טעמ' כדפרישי'.
וכתו' [דברים כ"ג] לא יבא ממזר. וא"ת והלא יש הפסק בנתים דכתו' לא יבא פצוע דכא. וי"ל דהאי לא חשיב הפסק כיון דאינם ראויים להוליד.
ושמעון התימני סבר לה כרבנן דאמרי בשומרת יבם של אביו הכתו' מדבר. תימ' אמאי לא קאמ' דסביר' ליה כר' יהודה דאמ' באנוסת אביו הכתו' מדבר ונידרוש מלא יקח עד לא יגלה דהיינו חייבי מיתות וחייבי כרתות הוי ממזר ואין לא יגלה בכלל. וי"ל דסברא לאוקומי שמעון התימני כרבנן דהלכה כמותם והלכה כמותו.
ה"ג ור' יהושע ליכתוב רחמנא לא יגלה. פי' ליכתוב לא יגלה לבד דאי בשומרת יבם של אביו הכתו' מדבר כ"ש חייבי מיתות ולמה לי לכתוב לא יקח דמיירי באשת אב דהוי חייבי מיתות. ואי באנוסת אביו הכתו' מדבר דהוי חייבי לאוין כ"ש דשמעי' חייבי מיתות וחייבי כרתות, וא"כ לא יקח איש את אשת אביו למה לי. אלא לומ' מלא יקח ועד לא יגלה. פי' מלא יקח דוקא דהיינו חייבי מיתות הולד ממזר וממידי אחרינא לא. וא"ת א"כ למה לי לא יגלה כלל. וי"ל דאי בשומרת יבם של אביו מיירי איצטריך לעבור עליו בשני לאוין משום דודתו ומשום לא יגלה כנף אביו. ואי באנוסת אביו משתעי קרא איצטריך לאוסרה ולמיקם עלה בלאו כפ"ה. וקש' למחוק גירסת הספרים דבכל הספרים איכ' ליכתוב רחמנא או לא יקח או לא יגלה. ועוד דלפ"ה מנלן דהוי ממזר משאר חייבי מיתות רק מאשת אב דאית בה איסור סקילה כיון דדרשי' מלא יקח דוקא אשת אב ולא חייבי כרתות אימ' דוקא אשת אב דאית בה איסור סקילה אבל חייבי מיתות קלות משריפה ומחנק לא ליהוי מהם ממזר. ועו' קש' לפ"ה ליישב לישנ' דקאמ' עד לא יגלה דמשמע דמדכת' לא יגלה ילפינן מידי. ולפי פירושו לא ילפינן מידי היי בינתים דלא יקח עד לא יגלה. לכן נר' דגרסי' ליכתוב רחמנא או לא יקח או לא יגלה. דהא אי כת' רחמנא לא יקח לבד מיניה שמעי' חייבי כרתות דדמו לאשת אב דלא תפסי בה קדושי והולד ממזר אי נמי מהקשא דר' יונה שמעי' להו דהוקשו כל העריות זו לזו [לעיל ח' ע"א]. ואי כת' לא יגלה לבד אי מיירי בחייבי כרתות או בחייבי לאוין מ"מ שמעי' חייבי מיתות ב"ד מכ"ש. לא יקח ולא יגלה למה לי אלא ה"ק מלא יקח עד לא יגלה דהיינו כל חייבי מיתות ב"ד בין קלות בין חמורות הוי ממזר אבל לא יגלה דהיינו שומרת יבם דהויא חייבי כרתות אינו בכלל. והשת' ניח' דודאי לא יקח משמע בין חייבי מיתות בין חייבי כרתות אי לאו דלא יגלה מגלה לנו דלא יבא ממזר קאי אלא יקח לבד ודוקא חייבי מיתות אבל מלא יגלה דהיינו חייבי כרתות לא הוי ממזר. אבל חייבי מיתות בין קלות בין חמורות יש מהן ממזר דלא אימעוט רק חייבי כרתות לבד דהיינו לא יגלה, דאי חייבי כרתות נמי לישתוק מלא יקח ושמעינן מלא יגלה. ור' שמעון התימני דריש מלא יקח עד לא יגלה הוי ממזר ואין לא יגלה דהיינו אנוסת אביו דהויא חייבי לאוין בכלל דאין ממזר מחייבי לאוין וכיון דמוקים לא יגלה ללאו שמעי' מלא יקח בין חייבי מיתות בין חייבי כרתות כדפרי' לעיל.
<h2>דף מט:</h2>
הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר נדה דהא תפסי בה קדושי דכתו' [ויקרא ט"ו] ותהי נדתה עליו אפי' בשעת נדתה תהא בה הויה. סוטה נמי אית בה הויה פ"ה דלא פקעי קדושי קמא. ולא נהיר' דדומיא דנדה קתני ונדה אף כשהיא נדה מתקדשת לכתחילה. ונר' לפר' בסוטה נמי דומיא דנדה, כגון שגירשה והחזירה דתפסי בה קדושי. וכן משמע לקמן [פ"ה ע"ב] ודאי סוטה איכ' בינייהו למ"ד דאוריית' האי נמי דאוריית' ויהיה לה כתובה ואי בסוטתו ממש הא כ"ע מודו דאין לה כתובה כיון דזנאי אלא ודאי כדפרישי' בגירשה והחזירה דתפסי בה קדושי ויש לה כתובה. וכן נמי משמע מדנפק' לן מקר' דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה ושם כתיבא הויא דלהיות משמע הויה כדמשמ' בקדושין פרק בתרא [ע"ח ע"א] הכל מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש אינו לוקה מאי טעמ' דרך הויה אסרה תורה אלמ' מלהיות מפקינן הויה. אכן רש"י גרי' שם דרך לקוחין אסרה תורה. וטעמ' משום דלעיל מיניה אמ' אביי הכל מודים במחזיר גרושתו שאם קדש ולא בעל אינו לוקה להיות לו לאשה אמ' רחמנא אלמא דלהיות משמע בעולה ולא הויה, ולכך גריס שם דרך ליקוחין אסרה תורה. ואין צריך למחוק גירסת הספרים בגלל כן דשפיר גרסי' דרך הויה אסרה תורה דמלהיות מפקי' הויה ומילתיה דאביי דקדש ולא בעל לאו מלהיות נפקא אלא מלאשה דמשמע דרך אישות דהיינו בעילה. ור"ח פי' דנהי דבא על הסוטה לא הוי ממזר מדאוריית' מדרבנן מיהא הוי ממזר, וראיה מדאמרי' לקמן [פ"ז ע"ב] אשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת בעלה ונשאת תצא והולד ממזר מזה ומזה והוי כמו סוטה. ומ"מ קאמ' מתני' דהוי ממזר מדרבנן. ולא נהיר' דלא דמי כלל לאשה שהלך בעלה למדינת הים דהתם הטעם שאמרו חכמים שהולד ממזר כי היכי דתידוק ותינשא אבל באשת איש מזנה לא עבדי' תקנתא שלא תזנה שאם נפשה לזנות לא תשמע לדברינו. ועוד ראיה דאי אפשר לומ' כדפרישי' שהרי אמרי' לקמן [פ"ה ע"ב] בחלוצה דלא מרגלא ליה משום דבנה פסול מדרבנן דחליצה גופה אינה פסולה אלא מדרבנן וא"כ איך אמרי' לקמן גבי סוטה דמרגלא ליה להא דפרי' הלא בנה פסול מדרבנן אלא ודאי הולד כשר. והקשה הרב רבי' נתנאל כיון דנפקא לן מחזיר סוטתו מלא יוכל בעלה הראשון וכו' ואמרי' הכא דהולד כשר א"כ מאי טעמ' דר' עקיבא דאמ' במחזיר גרושתו הולד ממזר, בשלמ' לפ"ה ניח' דנימ' דקר' דלא יוכל לא איירי כלל במחזיר סוטתו, ובמקיים סוטתו איירי' הכא דאית בה ראיה מטעם דלא פקעי קדושי ואין הולד ממזר, ואפי' החזירה אין הולד ממזר לר' עקיבא נמי כיון דאינתק לאו דלא יוכל לגבי מקיים סוטתו דהא אית בה הויה משום דלא פקעי קדושי מעתה נאמר הואיל ואישתראי הלאו אישתרי ואפי' אם יחזירה לא יהא הולד ממזר, אבל ממחזיר גרושתו יהא הולד ממזר. אבל לפי' הר"י דמקר' דלא יוכל שמעי' דאית הויה במחזיר סוטתו ואין הולד ממזר מאי שנא מחזיר גרושתו ממחזיר סוטתו. הא כולהו נפקי מחד קר' מלא יוכל וכו' וכתו' בתר כן הויה להיות לו לאשה. וי"ל דר' עקיבא יתרץ שאני מחזיר גרושתו דכתיב בגופה תועבה אבל בסוטה לא. ואומ' ראש"י כי מזה נוכל לתרץ קושיא דלעיל [מ"ד ע"ב] דפריך לעיל לר' עקיבא למאי איצטריך היא תועבה וכו' וצ"ע לעיל. והשת' נוכל לומ' דשפיר איצטריך היא תועבה להיא גופה למימ' דלא תפסי בה קדושי. דאי לא כת' בגופה תועבה ה"א דתפסי בה קדושי ולא הוי הולד ממזר כמו בסוטה דכולהו מחד קרא נפקי, וכתו' להיות וכו', א"כ תפסי בהו קדושי דקר' דלהיות קאי נמי אמחזיר גרוש' עם סוטה וכו' כ"נ לראש"י.
תניא נמי הכי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל השומרת יבם שאין הולד ממזר. פ"ה לא מיבעיא למאן דאמ' דר' עקיבא לא משוי ממזר אלא מחייבי לאוין דשאר דפשיט' דבהני אין הולד ממזר דלא הוו חייבי לאוין דשאר. אלא אפי' למ"ד מן הכל היה עושה ר' עקיבא ממזר אף מחייבי לאוין דלאו דשאר כגון מחזיר גרושתו בהני מודה דאין הולד ממזר דקדושין תופסין בהם כדמפרש תלמודא ואזיל. וק' לפ"ה דסבירא ליה דמחזיר גרושתו לא הוי חייבי לאוין דשאר דפשיט' כיון שהיית' אשתו שארו הויא. ועו' דסביר' ליה לרש"י דהכל מודים קאי אמאן דאמ' שר' עקיב' היה עושה ממזר מכל חייבי לאוין א"כ אמאי לא תנא הך דהכל מודים גבי משנה דמחזיר גרושתו [לעיל מ"ד ע"א]. ועוד ר' סימאי דאמ' מן הכל היה עושה ר' עקיבא ממזר חוץ מאלמנה לכ"ג אמאי לא מפיק שומרת יבם. ועו' דלקמן משמע דכ"ע מודו דאליב' דר' עקיבא יש ממזר מיבמה פרק האשה רבה [צ"ב ע"א] דקאמ' זו דברי ר' עקיבא דאמ' אין קדושין תופסין בחייבי לאוין אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה ולימ' אין ממזר מחייבי לאוין, הך תנא תנא דבי ר' עקיבא הוא דאמ' מחייבי לאוין דשאר הוי ממזר מחייבי לאוין גרידי לא הוי ממזר משמע בהדיא דלאידך הוי ממזר מיבמה. לכן נר' לר"ת דודאי מחזיר גרושתו הויא חייבי לאוין דשאר והאי הכל מודים דהכא לא קאי למ"ד דר' עקיבא עושה ממזר מכל חייבי לאוין אלא הכל מודים לשמעון התימני קאי דאע"ג דבנדה איכ' כרת מ"מ לא הוי ממנה ממזר. וכן סוטה הויא השתא לר' עקיבא דאמ' לא הוי ממזר אלא מחייבי לאוין דשאר וסוטה מיקריא שארו וא"ה קאמ' הכ' דלא הוי ממזר כדמפר' לעיל טעמ' דכת' בה הויא. וא"ת מאי קמ"ל בשומרת יבם דלא הוי הולד ממזר פשיט' דהא חייבי לאוין גרידי היא וי"ל דלרב אשמעי' רבות' דאמ' [לקמן צ"ב ע"ב] אין קדושין תופסין ביבמה דכתו' לא תהיה. וא"ת ומאי טעמ', דהא דאמ' ר' עקיבא מחייבי לאוין גרידי לא הוי ממזר היינו משום דקדושין תופסין בהם אבל כיון דרב קאמ' אין קדושין תופסין אמאי אין הולד ממזר. וי"ל מידי דהוה אגוי ועבד דאין קידושייהו כלום דאמרי' אין הולד ממזר משום דילפי' מאשת אב דלדידיה הוא דלא תפסי בה קדושי אבל תפסי בה קדושי לאחריני. וא"ת ומאי קמ"ל פשיט' כיון דילפינן מאשת אב א"כ לא הוי הולד ממזר מידי דהוה אגוי ועבד. וי"ל דס"ד כיון דאיכ' צד היתר ביבמה ליבם אימ' דהולד ממזר. וא"ת ולמאן דפסיל בגוי ועבד מאי שנא שומרת יבם דלא הוי הולד ממזר. וי"ל כיון דאי חלצה לה שריא לכ"ע ותפסי בה קדושי לא הוי הולד ממזר. ותימ' דאמרי' לקמן פרק האשה רבה [צ"ב ע"א] זו דברי ר' עקיבא דאמ' אין קדושין תופסין בחייבי לאוין אבל חכמים אומ' אין ממזר מיבמה משום דטעמ' דהוי ממזר משום דאין קדושין תופסין והכ' אמרי' דאע"ג דאין קדושין תופסין [אין] הולד ממזר. ופר"ת דה"ק זו דברי ר' עקיבא דאמ' אין קדושין תופסין בחייבי לאוין דכיון דסבר דבכל חייבי לאוין גרידי הולד ממזר מוא"ו דלא יגלה פשיט' דלא תפסי בהו קדושין. ולא קאמ' דתלי טעמ' דממזרות במאי דאין קדושי' תופסין בה. אלא מפרש' דר' עקיבא נמי משוי ממזר מיבמה דכיון דמפיק חייבי לאוין מיתורא דוי"ו אין חילוק ביבמה. ואע"ג דלא תפסי קדושי ביבמה לשום אדם ולא הויא דומיא דאשת אב מ"מ הולד ממזר דבכל חייבי לאוין הולד ממזר. אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה דהא בחייבי לאוין גרידי לא הוי ממזר וא"כ אין ממזר מיבמה, והנהו חכמים אליב' דר' עקיבא מיירי כדמפרש התם תלמודא דסבר דלא אמ' ר' עקיבא הולד ממזר אלא בחייבי לאוין דשאר אבל בחייבי לאוין גרידי לא. ואביי מספק' ליה פי' ואביי דלא תנא שומרת יבם מספק' ליה אי כרב דאמ' דאין קדושין תופסין ביבמה וניחא שפיר הכל מודים כדפרישי' דאע"ג דאין קדושין תופסין אין הולד ממזר כיון דאי חלצה שריא לעלמא ותפסי בה קדושי. או כשמואל דספק לו אם קדושין תופסין ביבמה אם לא וא"כ אם אמת הוא דתפסי בהו קדושי לא מצינן למיתני הכל מודים דפשיט' הוא כיון דחייבי לאוין גרידי הוא. כן פר"ת ורש"י לא פירש כן ופי' ואביי מספק' ליה אי כרב דאמ' אין קדושין תופסין בה ואין הכל מודים אמת דאין הולד ממזר דודאי הולד ממזר. אי כשמואל דאמ' קדושין תופסין בה וניח' שפיר הכל מודים אך לא נהיר' דמאי רבות' היא פשיט' לכן נר' כפי' ר"ת. ותימ' דמשמע לפי סוגיא דלקמן דלרב דמוקים לא תהיה אשת המת החוצה לא תהיה בה הויה לזר ליכ' לאו ליבמה לשוק דלא אתא קרא אלא לומ' דלית בה קדושי. וקש' דהא אמרי' לקמן זו דברי ר' עקיבא דאמ' אין קדושין תופסין בחייבי לאוין משמע דדבר פשוט הוא דאיכ' לאו ביבמה. וגם בפרק האומ' [קידושין ס"ח ע"א] משמע דקאמ' ומה יבמה שהיא בלאו לא תפסי בה קדושי משמע דלכ"ע איכ' לאו ביבמה ונר' דאף לרב איכ' לאו ביבמה וה"ק לקמן מספק' ליה אי ללאו גרידא אתא אי לאין קדושין תופסין ביבמה אתא מדאפקיה קר' בלשון הויה. [גליון. מספק' ליה אי כרב אי כשמואל הוה מצי למימ' כשמואל ממש אכן נקט רב ושמואל משום דשמואל מספקא ליה אם דברי רב כנים הם לכך הזכיר דברי רב הכ'].
<h2>דף נ.</h2>
זכה מוסיפין לו. והא דאמרי' [מו"ק כ"ח ע"א] חיי בני ומזוני לאו בזכות' תלייא מילת' אלא במזלא תליא מילתא. י"ל דמ"מ זכות גדול מועיל כדאמרי' בשבת [קנ"ו ע"ב] גבי ברתיה דר' עקיבא דאמרי לה כלדאי וכו'.
כאן שנה ר' משנה שאינה צריכה. פ"ה דזיל קרי בי רב הוא, אשתו שמתה מותר באחותה. וקש' דבכמה משניות מצינו דבר מפורש בקרא. ועוד דהא שפיר איצטריכא מתני' להשמיענו נתגרשה ומתה מותר באחותה אבל לא מתה אסירה אע"ג דנתגרשה. ונר' דרב יוסף קאי איבמתו שמתה מותר באחותה דמשנה שאינה צריכה היא דכיון דתנא אשתו שמתה מותר באחותה כ"ש יבמתו שמתה דמותר באחותה. ואע"ג דגבי יבמה איכ' למידק באחותה אין באמה לא כדדייקי' בפ"ב [י"ז ע"ב], רב יוסף לית ליה ההוא דיוקא דקסבר אין זיקה. אבל בבא דאשתו צריכה שלא תדרוש כל שבחייה לדרשא אחריתא כדבעיא למדרשיה בפ"ק [ח' ע"ב]. ונשאת לאחר נמי איצטריך דלא תימ' כי לא מתה נמי כיון שנישאת לאחר כמתה דמיא. מאחר דאסור להחזיר גרושתו משנשאת. והוה אמינא דשרי באחותה.
אין גט אחר גט לאסור בקרובות שניה ממה נפשך דאי גט קמא דחי פקעא זיקה דתרויהו והוה ליה גט שני כמגרש נכרית, ואי גט קמא לא דחי גט בתרא לא מהני מידי.
ואין מאמר אחר מאמר בין יבמה אחת ושני יבמין ובין יבם אחד ושתי יבמות לענין שלא יאסר בקרובות שנייה וגם לא תפסול הראשונה עליו. ומשמע מהכא דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין כר' עקיבא ולא נהיר' דא"כ לקמן במתני' דקאמ' זו דברי ר' עקיבא דאמ' אין קדושין תופסין אמאי לא קאמ' מריש' זו דברי ר' עקיבא, אבל רבנן סברי קידושין תופסין, ואע"ג דבחלץ ועשה מאמר פליגי רבנן כדמשמע בגמ' [נ"ב ע"ב] דקאמ' זו דברי ר' עקיבא אבל חכמים אומ' יש אחר חליצה כלום משמע דמאמר תפיס, ה"מ לאחר חליצה לפי שהחליצה הפקיעה הזיקה מכל וכל והוו קדושין גמורין אחרי כן ולהכי תפסי בה אף מאמר אע"ג דלא הוי אלא מדרבנן, אבל הכא במאמר אחר מאמר שהמאמר הראשון לא הפקיע הזיקה כולה ועדיין נשאר מקצת זיקה, וא"כ לא הוו קדושין גמורין אחרי כן שהם תלויין עדיין בזיקה היבמה וקידושין כאלו דלא הוו אלא מדרבנן כגון מאמר לא תפסי. ונר' דאפי' כרבנן אתיא דדוקא קדושין דאוריית' תופסין בחייבי לאוין אבל מאמר דלא הוי רק מדרבנן לא תקינו רבנן שיועיל אחר מאמר. אכן הריב"א לא פי' כן דפי' דלרבנן כיון דקדושין תופסין אחר ביאה ה"ה מאמר אחר מאמר. וכי קאמ' לקמן זו דברי ר' עקיבא ה"ה דהכ' הוה מצי למימ' כן.
ולא בעילה אחר בעילה כשרה דאחר בעילה פסולה יש בעילה כגון בעילה אחר הגט יש אחריהן ביאה כי היכי דיש אחריה מאמר.
נתן גט ועשה מאמר באותה יבמה עצמה אפי' ר"ג מודה דיש מאמר אחר הגט דדילמ' גט לא דחי ומהני מאמר אבתריה. וכ"ש לרבנן דאמרי אהני גט קצת ומשייר קצת (דא"נ) [דה"נ] מהני מאמר אבתריה וצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו. ומייבם אינו דמגט קמא קם ליה בלא יבנה.
נתן גט ובעל אסור לקיימה משום לא יבנה ואפי' לר' עקיב' דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין דכותיה מוקמי' להך מתני' בגמ' מודה דתפסי קדושי ביאה אחר גט, דלא קם עלה בלא יבנה רק מדרבנן, דדוקא אם חלץ לה דקם עליה מן התורה בלא יבנה לא מהני ביאה אחריה אבל אחר גט מהני. ובגט לחודיה לא סגי כמו באשתו גמורה שהרי בעילה פסולה היא שהייתה אחר הגט וצריכה חליצה לזיקתו.
אין לאחר חליצה כלום. ואע"ג דחליצה פסולה היא דאי בעי לייבומה לא מצי לייבמה מ"מ דחייא ואין אחריה כלום לענין דאי הדר מקדש לה במאמר וביאה אינה צריכה גט כר' עקיבא דאמ' אין קדושין תופסין בחייבי לאוין.
חלץ ועשה מאמר או חלץ ונתן גט. גט דאחר חליצה לא הוה איצטרי' למיתני. דאי לאשמועי' דאינה כלום ליאסר בקרובותיה מחליצה איפסלא אלא איידי דבעי למיתני גט דלאחר בעילה כדקתני בסמוך ולהשמיענו דאין אחר ביאה כלום ואינה אסורה להחזירה לו אם נתן לה גט להכי תנא הכ' גט שלאחר חליצה. ובסמוך דתני בעל ועשה מאמר לא איצטריך למיתני מאמר דאחר ביאה דלמאי (כו) ליתני הא אפי' מאמר אחר מאמר לא מהני מידי כ"ש אחר ביאה אלא משום דתנא מאמר אחר חליצה תנא נמי מאמר אחר בעילה. וכן מפרש תלמודא לקמן [נ"ג ע"ב] אכן פרשתי כאן למען ירוץ קורא במשנה בלי גמגום. וגם בקונ' פי' כן.
<h2>דף נ:</h2>
בין שני יבמין ליבמה אחת ובין יבם ושני יבמות קאי אדלעיל. חלץ ועשה מאמר ונתן גט ובעל ביבם אחד ויבמה אחת מיירי ואע"ג דכולה הך מילת' פירש לעיל הדר תנייה הכא לאשמועי' פלוגת' דר' נחמיה ורבנן דבסמוך.
גמרא. מדגט לא מהני חליצה נמי לא מהניא. וא"ת והלא כתיב' בקר' בהדיא חליצה. וי"ל שיאמרו דצריך חליצה עם גט דשאר נשים ויצטרך ביבמה גט וחליצה. אבל אין לומ' דבאשה בעלמ' נמי תועיל חליצה דאי חליצה לא מהניא יאמרו דגט נמי לא מהני והא דכת' בהדיא גט נאמר דהיינו עם חליצה (שביבמה). כמו דאמרי' בחליצה [שביבמה]. די"ל דדוקא ביבמה שייך שפיר גט וחליצה אבל בשאר נשים לא שייך קריאה כמו ביבמה ולא שייך בהו חליצה כלל ולא אתי למיטעי שלא יועיל גט בשאר נשים.
<h2>דף נא.</h2>
מספקא ליה גט אי דחי אי לא דחי. וא"ת אמאי לא קאמ' דפשיט' ליה דגט דחי ומאמר קני ולהכי אין גט אחר גט ואין מאמר אחר מאמר. וי"ל דאי אפשר לומ' כן דהא קאמ' דיש מאמר אחר גט וגט אחר מאמר. וא"ת והא לא ידע עדיין מילת' דומודה ר"ג שיש גט אחר מאמר דהא מינה פריך בסמוך. וי"ל דנהי דלא ידע בריית' דבסמוך מ"מ ממתני' דייקי' לה שפיר דוקא אין גט אחר גט ואין מאמר אחר מאמר אבל מאמר אחר גט וגט אחר מאמר מהני.
עדיפ' ממאמר. ואין להקשות ומאי עדיפות' הוא הלא כמו כן יש גט אחר מאמר אע"ג דלא עדיף ממאמר אלא דכותיה. די"ל שאני גט ומאמר דזה דוחה וזה קונה, אבל הכא הכי פירוש', עדיפ' ממאמר דמאמר אחר מאמר לא מהני דלא עדיף מאמר בתרא ממאמר קמא ואינו יכול לתפוס במה שתפס מאמר ראשון. וביאה פסולה אע"פ שאינה יכולה לתפוס מסברא רק בצד שתפס המאמר שלפניה, שהרי כיון דתרויהו לקנות סברא הוא דההוא צד דחזי למאמר חזי לביאה, ואפי' הכי מהניא אחר מאמר ותופסת באותו צד עצמו א"כ אלימ' היא ממאמר, וגריעא ממאמר דאלו מאמר אחר הגט קני לכולא שיורא דגט, שאין מאמר מועיל אחריו, דכי אמרי' במתני' אין מאמר אחר מאמר ר"ל בין לאחר מאמר כשר בין לאחר מאמר פסול מדלא מפליג בין כשר לפסול כמו גבי ביאה וחליצה. ואלו ביאה לא קניא ליה לכולי שיורא דגט שהרי מאמר מועיל אחריה, ואם הוה קני לכולא שיורא דגט כמו מאמר לא היה מועיל מאמר אחריה שאין מאמר יכול לתפוס הצד שהביאה תפסה. אבל הקו' לא פיר' כן ופי' דאפי' ביאה אחר הגט לא קני לכולה שיורא דגט שביאה מועלת אחריה כדאמרי' הבעילה בזמן שהיא בתחילה אין אחריה כלום אבל בעילה באמצע ובסוף יש אחריה. ותי' מנא ליה דיש אחריה ביאה דילמ' דוקא מאמר יש אחריה אבל לא ביאה. וגם אם אמת הדבר כרש"י דיש ביאה אחר ביאה פסולה מ"מ לא הוזקקנו לפרש אלא להוכיח ממאמר עצמו כדפרישי'. ומ"מ נר' דצ"ל שאמת הדבר דיש ביאה אחר ביאה פסולה לר"ג, שאחרי שמאמר מועיל אחריה משום דלא קנייא לכולא שיורא דגט ה"ה ביאה, דאי אמרי' דאע"ג דמאמר מהני אחר ביאה פסולה מ"מ לא מהניא ביאה, משום דכל מה שביאה פסולה יכולה לתפוס עשתה ביאה הראשונה ואין קונה אחריה כלום, דדוקא מאמר קונה מה ששיירה אבל לא ביאה. א"כ קש' מנליה לתלמודא דמאמר אחר הגט קני ליה לכולי שיורא דגט ממה שאין מאמר קונה אחריו דילמא לעולם אימ' לך דלא קני לכולי שיורא דגט ומ"מ לא קני מאמר אחריו דכל מה שמאמר יכול לעשות כבר עשה מאמר הראשון. אבל ביאה תועיל אחריו כמו דאמרי' דאחר ביאה פסולה אין ביאה קונה ומאמר קונה. אלא ודאי אמת הדבר דיש בעילה אחר בעילה פסולה והיינו כדפרישי' במתני'. הגה"ה, ודעתי היה לפרש כן הלשון כי דברי רש"י כנים דודאי יש ביאה אחר ביאה פסולה, דאי אין ביאה אחר ביאה פסולה מנליה דביאה פסולה גריעא ממאמר פסול, דאין לומ' כדפרשו התוספות משום דמאמר קונה אחריה, הרי כמו כן ביאה קונה אחר מאמר פסול והוי דומה בדומה דאין מאמר אחר מאמר פסול ואין ביאה אחר ביאה פסולה אבל יש מאמר אחריה, וכן יש ביאה אחר מאמר פסול. ואמת כי מה שאמ' התלמוד דמאמר פסול קני לכולי שיורא דגט לאו דוקא כוליה אלא לענין שמאמר לא יועיל אחריו וביאה פסולה לא קני לכולי שיורא דגט דביאה תועיל אחריה כדפרי'. ע"כ. ורבי' שמשון עשה מזאת השיטה לר' בתוספות ודוק ותשכח בלקוטים שלי ותמצא שכתבתי אותן מפורש באר היטב.
נתן גט לזו וגט לזו רשב"ג או' חולץ לראשונה. פ"ה וכ"ש דעדיף טפי חליצת שנייה לפטור ראשונה דכיון דגט שניה אינו כלום א"כ החליצה עדיפא. אלא עצה טובה קמ"ל שלא יאסור עצמו בקרובת שניה שאם יחלוץ לה יאסור בקרובות שתיהן זו ראשונה מפני שגרושתו היא ושנייה מפני שהיא חלוצתו.
הא אמ' שמואל חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה. פ"ה דדוקא לר"ג קא פריך דאמ' חולץ לראשונה ומיפטרה אידך אבל לרבנן לא פריך אע"ג דאמרי' חלצה לאחת מהן. די"ל דטעמא הוי דאמרי' דמחליצה דחדא מיפטרא אידך משום דתרוייהו חליצות פסולות נינהו דיש גט אחר גט. אבל לר"ג דאין גט אחר גט והוי חליצת שנייה כשרה פריך שפיר איך מיפטרא שנייה בחליצה ראשונה שהיא פסולה. ותימ' דלעיל [כ"ז ע"א] משמע דאף בפסולות קאמ' שמואל דבחדא לא מיפטרא אידך, גבי התחיל באחיות לא יגמרו בצרות. וצ"ל דה"ה דהוה מצי למיפרך לרבנן אכן פריך בהדיא לר"ג דפטר שנייה דמציא לחלוץ חליצה כשירה בחליצה ראשונה שהיא פסולה.
<h2>דף נא:</h2>
לימא תהוי תיובתיה דרבה בר רב הונא דאמ' חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין. וא"ת ואמאי לא פריך מיבם אחד ושתי יבמות דאמרי חכמים חלצה לאחת מהם ואמאי הלא יש לנו לומ' צריכה לחזר על כל הבית כמו על כל האחין. וי"ל דניחא ליה לאותביה שפיר בהדיא מחיזור דאחין לחיזור דאחין. ונר' דהיינו הך קושיא שפי' התוספות למעלה ואינה צריכה.
אם ביאת ראשון ביאה [ביאת] שני אינה ביאה דהא בעילה בזמן שהיא בתחלה אין אחריה כלום ואינה מקודשת לשני כלל ולא נפסלה על הראשון. וא"ת הרי נפסלה משום בעילת זנות דהא אמרי' [נדה מ"ה ע"א] בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה כולם נפסלות על ידו. וי"ל דאינה נאסרת משום דאמרי' [כתובות ט' ע"א] אין האשה נאסרת על בעלה אלא על ידי קנוי וסתירה. ולא נהירא דהיינו דוקא היכ' דליכא עדים תרי. אבל הכא שכל העולם יודעים ודאי היא נאסרת. ונר' לומ' דמיירי הכא בביאת אונס ושוגג דמהני ביבמה וזנות לית בה. א"נ כרבנן ובקטנה פי' דפתוי קטנה אונס הוא.
בן עזאי אומ' יש מאמר אחר מאמר בשני יבמין ויבמה אחת דכל חד וחד תקינו גט ומאמר ביבמה. ואין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד דמאמר קמא עביד כל מה שיוכל מאמר לעשות. [גליון. הראב"ד ז"ל כתב יש מאמר אחר מאמר בשני יבמין ויבמה אחת דכיון דלהאי לית ביה אלא חצי זיקה לא קני קנין גמור למדחי אידך, אבל שתי יבמות ויבם אחד דלזה היבם יש לו זיקה שלמה בכל חדא וחדא, המאמר הראשון קונה קנין גמור]. י"ג איפכא יש מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד כעין קדושין דשתי נשים חזו לגברא חד. ואין מאמר אחר מאמר בשני יבמין ויבמה אחת דאתתא לבי תרי לא חזיא. ופ"ה גירסא ראשונה עיקר דאמרי' לקמן בשילהי פרקי' [נ"ג ע"א] אחד יבמה אחת ואחד שתי יבמות וקאמ' מתני' דלא כבן עזאי. פי' מתני' דתנן יש מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד דלא כבן עזאי, דתנן בן עזאי וכו' משמע דגרסי' במלתיה דבן עזאי אין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד. מיהו יש ליישב גירס' אחרונ' אלו אמ' קאי אסיפא דתנן וכן אתה אומ' בשני יבמין ויבמה אחת. ואין להקשות ממאי דמתני' דאחד יבמה וכו' רמיזא עלה דהאייך דקאמ' מתני' דלא כבן עזאי, דה"נ אמרי' לקמן [שם] גבי גט לזו וגט לזו צריכות הימנו חליצה. וקא' לימ' מסייעא ליה לרבה בר רב הונא דאמ' חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין ומאי סיעתא היא הא איכ' למימ' ה"מ למיפטר צרה אבל נפשה פטרה דלית לן דצריכה לחזר על כל הבית, אלא ודאי קאי אסיפא דשני יבמין ויבמה אחת אע"ג דרישא התם רמיזא וניח' דמקשה שפיר. צ"ל דהני תנאי דקמן דאית להו מאמר לב"ש קונה קנין גמור אינם שוים לב"ש קונה מדאוריית' כדמשמע לעיל פרק ד' אחין [כ"ט ע"ב] וכולהו תנאי מדרבנן ולר"ג לא קני שלא יהא גט אחריו אלא שאין מאמר אחריו. ובן עזאי מפליג בין ב' יבמין ויבמה אחת וב' יבמות ויבם אחד, ור' שמעון מספקא ליה אי קני אי לא קני.
והא ביאה פסולה דכמאמר שויוה רבנן. פ"ה דכי היכי דצריך גט וחליצה אחר מאמר כמו כן צריך גט וחליצה אחר ביאה פסולה. וקא' ר' נחמיה דאין אחריה כלום וא"כ כמו כן סבר דאין מאמר אחר מאמר. ותימ' מאי קא מדמה שאני ביאה דמן הדין אין אחר ביאה כלום רק משום גזרה דמפרש לעיל [נ' ע"ב]. ואמרינן [לקמן נ"ג ע"ב] טעמ' דר' נחמיה כיון דביאה מדאורית' מידע ידיע. וכן כיון דחליצה מדאוריית' מידע ידיע ולא אתי למיטעי. אבל לאחר מאמר נימ' דיש אחריו אף לר' נחמיה. ותי' רבי' ברוך ב"ר יצחק מכרך טימאי דמייתי שפיר דודאי ר' נחמיה סבר דמאמר קונה מדאוריית' מק"ו דקדושי' דאי לאו הכי מאי טעמ' מהני מאמר ביבמה הא לאו הוי טעמ' אלא משום דגזרינן אטו ביאה. וכן גט אטו חליצה כדמשמע בריש פרקי' [נ' ע"ב] וזה אינו לר' נחמיה דהא לקמן [נ"ג ע"ב] קאמ' כיון דביאה מדאוריית' וחליצה דאוריית' מידע ידיע. אלא ודאי ר' נחמיה סבר דמאמר קונה מדאוריית' וא"כ אין מאמר אחר מאמר. ולא נהיר' לר"י דא"כ לא לישתמיט תנא לאשמועינן שיועיל מאמר כמו ביאה ויפטור גט כמו חליצה. ועו' דמשמע לישנא והא ביאה פסולה דכמאמר שויוה רבנן דהא תלייא בהא, ולפי' זה אין זה תלוי בזה. וע"ק לישנא דקאמ' בין באמצע, פי' בין הביא[ה] באמצע, דכיון דגט דוחה כמו חליצה ומאמר כמו ביאה א"כ מאי שייך אמצע בביאה הלא ביאה אי קודם הגט או אחר מאמר לאו מידי הוא ובלא אותו אמצע אין אחריה כלום. ונר' דקאמ' והא ביאה פסולה וכו' דפריך מכח שאין לנו לומ' שמועיל ביאה יותר ממאמר לשום תנא שהרי ר"ג סבר אין מאמר אחר מאמר וא[פ]"ה מהני מאמר וביאה אחר ביאה פסולה כדפרי' בריש פרקי'. וכן לרבנן לא גרע מאמר מביאה פסולה. ושוין הם דיש מאמר אחר מאמר וכן יש ביאה אחר ביאה פסולה. וא"כ אין לנו לומ' לר' נחמיה שתועיל ביאה פסולה יותר ממאמר וקאמ' דאין מאמר אחר ביאה פסולה וא"כ כמו כן אין מאמר אחר מאמר. ולא נהיר' שהרי סברא גדולה יש לחלק דהא ביאה פסולה דיש אחריה לר"ג ולרבנן היינו משום דאיכ' למיגזר כדמפרש תלמודא בריש פרקי'. ור' נחמיה לא סבירא ליה משום דביאה וחליצה הוו מדאוריית' ומידע ידיע. ונר' להר"י לפר' דקא פשיט שפיר דלר' נחמיה אין מאמר אחר מאמר דהא סברא הוא לומ' לכ"ע אין מאמר אחר מאמר משום דכל אשר יכול לעשות עושה מאמר ראשון ולא הוי טעמ' דרבנן דאמרי יש מאמר אחר מאמר אלא משום שעשאוהו חכמים כביאה פסולה שיש אחריה משום טעמ' דמפרש תלמודא בריש פרקי', אי ביאה אחר הגט דילמ' אתי למיבעל אחר חליצה אי ביאה אחר מאמר הוא דילמ' אתי למיבעל אחר ביאה. ומ"ה אמרו חכמים יש מאמר אחר מאמר דאי לא תפיס כלל מאמר אחר מאמר אתי למימר כמו כן דלא תפיס מידי אחר ביאה פסולה. דאיכ' למיגזר גזירות דריש פרקי'. אבל אי לאו הכי הוה סביר' להו אף לרבנן דאין מאמר אחר מאמר דסברא הוא דכל מה שמאמר יכול לתפוס תופס מאמר ראשון וא"כ לר' נחמיה דסבר דביאה פסולה אין אחריה ליכ' טעמ' לומ' דיש מאמר אחר מאמר משום דיש אחר ביאה פסולה. דהא ר' נחמיה סבר דאין אחר ביאה פסולה כלום וא"כ אין מאמר אחר מאמר. וא"ת וכיון דטעמ' דיש מאמר אחר מאמר (לימ') משום דחזי כביאה פסולה דיש אחריה כלום. מאי טעמ' דיש גט אחר גט הלא סברא הוא דכל שיכול גט לדחות דוחה הראשון ולא שייך טעמ' כדפרישי' גבי מאמר. וי"ל דכיון שתקנו יש מאמר אחר מאמר תקנו כמו כן גט אחר גט דגט ומאמר שוין. ואי הוה אמרי' אין גט אחר גט יאמרו העולם אין מאמר אחר מאמר ואיכ' למימ' כדפרישית. וא"ת ולר' נחמיה דסבר דלא גזרי' גזירות דריש פרקי' מאי טעמ' מהני גט ומאמר ביבמה, דאין לומ' שמא יאמרו גט להוציא וחליצה להוציא וכן מאמר לקנות וביאה לקנות ומדגט ומאמר לא מהנו חליצה וביאה נמי לא מהניא הא אית ליה לר' נחמיה דחליצה וביאה מדאוריית' ומידע ידיע. וי"ל דודאי לגבי מאמר לחודיה וגט לחודיה קסבר שפיר דמהני קצת שלא יבא לטעות בביאה וחליצה אבל לגבי דבר העשוי אחריו כגון ביאה פסולה אין לטעות ולומ' דאם אין לאחריה כלום שיאמרו דמהנייא ואתי למיבעל אחר ביאה דדבר ידוע הוא דביאה דאורייתא היא והיינו דין שלעיל שום דבר אחריה אבל מאמר דרבנן דין הוא שמועלת הביאה של אחריו לענין דאין לאחריה כלום. גם נ"ל דטעמ' רבא איכא דאין לטעות למיבעל אחר ביאה דאדרבה סברי כ"ע דחשיבות' דביאה היא ואפי' פסולה אין אחריה כלום וכ"ש דביאה כשירה אין לה שיור דאין אחריה כלום ולא אתי למיבעל אחרי ביאה. ורבנן לית להו האי טעמ' דקסברי דכיון שתקנו חכמים גט ומאמר לחודייהו ביבמה דלא ליתי למיבעל אחר ביאה כמו כן תקנו דביאה פסולה יש אחריה דלא ליתי למיטעי בביאה אחר ביאה. ודמוסיף יוסיף.
<h2>דף נב.</h2>
ומאן דמבטל גיטא. אע"ג דסבר רב בטלו אינו מבוטל [גיטין ל"ג ע"ב], מ"מ מוציא לעז בכל מאמצי כחו. ועל דמסר מודעא אגיטא אע"ג דלבתר כן מצריכין אנחנו לו לבטל המודעא מ"מ הוציא לעז.
ועל דמצער שליחא דרבנן. לאו שליחא ממש אלא צורבא מרבנן ולאו מצער דוקא אלא מחרף כדאמרי' בעשרה יוחסין [קידושין ע' ע"א] גבי רב יהודה דקרי ליה ההוא גברא שויסקיל.
ועל חתנא דדייר בי חמוה. והשתא שאין אנו נזהרין סמכינן אנהרדעי דאמרי דבכולהו לא מנגד רב אלא אמאן דמקדש בביאה, מיהו קל מסובין הוי כדמשמע בספר בן סירא, וטוב ליזהר רק אם מוצא בחמיו טובת הנאה יכול לדור.
משום פריצותא. פ"ה משום דצריך עידי יחוד ועידי ביאה וגנאי הדבר מאד. ול"נ דהכא גבי יבמה מאי עדי יחוד שייך לכ"נ לפר' משום דמתחיל תחלת קנינו בביאה ופריצותא הוא.
בשטר כיצד כדאמרי'. פ"ה דכיון דאיתקש יבמה לאשה א"כ כל הקנין שבאשה יהא ביבמה וא"כ מאי קאמ' בשטר פשיט' דהוי כשאר נשים.
כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט. תימ' דמשמע פרק כל הגט [גיטין כ"ו ע"ב] דאינו גט. ופי' התם הקונ' דלא דמי למגרש אשתו ולנה עמו בפונדק [שם פ"א ע"א] דאמרי' גט ואינו גט דהתם במגרש אשתו וכו' ליכ' רק יחוד. אבל הכא איכ' ביאה. ומ"מ קש' הא דהכא כדפרישי'. ונר' לר"ת דהתם מיירי בשלא כתב בה זמן כי אם זמן כתיבתו. אבל הכא מיירי דכתב בגט זמן נתינת השטר דלאחר שכנסה ומוכיח ממנו שאינו גט ישן. א"נ שאני הכא שלא רצה שיחול הגט עד לאחר שכנסה שהרי אמ' לכשאכנסנה אגרשנה. וא"כ לא הוי גט ישן שהרי כ"ע ידעי דלא חייל עד לבסוף אחרי שכנסה וליכא למימ' גיטה קודם לבנה. [גליון. לא ידעתי אם יש שם לכשאכנסנה אגרשנה כמו כאן כי אם הלשון כמו בזה לא ידעתי החילוק].
<h2>דף נב:</h2>
ולאשה בעלמ' אינו גט מפני שאין בידו לגרשה. וכמ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאי כמ"ד אדם מקנה מצי יהיב דהכי אמרי' בהשולח [גיטין מ"ה ע"א] האומ' לעבד לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו קנה ואע"ג דעדין לא קנייה וכן נמי קאמ' גבי שנה.
או דילמ' כיון דלא עבד בה מאמר לא. דלא מהני בה גט ומותר לקיימה. וקש' דמשמע הא אם עבד בה מאמר פשיט' ליה דהוי גט כשיתן לה אחר שכנסה ואמאי הלא מאמר אינו אלא מדרבנן ולא דמי לארוסתו. לכן צריך לפרש דלפוסלה לכהונה קאמ' דאם היבם כהן וכתב לה גט לאחר כניסתה ונתן לה שפסלה ליאסר עליו אבל קודם מספק' ליה. וא"ת וכי גרע מגט שהיבם נותן קודם עשיית מאמר דאם נתן גט פסלה על האחין וה"ה לכהונה. וי"ל אין שנא ושנא כיון שאינו נותן לה השתא כ"א לאחר שכנסה.
נתן גט לזיקתו ולא למאמרו או למאמרו [ולא לזיקתו] מהו שתיפסל עליו בכך. מאמר עלויה זיקה רמי פי' כשעשה מאמר נדבק עם הזיקה ונתוסף עליה ואין גט מועיל לזה בלא זה דכיון שכתב בתוך הגט שלא עשאו אלא לאחד מהן דמה ליה מגרש חצי אשה ולא כלום הוא ומותרת לו. או דילמ' האי לחודיה והאי לחודיה קאי ומהני. והיכא דכתב גט לזיקתו ולא למאמרו אסורה עליו דפקעה זיקה וקיימא בלא יבנה. ואי קמא כתב למאמרו ולא לזיקתו אסורה לו ומותרת לאחין דמאמר דעבד שקליה ופשא ליה זיקה כדמעיקרא. אבל לו אסורה דמיחלפא בבעלת הגט. ולהכי קאמ' הני דהוי דומיא דרבא דקאמ' נתן גט למאמרו הותרה צרתה דמאי דעבד שקליה אבל היא אסורה דמיחלפא בבעלת הגט הכא נמי אמרי' מאי דעבד שקליה לגבי (אחיך) [אחיו] אבל לדידיה אסורה דמיחלפא בבעלת הגט. ולא נהירא דאדרבה אם תאסרנה עליו כ"ש וכ"ש על האחין דהא לגבי דידיה אפי' נתן גט להפקיע זיקה ומאמר ליכא כי אם לאו כיון שלא בנה שוב לא יבנה ואפי' הכי אסרת לה עליה, כ"ש לגבי אחיו שהיא בכרת אליבא דר' שמעון בן לקוניא בפ"ק [י' ע"ב]. ולא דמי לההיא דלעיל [ל"ב ע"א] דצרת זיקת שני יבמין, דהתם דין הוא שמותרת הצרה דהא לא נאסרה אלא מטעם האחרת שעשה בה בעלה מאמר וכשנתן גט פקע ליה למאמרו (דזו) [וזו] שלא עשה בה מידי מותרת לאחיו. אבל היא אסורה על כולן דמיחלפא בבעלת הגט. אבל הכא דליכא אלא חדא שקידש תחילה במאמרו ואחר כך נתן גט אי שרית לה באחיו משום דמאי דעבד שקליה כ"ש לדידיה ואי אסרי' לה עליה משום דמיחלפא כ"ש על האחין. וא"כ צ"ל דכי אמרי' האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כשכתב גט למאמרו ולא לזיקתו אסורה בין לו בין לאחיו ומייתי ראיה מסוף דברי' דאמ' נתן גט למאמרו הותרה צרתה אבל היא אסורה משום דמיחלפא בבעלת הגט ור"ל לאסרה על האחין.
מנין לנותן גט ליבמתו שנאסרה עליו עולמית שנ' לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה לו לאשה. ומוכח מדקאמ' לא יוכל בעלה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה ויש לך אחרת אע"ג דלא הוטמאה אסורה ואי זו זו מגרש יבמתו דכיון ששילחה שוב אינה חוזרת.
וכסבור שלו הן דלא קני. וקש' דמשמ' הכ' דלקנייה בעינן כוונה ובבבא קמא [כ"ט ע"ב] אמרי' לוקמה בלמעלה משלשה ובשלא מתכוין. וי"ל דהתם בקניית מטלטלין אין צריך כוונה דלא אלים חזקת הבעלים עליהם דהם נכסים שאין להם אחריות ונקנין בקל. אבל בקרקע אלים חזקת הבעלים וצריך כוונה לקנותה קודם שתצא מרשות הבעלים.
אלא אמ' אביי הכא במאי עסקי' כגון דאמ' לה התקדשי לי במאמר יבמין. והא דאביי קא מתמה לעיל שמן הדין היתה קנויה לו והשת' פשיט' ליה דאינה נקנית, ההיא דלעיל היינו טעמ' משום דלא אמ' לה לשום מאמר יבמין בהדיא ודין הוא שיקנה להיות אשתו.
<h2>דף נג.</h2>
דכולי עלמא יש תנאי בחליצה. ומפרש רש"י דלא סביר' להו הא דלקמן [ק"ו ע"א] דאמרי' חליצה מוטעת כשרה ולא נהירא לומ', דרבינא שהוא בתרא מוקי להני תנאי דלא כמסקנת שמעתין דלקמן דחליצה מוטעת כשירה. ועו' דקאמ' לעיל דכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת ובשלהי מתני' אמרי' אין אחר חליצה כלום. ועוד אדמיפלגי הכא בשעשה בה מאמר ליפלגי ביבמה דעלמא כשעושה לה חליצה אי מהניא על ידי תנאי בשלא נתקיים התנאי אם לא. לכ"נ לומ' דודאי לשוק פטרה דחליצה מוטעת כשרה והאי דקאמ' אינה פוטרת היינו לענין דחייל מאמר אבתרה שלא הפקיעה הזיקה מכל מחמת החליצה לפי שלא היתה חזקה כל כך וחייל מאמר אבתרה. וכן האי דקאמ' ודכ"ע יש תנאי בחליצה ר"ל לענין דחייל מאמר אבתרה אבל לעולם היא פוטרת לשוק. לימ' מסייעא ליה לרבה בר רב הונא פי' לעיל בהאי פירקא.
אביי ורבא דאמרי תרויהו תני אין אחר ביאה כלום. ותנא דידן התרת יבמה לשוק עדיפא ליה. והקשה הרב רבי' נתנאל ולמאי קאמ' ותנא דידן הא אמ' תני במתני' וא"כ אינו כ"א מגיה המשנה ואין זה תנא אחר. ותיר' דה"ג תנא אין אחר ביאה כלום דבריית' היא בתוספת' [פ"ז ה"א]. והשתא ניחא דקאמ' ותנא דידן דלא תני במתני' הכי ומשני התרת [יבמה] לשוק עדיפא ליה וכו'.
לימא מסייעא ליה לשמואל דאמ' חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה. דהכי נמי אמרי' עשה מאמר לזו וחלץ לזו. וקש' דא"כ הא אמרי' ותיובתא דרב יוסף דאמ' לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם. ובמתני' אמרי' שחולץ לאותה שאינו נאסר בקרובותיה וא"כ עתה אף לזאת נאסר בקרובותיה, וקש' דאי סיעתא דשמואל היא לאו קשייא דרב יוסף דהא משום דסבירא ליה במתני' חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה משום הכי חולץ לאחרת. י"ל דה"ק לימ' מסייע ליה לשמואל ואי לאו הכי הוי תיובתיה דרב יוסף דכיון דתיפטר צרתה בחליצה של בעלת מאמר למה יחלוץ לצרה אלא ודאי לא סבירא ליה הא דרב [יוסף].
<h2>דף נג:</h2>
[גליון] לשון הר"ם ב"ר יוסף ויבם אחד ויבמה אחת גופה למאי איצטריך בשלמ' חלץ ועשה מאמר איצטריך לאשמועי' סד"א אע"ג דבעלמא אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הכא ליתפסין דליגזור מאמר דבתר חליצה אטו מאמר דמקמי חליצה קמ"ל דלא גזרי' אלא חלץ ונתן גט למה לי למתני בשלמ' בשתי יבמות ויבם לא קשיא לן כל כך חלץ ונתן גט למה לי דקמ"ל במאמר דאין אחר חליצה כלום וקמ"ל בגט דאין אחר חליצה כלום אבל ביבם אחד ויבמה אחת חלץ ונתן גט למה לי למתני דהא לאו מילת' היא כלל דאפי' סברי' יש אחר חליצה כלום גט דבתר חליצה דיבם אחד ויבמה אחת לאו כלום הוא דכיון דחלץ לה מיפטרא לעלמא כי הדר יהיב לה גט פשיטא דלאו כלום הוא דאלו יהיב גט לאשה דעלמא מי קא הוי גיטא כלל אפי' ריח הגט אין בו הכא נמי כיון דחלץ לה ומיפטרא לעלמא כי הדר יהיב לה גט פשיט' ודאי דלאו כלום הוא דאלו יהיב גט לאשה דעלמא ולא הוי מיתסר באחותה משום אחות גרושה אלא אסורא דרבנן הוא דאיכא משום אחות חלוצה דאחות חלוצה מדרבנן ואחות גרושה דאוריית' דכתו' בחייה כל שבחייה אע"ג דנתגרשה הילכך למה לי למתני חלץ ונתן גט כי... ולטעמיך סופא דקתני בשני יבמין ויבמה אחת בעל ועשה מאמר בעל ונתן גט... איצטריך בעל ועשה מאמר למה לי למתני... טפי דפשיטא היא ודאי דאין קדושין תופסין באשת איש אלא איידי דתנא יבם אחד ויבמה אחת חלץ ועשה מאמר תנא נמי בשני יבמין ויבמה אחת בעל ועשה מאמר ואיידי דתנא בשתי יבמות ויבם אחד ובשני יבמין ויבמה אחת בעל ונתן גט תנא נמי ביבם אחד ויבמה אחת חלץ ונתן לה אע"ג דלא איצטריך. ע"כ.
הבא על יבמתו. בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. הכא (נימ') [ניח'] דמזיד ורצון תרתי מילי נינהו מזיד ר"ל שמתכוין לביאת זנות ורצון ר"ל שמתכוין לביאת מצוה. אכן בבבא קמא [כ"ו ע"א] גבי אדם מועד לעולם בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. והתם ר"ל בין שיהא אותו השוגג והמזיד באונס בין שיהא ברצון דאל"כ מאי איכ' בין במזיד לרצון. ושם פירש'.
ולא חלק בין ביאה לביאה. פ"ה בין העראה לגמר ביאה ולא נהיר' דהא כבר תנא ליה אחד המערה ואחד הגומר קנה. ועוד דבגמ' קאמ' כי קתני וכן אשלא כדרכה. והיכן איירי בשלא כדרכה. ולכ"נ לפ' דלא חלק בין ביאה לביאה פי' בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה.
הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה או פסולות. ודוקא הני אבל ביאת זנות דפנויה לא פסיל לה לכהן ולא משויא לה זונה דלית דסבר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה אלא ר' אלעזר [לקמן ס"א ע"ב] ולא סבירא לן כותיה. ממזרת ונתינה לישראל פסל' לאו לפוסלה לכהונה מיירי דבלאו הכי איפסלא וקיימא. ולתרומה דבי נשא ליכא למימ' דאינה בת כהן. אלא ר"ל לענין מלקות למילקי הבא עליה אם התרו בו בהעראה לבד.
אילימא שאנסוהו גוים ובא עליה הא אמ' רבא אין אונס לערוה לפי שאין קשוי אלא לדעת. וא"ת ולישני דהכא איירי ששימש באבר מת וכמ"ד [לקמן נ"ה ע"ב] משמש מת בעריות חייב. וי"ל דמסתבר דאף אם חייב בעריות מ"מ לענין יבום לא קני דלא חזי להקמת שם. וא"ת ולמה לי שאין קשוי אלא לדעת תיפוק לי דאפי' באונס נמי אמרי' [סנהדרין ע"ד ע"א] יהרג ואל יעבור בגלוי עריות וכו'. וצ"ל דמיירי הכא שהדביקו הגוים אותו על הערוה דלא עביד מעשה. ולא אמרי' יהרג ואל יעבור היכא דלא עביד מעשה. ומ"מ קאמ' רבא אין אונס לערוה שאין קשוי אלא לדעת. וא"ת וכיון דבעינן דעביד מעשה היכי אשכחנא נערה המאורסה בסקילה הא לא עבדא מעשה. וצ"ל דנערה המאורסה דחייב קרא סקילה מיירי שמביאה הערוה עליה. ואריכות תוספות יש בזה אכן מפורשין גבי ולידרוש להו דאונס שרי בכתובות פ"ק [ג' ע"ב]. וכן והא אסתר פרהסיא הואי. וכן והא יעל מיתהניא מעבירה [לקמן ק"ג ע"א] מפורש בסנהדרין פרק בן סורר ומורה [ע"ד ע"ב]. וא"ת ולמה לי קשוי הלא אמרי' משמש מת בעריות חייב וי"ל דסבירא ליה פטור. א"נ אפי' למ"ד חייב היינו משום שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה. אבל הכא שהדביקו גוים כבר לא מתחייב עד שיתקשה שהרי נאנס הוא ולא יכול לפרוש.
<h2>דף נד.</h2>
ישן לא קנה ביבמתו. פ"ה משום דלא הוי בן דעת. ולא נהיר' דאפי' חרש דלא הוי בר דעת אמרי' לקמן [נ"ו ע"א] קנה. ונר' טעמ' משום דבעי' כונה. וניח' דבחרש יש לו כל הכונה שיכול. אבל בישן אין לו כונה שיש לו כמו שהוא ער. וכן נמי משמע לקמיה דמפיק ליה מיבא עליה עד דמכוין ליה.
[גליון. יבמה יבא עליה] כדרכה. א"ת והא חזינן לעיל [כ' ע"א] דרבי מוקמי האי ולקחה דכיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר ובפ"ק (ח' ע"ב) [מוקמי] ר' האי ולקחה דכל היכא דאיכא [תרי לקוחין דאי בעי] האי נסיב ואי בעי האי נסיב שריא ואי לא תרויהו אסירן... דהכא דרשי' מויבם בעל כרחה ומיבמה חזי' ביאה גומרת בה וכו' ולעיל חזינן דרבנן מוקמי... כרחה ור' דריש לעיל ויבם ויבמה במקום יבום הוא דאסירא צרה שלא במקום יבום שריא ומגרשה בגט ומחזירה נפקא ליה מלאשה ובעל כרחה מיבמה יבא עליה והכא נפקא ליה בעל כרחה מויבמה כך הקשה הרש"צ. ותיר' דלא קשיא לרבנן דאינהו חזו מגרשה בגט ומחזירה ושלא כדרכה מולקחה חד מולקח וחד מולקחה דהוי מיותר ולר' לא מצי למימ' הכי דאיהו מוקים לה דכל היכא דאיכא תרי לקוחין ומולקח חזי חדא ומדכתב ולקחה חזי' ביה תרי לקוחין הילכך להכי הוא דאתא. ור' אמ' לך כיון דלגבי אשה דעלמ' חזינן משכבי אשה ודרשי' שתי משכבות יש באשה אחד בכדרכה ואחד שלא כדרכה אע"ג דגבי יבמה לא חזינן משכבי ילפי' יבמה מאשה ומ"ה לא איצטריך ליה הכא לשלא כדרכה. אי נמי אית למימ' דנפקא ליה מג"ש דביאה ביאה כדילפינן לקמן [נ"ה ע"ב] בהעראה דיבמה מחייבי לאוין והוא הדין דרבנן מצי למחזי מהכא אלא כיון דאיתיה לקרא דאקשי ליה דכיון דכת' להקים לאחיו שם דמשמע בכדרכה במקום הקמה איצטריך ולקחה לשלא כדרכה. ומאי דקש' דלעיל דרשי רבנן ויבמה כוליה לבעל כרחה. א"ל דתרויהו חזו מיניה דמויבם חזינן בעל כרחה ומה' דיבמה חזי' ביאה גומרת בה. וכן נמי א"ל אליבא דר' דמויבם נפק' ליה במקום יבום הוא דאסירה צרה שלא במקום יבום שריא ולא דמי להא דולקחה דאמרי' דאיצטריך כוליה למחזי כל היכא דאיכא תרי לקוחין דהתם משום דבעי למחזי מיניה תרי לקוחין הוא דאיצטריך כוליה אבל הכא במקום יבום הוא דאסירה צרה שלא במקום יבום שריא חדא מילת' היא וכולה נפקא ליה מויבם ומה' דויבמה חזי' ביאה גומרת בה וכו', מיהו ודאי הא דאמרי' הכא דחזי' בעל כרחה מויבמה הוי דלא כר' דהא בהדיא חזי' לעיל בפ"ק דנפק' ליה לר' בעל כרחה מיבמה יבא עליה. ואכתי איכא לעיוני מהיכא נפק' לר' דביאה קונה ביבמה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון דבשלמ' לרבנן דנפק' להו בעל כרחה מויבמה נפקא להו בין בשוגג בין במזיד מיבמה יבא עליה כדקאמ' הכא אלא לר' דמוקים יבמה יבא עליה לבעל כרחה מנא ליה ויש לדחק דלר' לא איצטריך קרא דכיון דקני לה בעל כרחה הכי נמי בין בשוגג בין במזיד וכו'. ותימה הוא על הרי"ף ז"ל דלא אייתי להאי שמעת' ולא אייתי הא דישן דלא קנה ביבמתו ומתנמנם קני. ואיפשר דכיון דלית ביה פלוגת' לא איצטריך לאיתוייה. ע"כ.
מה לאשת אח שכן יש בידו לרבות. ותימה בקדושין [ס"ז ע"ב] דיליף כל העריות מאחות אשה ניפרוך מה לאחות אשה שכן יש בידו לרבות שיקדש הרבה נשים וירבה עליו איסור אחות אשה. וי"ל דהא לא קרי בידו לרבות אלא כשהוא מרבה איסור על אחרים כמו באשת אח דאי מקדש אלפא כולן אסורות על אחיו משום אשת אח אבל אין זה חשיבות אם יכול להרבות איסור על עצמו.
מה לאחות אב שכן איסור הבא מאליו. והקשה הרב ר' יהודה בר' נתן אמאי לא שמעי' כל שאיסורו בא מאליו ולא על ידי קדושין מאחות אב והני דעל ידי קדושין שבידו לרבות נילף מאשת אח. וי"ל כיון דמ"מ איצטריכו תרויהו למילף מינייהו עדיפא לן לאיתויי מבינייא. ועו' י"ל דהא אי קאמ' הכי הוה פרכי' אשת איש מנא לן, דמאשת אח לא מצינן למילף אשת איש שיש לה היתר בחיי בעלה מה שאין כן באשת אח. אבל לקמן בסמוך בעי למילף מבינייא דנדה ואשת אח דנדה יש לה היתר בחיי בעלה. ומ"מ פריך שפיר תלמודא מה לנדה ואשת אח שאין להם היתר בחיי אוסרן נדה בשעת הדם ואשת אח בחיי בעלה.
<h2>דף נד:</h2>
המערה בבהמה מהו. וא"ת הלא כת' בהמה [אצל] שאר עריות ולמה יש לנו לחלק. וי"ל משום דכתו' בנדה את מקורה הערה [ויקרא כ'] ומנדה ילפי' שאר עריות וא"כ סלקא דעתי' דוקא אשה שיש לה מקור שייכא בה העראה אבל בהמה דלית בה מקור לא.
מותר בראשונה ובשלישית ואינו אסור בה מטעם דנישואין [דשניה] לא הוו כלום מטעם הראשונה וביאתה הוי כמו אנוסה ואמרי' [לקמן צ"ז ע"א] נושאין על הארוסה דאם אנס אשה אינו אסור בקרובותיה והשת' מייתי מהכא דאף מן האם אסורה מדקאמ' אסור בשניה דוקא ובשלישית שרי משום שאין קדושי שניה כלום. הא אי הוה שרי בשניה הוה אסור בשלישית מפני שהיא אחותה אע"ג דשלישית הוי אחות שניה מן האם לבד. וצ"ל דנקט מילתיה בחמשה נשים לאשמועי' דאע"ג דיש ערבוב אחיות וס"ד ניגזור הני אטו הני קמ"ל דלא גזרי'. וה"ה דהוה מצי לאיתויי ולאוכוחי בהדיא בלא דוחק מסיפא דמשמע דאף מן האם אסורה. דקאמ' מתה הראשונה מותר בשניה וברביעית ואסור בשלישית ובחמישית [(גליון) וסימניך די"ש ר"ם דינה יוכבד שרה רבקה מלכה].
<h2>דף נה.</h2>
וחדא שיש לה בנים לאחר מיתת בעלה. משמע הכא דאיצטריך קרא לאסור לאחר מיתת בעלה ובקדושין [י"ג ע"ב] קאמ' מיתת הבעל מנלן משמע דמסברא אי לאו קר' היה לנו לאסור אותה לאחר מיתת הבעל. וי"ל דלהכי איצטריך קרא שלא נאמר דשריא לאחר מיתה כמו אשת איש דשרינן מכח קראי וכי האי גונא מצרכי' קרא בכלתו לאוסרה לאחר מיתה ואשת אב לאחר מיתת אביו [סנהדרין נ"ד ע"א] משום דס"ד להתיר לאחר מיתה כמו באשת איש.
אף אשת אח מן האם שרייא. וא"ת והא אמרי' לעיל [י"ז ע"ב] אחוה אחוה מבני יעקב. וי"ל דנימא דאשת אח מן האב מצוה ליבם. אבל אשת אח מן האם רשות. אמ' קר' היא בהוייתה תהא. וא"ת א"כ למאי איצטריך קרא דאחוה אחוה מבני יעקב תיפוק ליה מהיא בהוייתה תהא. וי"ל דאי מהכא ה"א דוקא מיחדי באבא ובאמא לכך צריך אחוה מבני יעקב דלא מיחדי. דודתו דכתו' בה ערירים פי' במתני' דפ"ק [ב' ע"א].
מדגלי רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה. וא"ת אדרבה נימ' דנילף מינה דמה שפחה חרופה בגמר ביאה אף חייבי לאוין וכו'. וא"ל א"כ לישתוק קר' משפחה חרופה דהא עדיין לא מסקי' אדעתין הך קושיא עד לקמן. וי"ל דהא מסיק אדעתין שפיר דאם איתה דחייבי לאוין בגמר ביאה לישתוק משפחה חרופה דשפחה חרופה נמי חייבי לאוין היא דכתו' [דברים כ"ג] לא יהיה קדש אבל לקמן גבי חייבי כריתות לא הוה מסקי' אדעתין לומ' נשתוק קרא משפחה חרופה כיון דלא ידעי' ליה רק מדיוקא מדגלי רחמנא בחייבי כריתות מכלל דחייבי לאוין בגמר ביאה. עוד י"ל דאין להקשות הכא נילף מיניה דהא ודאי מיניה בעי' למילף. דהכי פירוש' מדגלי רחמנא בשפחה חרופה ש"ז גבי חיוב האשם מכלל דחיוב הלאו הוי קודם גמר ביאה וא"כ חייבי לאוין הוו בהעראה. וא"ת וכיון דשמעי' חייבי לאוין בהעראה מעתה מה לנו קר' לחייבי כריתות בהעראה כיון דידעי' חייבי לאוין בהעראה כ"ש חייבי כריתות. וי"ל דאי לאו הוה כתיב' העראה בחייבי כריתות לא הוה דרשי' בשפחה חרופה מדגלי רחמנ' ש"ז מכלל דחייבי לאוין בהעראה אלא הוה דרשי' מכלל דחייבי כריתות בהעראה דהוי בדדמי טפי אבל חייבי לאוין ה"א בגמר ביאה. אבל מכיון דכת' העראה בהדיא בחייבי כריתות דרשי' ש"ז דכתו' בשפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה דלחייבי כריתות לא איצטריך דהא כת' קרא. כן פי' הר' ר' משה כהן. ולפי' זה קש' את שפירשתי דשמעי' מש"ז דכתו' גבי אשם דחיוב הלאו הוי משעת העראה וא"כ אפי' אי לא כתי' העראה בחייבי כריתות ידעי' דחייבי לאוין בהעראה ומצינו לתרץ לעיל כתירוץ אחר שתירצתי.
<h2>דף נה:</h2>
אי למ"ד עשה עשה לג"ל שהוא הגהה בספרים למאי דפרי' פרק החולץ [מ"ט ע"ב] דלכ"ע איכ' לאו ביבמה.
אשה לבעלה מנין אתיא קיחה קיחה. ותימה דמשמע הכא דאשה נקנית לבעלה בהעראה. ופ"ק דקדושין [י' ע"א] אמרי' תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ומסיק כל הבועל דעתו על גמר ביאה. ויש לחלק דדוקא כשפירש לקנות בהעראה לבר מהני אבל בסתם לא קני עד גמר ביאה. א"נ בשאינו עושה רק העראה לחודה שפירש מן האשה אחר ההעראה קני בהעראה, אבל כשבועל ביאה גמורה דעתו על גמר ביאה. עוד פר"ת דאחרי שרבינו העראה כגמר ביאה מעתה ביאה נקראת אע"ג דליכא אלא העראה ור"ל התם תחילת העראה קונה או סוף העראה קונה ומסיק כל הבועל דעתו על גמר העראה וכמ"ד העראה זו הכנסת עטרה דלמ"ד זו נשיקה לא שייך בה תחילה וסוף. ומקשי' מהא דאמרי' לעיל [כ' ע"א] אלא מן הארוסין יבא עשה וידחה לא תעשה ומאי קא' הלא דעתו על גמר ביאה ממש דאי לאו הכי לא קני לה ליבמתו דבעינן שיהא ראוי להקמת שם ומקודם שגמר ביאתו עשה בה העראה ונקראת בעולה בהכי וא"כ איכא עשה ולא תעשה אף במן האירוסין עשה דבתולה ולא בעולה דלאו הבא מכלל עשה עשה ולאו דאלמנה. וי"ל דלעיל סבירא ליה לתלמודא כמ"ד העראה זו נשיקה ולא שייך בה תחלה וסוף וא"כ לא הוי בעולה בסוף העראה. עי"ל דכיון דלא הוי בעולה רק מעצמו ליכ' עשה דבעולת עצמו אינה רק מדרבנן. וא"ת הא אמרי' לקמן [נ"ט ע"א] ולו תהיה לאשה פרט לאלמנה לכ"ג דכיון דלא חזיא למיקם קמיה וכו' וקאמ' היכי דמי אילימא בכדרכה תיפוק לי דהויא לה בעולה ומאי קאמ' הלא אמרי' דבעולת עצמו לא הוי אלא מדרבנן. וי"ל דה"ק תיפוק לי דהויא בעולה וכחלוצה שויוה רבנן וא"כ אין לה קנס דלא חזיא למיקם קמיה. עוד יש מתרצים דהא דאמרי' הכא דהעראה קונה מקיחה קיחה היינו לאחר קדושי כסף לחשוב העראה כחופה. והא דאמרי' דעתו על גמר ביאה היינו בלא קדושי כסף. וא"ת למה לי קרא בקדושין [ט' ע"ב] ובעלה מלמד שנקנית בביאה תיפוק לי מקיחה קיחה. וי"ל אי לאו דשמעינן מקרא דבעילה גמורה קונה באשה לא הוה ידעינן מקיחה קיחה העראה. ורבי' נתנאל תירץ דלפי' דלעיל מכוון הדבר הזה דובעלה דמשמע ביאה גמורה מיירי בלא קדושין דכסף דתחלת קנינו בביאה בעינן ביאה גמורה ומעתה ידעי' מקיחה קיחה העראה לאחר קדושי כסף להועיל כמו חופה.
סד"א לאחר מיתה נמי שארו איקראי. ותימ' דאמר' (בסנהדרין) [בב"ב (קי"ד ע"ב)] אין הבעל יורש את אשתו בקבר להנחיל וכו' משום דלאחר מיתה לא איקראי שארו. וי"ל היינו לבתר דחזינן הכא דאינו חייב בה לאחר מיתה דלא איקראי שארו. וא"ת הא שמעי' למעוטי לאחר מיתה מומתו גם שניהם פרט למעשה הודורוס. [וצ"ל דהכא אליבא דמ"ד] (ודריש) [דדריש] ומתו גם שניהם עד שיהו שניהם שוים [סנהדרין ס"ו ע"ב]. וההוא דסבר התם קרא למעט מעשה הודורוס מוקים לקר' דהכא פרט למשמש מת בעריות דפטור. ואיכ' דגריס שמה מעשה חדודים כגון בדרך אברים. ולא נהירא דלהא לא איצטריך קרא כדאמר' לקמן פריצותא קאסר רחמנא. אלא ודאי כדפרישי'.
פרט לשקינא לה שלא כדרכה. ואין להקשות ומי גרע מקינא לה סתם. דודאי גרע דגלי בדעתיה שאינו חושדה אלא בשלא כדרכה, ומ"מ פריך משכבי אשה כתו' וא"כ קנוי גמור הוא.
[גליון]. סד"א בקפידא דבעל תלא רחמנא והא קא קפיד קמ"ל. וא"ת למה לי קרא למעוטי ודאי דלא מקני לה הואיל ולא הוי אלא פריצות בעלמא שאינה נאסרת עליו דהא בהדיא תנן במסכ' סוטה [י"ח ע"ב] זה הכלל כל שאלו תבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה עמה ואמרי' נמי עלה בגמר' שלא היה מתנה עמה לא קודם שתתארס ולא לאחר שתתגרש וא"ל דאין הכי נמי דודאי אינו יכול להשביע במה שאם נבעלה אינה אסורה עליו מיהו מכל מקום סד"א שיוכל לקנות אותה בכי האי גונא הואיל ובקפדא דבעל תלא רחמנא ואם קינא לה דרך אברים ואחר כך נסתרה ונבעלה ביאה שאסורה לו יוכל להשביע בשביל אותו קנוי, קמ"ל דקנוי לאו כלום הוא וקיימא לן דאינו משקה לה אלא על ידי קנוי וסתירה.
<h2>דף נו.</h2>
לדברים האמורים בפרשה. ואע"ג דבפרשה משמע דהויא כאשתו לכל דבר דאמרי' [לעיל כ' ע"א] כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר מ"מ לא שמעי' מהתם ביאה שוגג ואונס (הא) [כי אם] בביאה גמורה אבל בביאת שוגג ואונס לא הויא כאשתו אלא לדברים האמורים בהדיא בפרשה.
לפוטרה מן היבום. שאם יבמה בביאת אונס ושוגג נעשית כאשתו ואם היו לה ממנו בנים מזאת הביאה שוגג ומת פטורה מן החליצה ומן היבום דלא מייבמה משום בעל ראשון. וגם פוטר הצרה מן הייבום דבית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים וגם אי בעי לאפוק' סגי לה בגט.
מן הנשואין דברי הכל אכלה על ידי ביאת שוגג דבלא ביאה לא דאמרי' [תוספתא כתובות פ"ה ה"א] ולא היבמה עד שתבעל.
לאלומי מבעל לא. וה"ה דה"מ למימ' דאיכ' ביניהו ליורשה וליטמא לה דלשמואל כיון דלא אלימ' מבעל לא ירית לה ולא מיטמא כמו בעל גופיה באשתו ארוסה. ופי' הר"י דדוקא בביאת שוגג ואונס קאמ' שמואל לאלומי מבעל לא אבל אם הערה ביבמתו קנאה לכל דבר כמו אדם בעלמא באשה בעלמא דנקנית לו בהעראה לכל דבר. ובירוש' לא משמע כן דאית' בירוש' [פ"ו ה"א] קנה ולא חילק בין ביאה לביאה מאי קנה שמואל אמ' לא קנה לכל אלא לדברים האמורים בפרשה לירש בנכסי המת ולהתיר צרתה לשוק ור' יוחנן אמ' קנה לכל. אמ' ר' יצחק ב"ר אליעזר פליגינן בשמערה בה אבל אם גמר הביאה כולי עלמא מודו. וא"כ משמע דרב ושמואל דהכא קיימי אהעראה. וניח' שסתם התלמוד פלוגתייהו דרב ושמואל אחר מתני' דאחד המערה ואחד הגומר קנה דעלה קיימי. כן פי' רבי' נתנאל. אך התוספות לא פרשו כן ופרשו דקיימי אביאת שוגג וראיה לדבריהם דקא' בסמוך כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד וכו' משמע דבביאת שוגג איירי. אבל בהעראה לא פליגי דביאה היא לכל דבר וקניא נמי בעלמא ואע"פ שקבע כאן מחלוקתן על משנה אחד המערה ואחד הגומר לאו משום דקאי עלה. אלא משום דמסיים קנה דקאי נמי אשוגג כ"נ לר' שנ"ץ.
ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש. לקמן מפרש טעמא משום נישואי חרש אטו קדושי חרש וא"ת בלא האי טעמ' לא תאכל משום סימפון דשמא יש בה מום וקדושי טעות הוו דלא ידע לבודקה הבעל לפי שלא הספיק לכונסה עד שנתחרש וי"ל טעמא מאי קדושי טעות הוו כשנמצא בה מום משום דאימר אם היה יודע שכן הוא לא היה מקדשה וזה החרש לא היה לו דעת להקפיד בדבר ולא חיישי' שמא יתפקח וימצא סמפון.
נשואי חרש מאכילין בתרומה דלא איכ' משום סמפון כיון דהוה בר דעת כשקדשה ולשמא ימזגו ליכא דאינה בבית אביה ואטו קדושי חרש לא גזר ר' נתן.
<h2>דף נו:</h2>
מאי וכן לא שנא בשוגג ולא שנא במזיד ובאונס וברצון וקתני פסולות. וא"ת היכי מוכח מהכא דאשת ישראל שנאנסה אסורה אכהן. דילמ' הא דתני פסל באונס קאי אפסולות לכהונה ולומ' שנעשות חללות באונס, דע"כ פסל לא קאי אכולה מילת' דמתני' דהא ממזרת ונתינה מיפסלי וקיימי. וי"ל דהא לאו חדוש הוא לומ' דפסולות לכהונה שמתחללות באונס דמה לנו לחלק. אכן תימ' אמאי לא משני דפסל לא קאי אאשת איש אלא באשת איש נאמר לענין התראה ללקות כדפ"ה גבי ממזרת ונתינה. וי"ל דפסיקא ליה דקאי אאשת איש דומיא דשאר עריות דר"ל פסל לכהונה.
אדרבה יבמה ילפי' מעריות דעיקר העראה בעריות כתיבא. ואע"ג דיבמה ילפי' לעיל [נ"ה ע"ב] מביאה ביאה מחייבי לאוין קאמ' הכא הכי כלומ' לא שייך למימר וכן מן העקר לטפל דהא בעריות כתיבא בהדיא העראה.
וכן אשלא כדרכה דחייבי לאוין. אבל לא קאמ' אהעראה דחייבי לאוין דאדרבה ילפי' לעיל יבמה משאר חייבי לאוין וא"כ חייבי לאוין עיקר ויבמה טפל.
אלמנה מן הארוסין לא יאכלו בתרומה. פ"ה בת כהן שנתארסה לכהן גדול והיא אלמנה לא תאכל בתרומה דבי נשא לפי שמשמרת היא לביאה פסולה ולהכי לא אכלה. ור' אלעזר ור' שמעון מכשירין דסברי דאפי' משמרת לביאה פסולה אכלה. ומודים (ב"ה) בנתארמלה מזה הכהן או נתגרשה מן האירוסין דאכלא בתרומה דבי נשא דכיון דמתו תו לא משמרת לביאה פסולה. ואפי' ר' מאיר דפסל לעיל הכא מכשיר. וקאמ' בגמ' השתא קידושי רשות כגון בת כהן לישראל אין מאכילין, פי' פוסלין לאכול בתרומה קדושי עבירה כדמתני' לא כ"ש. ולא נהיר' הך פירוש' דא"כ הוה ליה למימ' ומה קדושי רשות פוסלין. ועוד כיון דפרשי' דמתני' לא איירי בבת ישראל אלא בבת כהן (והאי) [היכי] קא מייתי לקמן בסמוך מפצוע דכא כהן שנשא בת ישראל באנו למחלוקת דמתני' הלא במתני' לא איירי (אלא) בבת ישראל. אלא ודאי נר' לפר' כפי' אחר במתני'. ונימ' דמתני' איירי בבת ישראל. והכי פי' אלמנה לכהן גדול מן האירוסין לא יאכלו בתרומת הכהן הגדול ואף כי הגיע זמנו לינשא דבבת ישראל שנתארסה לכהן אמרי' [כתובות נ"ז ע"א] כי הגיע זמנו לינשא אוכלת בתרומה והכא כיון שהיא משמרת לביאה פסולה לא אכלה. ור' אליעזר ור' שמעון מכשירין דאמ' משמרת לביאה פסולה אכלה וכיון דהגיע זמנו יאכלו דקנין כספו הוא. ומודים בנתאלמנו מבעליהו כ"ג מן הארוסין וכו' דכיון דמתו לא נפסלו לינשא עוד לכהן אבל לתרומה דבי נשא לא מצינן למימר דהא בבת ישראל מוקמי' לה והשת' קש' הא דקאמ' נתגרשו, דהא בהא לא שייך למימ' כשרות לינשא לכהן דהא נפסלו מן הגרושין. וצ"ל דאבנות כהנים קאי נתגרשו ולמיפסל אתרומה דבי נשא דאין סברא לומ' דנקט גרושה משום אלמנה והשת' קאמ' בגמ' ק"ו ומה קדושי רשות בת ישראל אין מאכילין קדושי עבירה כדמתני' לא כ"ש. והשת' ניח' דקאמ' פצוע דכא כהן שקידש בת ישראל באנו למחלוקת וכו' דבכי האי גונא איירי מתני'. ותימ' להאי פירוש' מאי קאמ' ומה קדושי רשות אין מאכילין מה יש לו להאכיל כיון שהוא ישראל והיא ישראלית. ומה ק"ו הוא דלא דמי למתני' כלל דגברא כהן הוא. ועוד דדוחק הוא דסיפא דמתני' דנתאלמנו או נתגרשו לא מיירי דומיא דרישא, דרישא בבת ישראל וסיפא בבת כהן דאי לאו הכי נתגרשו לא ניח' שפיר היכי קאמ' מן האירוסין כשירות לכהונה דהא גרושה היא. וגם מן הנשואין פסולות קש' דהא מיפסלא וקיימא משום הגירושין ודוחק לומ' דקאי אאלמנה לבד. ונר' לפר' כפי' קמא ובבת כהן איירי מתני' ולענין תרומה דבי נשא. וגרסי' בגמ' ומה קדושי רשות פוסלין. וגרסי' בסמוך פצוע דכא כהן שנשא בת כהן באנו למחלוקת וכו' והוי דומיא דמתני'.
<h2>דף נז.</h2>
הואיל ומאכיל בלא ידיעה. לקמן אפרש בג"ה. דלית לה פתרי פי' שאיני יודע לפרשה והיינו הא דאמרי' לעיל בעא מניה רבא מר' אושעיא ולא פשט ליה דהא דאמרי' הכא למאן ופשיט לה ואזיל תלמודא הוא דקאמ' הכי. ואית דמפרשי דלית לה פתרי שאינה צריכה פותרים ומפרש טעמ' אמאי פשוט הדבר למאן וכו'. ולא נהיר' חדא דהא אמרי' לעיל ולא פשט ליה ועוד דהא לקמן הוצרך להביא ראיה ת"ש וא"כ שפיר צריכא תירוץ ועכ"נ כפי' ראשון.
אליבא דהך תנא קא מיבעיא ליה וכגון דאמה מישראל מאי, כשרות איתוספ' בה דהוי ראויה לכהונה ולא קדוש ליקרא קהל. ומותרת לפצוע דכא ואכלה ממה נפשך דאי נמי בקדושתיה קאי מ"מ ראויה היא לו שראויה לכהונה, ואיהי לא אסיר' ליה משום דהוי פצוע דכא, [ד]לאו קהל איקראי ולא קרינא ביה לא יבא פצוע דכא בקהל. או דילמ' קדושה נמי איתוספ' בה ואיקראי קהל ואסורה לפצוע דכא ולא אכלה. ודוחק הוא דקרי לקדושה קריאת קהל ולכשרות היתר כהונה. הלא לישנא דקדושה משמע כהונה כדאמרי' לעיל [כ' ע"א] איסור קדושה אלמנה לכ"ג. ופ"ה לשון אחר דבת גר וגיורת קמיבעיא ליה ואליבא דר' אליעזר בן יעקב ובעי מאי כשרות איתוספ' ביה פי' בההיא שאמה מישראל ליקרא קהל פי' אף כשרות דקהל עם היתר כהונה אבל בת גר וגיורת דלית בה כל כך לא כשרות דקהל ולא קדושה דכהונה א"כ לא נקראת קהל ומותרת לפצוע דכא אם אמת הדבר דלאו בקדושתיה קאי ולא תאסר עליו משום כהונה דאי בקדושתיה קאי אסורה ליה כדאמרי' דבת גר כבת חלל אליבא דר' אליעזר נמי כדקאמ' דבת גר וגיורת לא תנשא לכהונה. או דילמ' קדוש' איתוספ' בה בההיא דאמה מישראל יותר מבת גר וגיורת דמותרת לכהונה. והך דאין אמה מישראל נהי דקדושה לית בה להנשא לכהן מ"מ כשרות אית בה להיות בכלל קהל ואסירא בפצוע דכא ולא אכלה בין בקדושתיה קאי בין לאו בקדושתיה קאי. ורש"י פי' דראשון עיקר.
<h2>דף נז:</h2>
רב אמ' יש חופה לפסולות. פי' הקו' כמו כ"ג שהכניס אלמנה לחופה ולא עשה בה קדושין ולא בא עליה פסלה מתרומה דבי נשא דחופה חשיבא כביאה. ופ"ה דכולה הך מילת' בחופה לבד בלא קדושין וכרב הונא דאמ' חופה קונה מק"ו כדמשמע בקדושין פ"ק [ה' ע"א]. וראיה לפי' הקו' דבלא קדושין מיירי דאמ' לקמן יש חופה לפסולות באנו למחלקת ר' מאיר ורבנן לר' מאיר דאמ' קדושין פסלי חופה נמי פסלא ואי מיירי בחופה אחר הקדושין תפוק לי משום פסול הקדושין. ואין לפרש דמיירי לאחר הקדושין וכגון דבשעת הקדושין הוה משתמרת לביאה כשירה כגון שלא נעשה פצוע דכא עד החופה. אי נמי כגון כ"ג שקידש הקטנה ובגרה תחתיו דהא לקמן משמע דלר' מאיר לא אכלה אף משעת הקידושי'. וגם אין לאוקומי בהגעת זמן דאכלה בקדושין דהא אליב' דמשנה אחרונה לא אכלה [כתובות נ"ז ע"א] ואין סברא לאוקומה כמשנה ראשונה. לכן נר' דבחופה בלא קדושין איירי. ולקמן מסיק ואזיל דרב(א) קאמ' אפי' רבנן דמכשרי במתני' בקדושין כיון דחופה קרובה לביאה פסולה. וקש' דהא לא ידעי' דחופה קונה לרב הונא רק מק"ו דקדושי'. וא"כ דיה כקדושין מה קדושין בכשרות ולא בפסלות אף חופה כן. וי"ל מכיון דחזי' קנין בחופה מק"ו דקדושי' מעתה יש לנו לומ' שקנין חופה עדיף מקנין קדושין משום דחופה קרובה לביאה ופסלה יותר מקדושין. וקש' לקמן [נ"ח ע"א] דמייתי מההיא דאמ' אמן אמן ומסיק אלא דקני לה כשהיא ארוסה וכו' וש"מ יש חופה לפסולות ומאי מייתי סייעתא לרב לישני דהתם לאחר קדושין איירי דהא קאמ' שלא סטיתי ארוסה. ונ"ל דמ"מ מייתי שפיר דכיון דמשום החופה עם הקדושין החופה חזקה כל כך שתהא נקראת אשתו לענין שתשתה וקרינ' בה [במדבר ה'] והביא האיש את אשתו, וגם היא חזקה כל כך שיצאת מדין ארוסה שהיא בסקילה ונדונת בחנק. א"כ חופה בלא קדושין נמי תועיל מיהא לפסול מתרומה דבי נשא. ונר' לר"י דלרב אע"ג דיש חופה לפסולות מ"מ אינו מטמא לה כדאמרי' [לעיל כ"ב ע"ב] מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה. ומספקא ליה לר"י אם אינו יורשה. ונר' דכיון דאינו מטמא לה כדפרישי' א"כ לא יירשנה דאם היה יורשה היה מטמא לה כיון דקרייה ולא ענו לה דהויא כמת מצוה דהכי אמרי' לקמן פרק האשה רבה [פ"ט ע"ב] גבי קטנה דכיון דלא ירתי לה אחיה הוי קרייא ולא ענו לה והויא כמת מצוה. ולא נהיר' דא"כ כ"ג ונזיר יטמאו לאחיהם כשמתו בלא בנים דאז ליכ' דירית להו רק הם והוי מת מצוה כדפרישי' וזה לא מצינו בכל התלמוד. ונ"ל דדוקא היכא שהבעל ירית לה שלא כדין כגון לקמן גבי קטנה שאין לבעל בה קדושין רק מדרבנן א"כ כיון שהוא יורשה ואין קרוביה יורשין אותה קריא ולא ענו לה והויא מת מצוה אבל היכא דבדין אית ליה אין זה מת מצוה שאינם מקפידין וקרייא שפיר וענו לה כיון שאין מפסידין שום דבר מדינם. וא"ת הכ' נמי שלא כדין ירית לה דהא ירושת הבעל דרבנן [כתובות פ"ד ע"א]. וי"ל כיון שאין זאת האשה חלוקה מאחרות שהרי כל העולם הורגלו (לישא) [לירש] נשותיהן אע"ג דאינה אלא מדרבנן נראה לקרובים שיורשה בדין ושפיר ענו לה קרוביה ולא הויא מת מצוה. אבל בקטנה הכל יודעין כי קדושיה אינם כלום רק מפני שמא ינהגו בה מנהג הפקר וא"כ לא ענו לה כיון דלא ירתי לה.
ושמואל אמ' אין חופה לפסולות ומיירי אף בתר קדושין וסברא הוא לומ' כן דכיון דאית להו הא דרב הונא דחופה קונה גרידתא ואיהו סברי אין חופה לפסולות א"כ אין לחלק בין חופה לבד לחופה שלאחר קדושין. וניח' דמייתי לה לקמן בהדיא מההיא דאמרי' קמן. וניח' דסבירא ליה אפי' כר' מאיר דמתני'. דעד כאן לא קא' ר' מאיר התם אלא בקדושין דקנו לה אבל חופה דלא קניא לה לא פסלה. ותימ' מאי קאמ' אבל חופה דלא קני לה הלא פ"ה דכולהו סברי כרב הונא דחופה קונה. וצ"ל דגרסי' אבל חופה לא קני לה בלא דל"ת ור"ל אבל חופה לא קני לה לפסולה דדוקא בכשרות קונה. וא"ת ולשמואל למה לי קרא לומ' מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה פשיט' שהרי אינה אשתו. וי"ל דלחופה אחר ביאה איצטריך קר' דהא שמואל נמי מודה דיש ביאה לפסולות. וראיה לדבר דמייתי לקמן תיובתא לשמואל מההיא דאמן אמן וקאמ' אלא דקני לה כשהיא ארוסה ומיסתתרא וקא משקה לה כשהיא נשואה משמע דבהכי לא קשיא לשמואל ואמאי הלא אינה אשתו אם אין ביאה לפסולות. אלא ודאי שמואל נמי מודה דיש ביאה. וקשה לר"ת שיטה זו דמוקמי' להו כרב הונא ודברי רב הונא לא עמדו במסכת קדושין וגם כי בכל הספרים יש אבל חופה דלא קני לה. ונר' לפרש דהכא בחופה דלאחר קדושין איירי וקאי פלוגתייהו אמתני' דקאמ' נתאלמנו או נתגרשו מן הארוסין כשרות לכ"ע משום דאינה משתמרת לביאה פסולה כיון שמתו וקאמ' רב שאם הכניסום לחופה הוי כמו הנשואין ופסולות אבל חופה גרידתא לא מהניא מידי דדברי רב הונא לא עמדו. והא דלא קאמ' פלוגתייהו לקמן גבי סיפא דנתאלמנו או נתגרשו כיון דמפרשי' דעלה קאי. י"ל דנקט פלוגתייהו משום דבעי למימ' קמן יש חופה לפסולות באנו למחלוקת ר' מאיר ורבנן דריש' דמתני'. וטעמא דרב הוי כיון דחופה קרובה לביאה הויא כמו נישואין. וניח' מההיא דמייתי דאמן אמן דיש חופה לפסולות אחר קדושין כדקאמ' שלא שטיתי ארוסה. ושמואל אמ' אין חופה לפסולות דכיון שמתו הוי כמו מן האירוסין וכשרות כיון דלא חזו לביאה שהרי מתו. והשת' קאמ' רמי בר חמא לקמן יש חופה לפסולות באנו למחלוקת ר' מאיר ורבנן לר' מאיר דאמ' קדושין פסלי מחיים אע"ג דאינם קרובין לביאה חופה נמי פסלה אף לאחר מיתה והא דקאמ' במתני' מן האירוסין כשרות ר"ל בלא חופה אלא בקדושין. לר' אלעזר דאמ' קדושי' לא פסלי מחיים חופה נמי לא פסלה לאחר מיתה. ורמי בר חמא טעמא דנפשיה קא' ודלא כרב ושמואל דהכא דאיירי אליבא דדברי הכל. וקא' לקמן ממאי דילמא עד כאן לא קאמ' ר' מאיר התם אלא בקדושין דקני לה דקדושין גרידי קונין אבל חופה דלא קני לה לא דהא דברי רב הונא לא עמדו וא"כ חופה אינה קונה ולא מהניא לפסול. א"נ עד כאן לא קאמ' ר' אליעזר ור' שמעון אלא בקדושין וכו'. והקשה הר' ר' י"ט לפי' הקונ' דפיר' דשמואל סבר שפיר כרב הונא אכן לפסולות לא מהניא חופה א"כ איך קאמ' רב הונא חופה קונה לכשרות מק"ו דכסף ושטר לפרוך מה להנך שכן קנו בפסולות דהא שמואל איירי אליבא דר' מאיר דקדושין נמי פסלי תאמר בחופה שאינה קונה בפסולות כדקאמ' שמואל. וליכ' למימ' דאין זה פירכא דהא לא ידעי' עדיין כלום דחופה קונה ועל זה אני דן. מ"מ כיון שלאחר שנלמד הק"ו לא נוכל לומ' את שבא לומר חשיבא פירכא וכאלה רבות במנחות פ"ק [ו' ע"א] דיליף איסור טריפה מיוצא דופן לגבוה ופריך מה להצד השוה שבהם שלא הותרו מכללן תאמר בטריפה שהותרה מכללה במלוקה וזהו לאחר שעשינו הק"ו שתאסר לגבוה דאי לאו ק"ו אין זה הותר מכללה כיון שלא נאסרה מעולם לגבוה והכא נמי ניפרוך כדפרישי'. וא"ל דלא הוי פירכא משום דחופה לא שייכ' בפסולות משום דאין בהם ביאה שהרי בקדושין [ה' ע"א] פריך שפיר פירכות אע"ג דלא שייכי כדפריך מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני תאמר בביאה. וצ"ל דרב הונא לא סבר כשמואל וסבר יש חופה אף לפסולות. וגם שמואל לא סבר כרב הונא דאמ' חופה קונה דמהיכא תיתי אי מכסף מה לכסף שכן מועיל בפסולות כמו בכשרות והיינו כפי' ר"ת.
ומודה לי אבא. פ"ה לשון חשיבות. וא"ל שכך שמו כדאמ' בראשית הגז [חולין קל"ז ע"ב] מאן ריש מתיבתא דבבל אבא אריכא. וקש' דבברכות [ס"ב ע"א] קאמ' רב הונא אמ' דמי פומא דאבא כמאן דלא טעים תבשילא והוא היה רבו ואיך קראו בשמו הלא אמרי' [סנהדרין ק' ע"א] לא נענש גחזי אלא שקראו לרבו בשמו שאמר למלך [מ"ב ח'] זאת האשה אשר החיה אלישע ולכן נצטרע. לכן נר' כדפרישי' שלשון גדולה וחשיבות הוא.
וחייבין עליה משום אשת איש. וא"ת והא כבר תנא מתקדשת בביאה. וי"ל דהכ' בקדושי כסף מיירי. פי' השאר בסנהדרין פרק ד' מיתות [נ"ה ע"ב].
<h2>דף נח.</h2>
או שנכנסו לחופה ולא נבעלו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה. דמשום חופה לא מיפסלי בתרומה דאין חופה לפסולות. ומיהו בתרומה אכלה בהגעת זמן ועדיף נמי מהגעת זמן כיון דיש חופה דנהי דפסולות היו מ"מ ודאי בדקה וגם לשמא ימזגו ליכא דדוכתא מייחד לה כיון שנכנסה לחופה. וא"ת ואמאי אוכלות משלו בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה. ונר' לפרש אוכלות משלו אם ימות שהיא ניזונת מנכסיו כל יומי מיגר אלמנותה ואוכלות בתרומה בחיי בעליהם אם ירצו לזונם.
אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה וכו'. האי ארוסה היכי דמיא אלימא שקנא לה כשהיא ארוסה ואסתתרה וקא משקה לה כשהיא ארוסה והשתא ארוסה ונשואה בחד דנקיט איירי הקנוי בארוסין וההשקאה בנשואין והשת' לא הוי דומיא דסיפא אמן מאיש זה אמן מאיש אחר דמיירי בתרתי ולמסקנא ניח' שפיר דמוקמי' לה על ידי גלגול והוי ארוסה ונשואה בתרתי. ותי' והשתא דלא ס"ד על ידי גלגול מהיכן מפיק גלגול שבועה. וי"ל דנפקא ליה מאמן מאיש זה מאמן מאיש אחר. ותי' ולמסקנא דקאמ' על ידי גלגול אמאי לא מפיק ליה מאמן מאיש זה אמן מאיש אחר. וי"ל דלא מצי מפיק מיניה קרקעות דלאו בני שבועה נינהו אבל מאמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה ידעינן גלגול שבועה אף מקרקעות מדמגלגלין עליה שבועה מאירוסין דלאו בת משתיא היא כמו כן שמעי' דמגלגלין קרקעות אע"ג דלאו בני שבועה נינהו. וי"ל משום דמשמע מאיש אחר ואפי' קטן אע"ג דלאו בר קנוי הוא דאין מקנין על ידו. ולקמן דלא ידע גילגול שבועה מאמן מאיש אחר משמע ליה מאיש אחר דוקא גדול.
דכותה גבי שומרת יבם שבא עליה וכו'. פי' דנחית למימ' דלא תיקשי לך הלא בעי' קדמה שכיבת בעל לבועל. וי"מ דלא נחית למימ' שבא עליה יבם משום קושיא דכשקדמה שכיבת בעל לבועל, דודאי שפיר קרינן בה קדמה שכיבת בעל לבועל כיון דיבם במקום בעל קאי ושכיבת בעל קדמה. אכן הוצרך לפרש שבא עליה יבם קודם משום דתיקשי איך היא בת משתיא כדפריך התלמוד גבי ארוסה, ולא שייך למימ' ולשנויי עלה שנכנסה לחופה, דחופה לא שייכא ביבמה ולכן קאמ' שבא עליה יבם והוי תחת אישך. ולא נהיר' דא"כ אין זה דכותה שהרי הא דמוקמי' גבי ארוסה כגון שבא עליה ארוס זהו מפני קושיא דבעינן שכיבת בעל קודמת לבועל. ועוד דהתם מוקים לה הכי גבי שומרת יבם כגון שבא עליה יבם אע"ג דלא מיתניא התם ההיא דאמן אמן בפר' ארוסה [סוטה כ"ד ע"ב] גבי דקאמ' שארוסה אינה שותה דכתו' [במדבר ה'] והביא האיש ופריך למה לי קרא תיפוק לי דבעינן שקדמה שכיבת בעל לבועל ומוקים לה שבא עליה ארוס בבית חמיה דכותה גבי שומרת יבם וכו' משמע דקאמ' הכי מטעם קושיא דקדמה שכיבת בעל לבועל. ועוד דהא לאו קושיא היא גבי שומרת יבם אמאי שותה דמצינן לתרץ דהך בריית' דאמן אמן סבירא ליה כר' יאשיה דסבר דשומרת יבם שותה. אכן מארוסה פריך שפיר תלמודא דכ"ע מודו דארוסה אינה שותה. לכ"נ דודאי מוקי שבא עליה יבם מקודם משום קושייא דקדמה שכיבת בעל לבועל בעינן.
<h2>דף נח:</h2>
שומרת יבם קרית לה אשתו מעלית' היא. הכא פריך משום דקאמ' בתר הכי וכנוסה [אבל] בסוטה (ו)לא נוכל לפרש כן. וא"ת ולוקמה שנתכוון להטיח בכותל והטיח ביבמתו דאמרי' לעיל [נ"ד ע"א] לא קנה. וי"ל דא"כ הדר קושייא לדוכתין דלא קדמה שכיבת בעל לבועל דלאו שכיבה מיקרייא.
דעבד בה מאמר. והשתא פרחה מינה זיקת יבמין וחלה עליו זיקת ארוסין ונשואין דמאמר קונה קנין גמור לב"ש והשתא לא קנאה בביאה דמיחסרא מסירה לחופה ולעולם מיירי שבא עליה יבם בבית חמיה.
רב פפא אמ' האי תנא הוא דתניא. פ"ה לעולם אימ' לך אין חופה לפסולות ומיירי שקנא לה כשהיא ארוסה ונשאה ואיסתתרא ומשקה לה על ידי קנוי של ארוסין, ואי תיקשי לך וכי בת משתיא היא על ידי קנוי של ארוסין, אין הכי נמי כי האי תנא דתנייא מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה. ואית דמפרשי לעולם אימא לך דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתרא בארוסין ומשקה לה כשהיא נשואה ואם תיקשי לך כמו דאמ' לעיל מי בדקי לה מייא והלא אין האיש מנוקה מעון האי תנא הוא דאינו חושש בזה. וגם אם תיקשי הלא בעינן שקדמה שכיבת בעל לבועל האי תנא הוא דלא בעי קדמה שכיבת בעל לבועל. ופ"ה שזה הפי' עיקר דלפי' ראשון קשה דמאי קאמ' אמן שלא שטיתי ארוסה הא לאו כשהיא ארוסה איסתתרא. וקש' לפ"ה שני דבכולי תלמודא פריך מהך בריית' דבעינן האיש מנוקה מעון ולא משני האי תנא הוא דלא סבר כן וכן נמי חזי' בכל מקום דכ"ע פשיט' להו דבעינן קדמה שכיבת בעל לבועל. וגם איך מצי רב פפא למימר דלא בעי קדמה שכיבת בעל כיון דמצינו לאוקומי בבא עליה ארוס בבית אביה. לכן נר' כפי' ראשון דמיירי בקני לה כשהיא ארוסה ונשאה ונסתרה וכו' כדפרי'. ואי תיקשי מאי קאמ' אמן שלא שטיתי ארוסה הא לאו כשהיא ארוסה איסתתר'. י"ל דה"ק אמן שלא זינתה בנשואין שתצטרך לשתות על ידי קנוי שקנא לה בעלה באירוסין.
על ידי גלגול. פי' ומיירי דקני לה בנשואין ומשקה לה בנשואין. אכן על ידי גלגול נשבעת שלא זינתה באירוסי'. והשתא נימ' דארוסה ונשואה תרתי מילי נינהו והוי כמו אמן מאיש זה אמן מאיש אחר. וא"ת מ"מ תיקשי דאם אמת הדבר שזינתה כשהיא ארוסה היכי בדקי לה מיא בנשואין הלא אינו מנוקה מעון. וי"ל דמ"מ כיון שאינו מזיד בדבר בדקי לה שפיר מיא וא"ת א"כ לעיל כי פריך ומי בדקי לה מיא והלא אין האיש מנוקה מעון לישני דמיירי כשבא עליה בשוגג. וי"ל דלעיל לא מצי לשנויי הכי דכיון דמיירי דקני לה באירוסין יש לו להשמר שלא יבא עליה וכאשר בא עליה קרוב למזיד ואינו מנוקה מעון שהרי חשדה מזנות מדקני לה. אבל הכא לא קני לה באירוסין כלל והוי האיש מנוקה מעון אפי' אם זינתה כי לא עלה על דעתו שזינתה וא"כ הוי האיש מנוקה מעון.
[כ"ג] שקידש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו בתר אירוסין אזלי' ושריא לו או בתר נשואין אזלי' ואסורה לו ופשיט מן האירוסין כשרות אלמא מדלא פסלי' מארוסין דבתר נישואין אזלי'. ותימ' דהשת' פשיט' ליה דבתר נשואין אזלי', ולקמן פשיט' ליה דבתר אירוסין אזלי' מההיא דנתמנה להיות כ"ג יכנוס. וע"ק דקאמ' לשווייה חללה לא קא מבעיא ליה משמע דר' יוחנן היה סבור דר' חייא בעי לשווייה חללה. ולפ"ה הלא לא מיירי כלל לשווייה חללה אלא לענין אם אסורה לו או מותרת אכן שהיה מדמה איסור חללות לאיסור קיחה והוה ליה למימר שאני איסור חללה מאיסור קיחה. ונר' דודאי ס"ד לר' יוחנן דר' חייא קא בעי לענין חללות ופשיט' ליה דאסור לכונסה, אכן קבעי לר' מאיר דאמר משמרת לביאה פסולה לא אכלה ולכך קבעי היכא דקדשה קטנה ובגרה אי בתר נשואין [אזלינן] והויא ביאה פסולה וחשבי' לה משעת אירוסין משמרת לביאה פסולה ולא אכלה או דילמא לא. ופשיט לה מגופה דמתני' דאזלי' בתר נשואין. [גליון. בעי אי אכלה בתרומה אחרי הנשואין או לא, אי אזלי' בתר אירוסין דהוו בכשרות ואכלה או אזלי' בתר נישואין ולא אכלה. ופשיט אליבא דכ"ע דנשואי פסול פסלי לאכול בתרומה דכהן ומתרומה דבי נשא ממתני' דאם נתארסו או נתגרשו וכו' דמן הנשואין פסולות אע"ג דהפסול אינו בא משעת האירוסין דהא מן האירוסין כשירות. והכא נמי כיון דאסור לכונסה כדס"ד נישואי פסול פסלי מלאכול אע"ג דהאירוסין בכשרות היו]. וקא"ל לשווייה חללה לא קא מיבעיא ליה כיון דס"ד דפשיט' ליה שאסור לכונסה. דודאי בזה אנכי מסופק אי שרי לכונסה או לא אי קיחה דאירוסין או קיחה דנשואין ופשיט לה מההיא דיכנוס דקיחת אירוסין קאמ' קרא. וא"ת מ"מ הדרא קושיין לדוכתה דמעיקרא פשיט לה ר' יוחנן מההיא דמתני' דבתר נשואין אזלי', אכן פשוט לו דאסור לכונסה, והשתא קא פשיט מההיא דיכנוס דשרי לכונסה. וי"ל דלעיל לא קא פשיט אלא לדבריו לאשר עלה בדעתו דר' חייא היה שואלו ממנו לשווייה חללה ועל כן היה ר' יוחנן סבור שהיה פשוט לר' חייא שאסור לכונסה ועל כן היה משיב לו לפי דעתך שפשוט לך דאסור לכונסה ומיבעיא לך אי חשבי' ליה לפסול מתרומה כיון דהאירוסין הוו בכשרות הא ודאי בתר נשואין אזלי' והוו נשואי פסלות. אבל ר' יוחנן אליבא דנפשיה סבר דשרי לכונסה כמו שהשיב לו לבסוף דקיחה דארוסין קאמ' קרא.
<h2>דף נט.</h2>
דומיא דגרושה. וא"ת ונילף אלמנה אלמנה מתמר והדר נילף גרושה מאלמנה. וי"ל כל היכא דאיכ' לאוקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן. עי"ל דדוקא באלמנה קאמ' תלמודא דנילף מתמר דיש לנו להקל באלמנה אחרי שאינה אסורה לכהן הדיוט אבל בגרושה אין לנו לחלק דאפי' לכהן הדיוט אסורה.
פרט לבוגרת שכלו בתוליה. פי' שאין לה כל בתוליה אבל מקצת בתולים יש לה כדמשמע בכתובות [ל"ו ע"א].
בבתוליה כדרכה אין. פי' בכדרכה בעינן שלא יהא בעולה. אבל משלא כדרכה אין לחוש, דא"ל דאתא למימ' בין בכדרכה בין שלא כדרכה, דא"כ לישתוק קרא מיניה דהא מבתוליה שמעי' ואפי' מקצת בתולים אלא ודאי למשרי אתא. וא"ת ומנא ליה לר' מאיר לדרוש כן אימ' בתוליה משמע כל בתולים בין בכדרכה בין שלא כדרכה, בבתוליה לרבות בוגרת. וי"ל דסברא היא לומ' דבמקום בתוליה דהיינו כדרכה שם בעינן שיהו כל בתוליה קיימין אבל בשלא במקום בתוליה אין לחוש. ור' אליעזר בתולה שלמה משמע וא"ת שלמה למה לי גבי קנס למידרש נערה ולא בוגרת [כתובות ל"ח ע"א] תיפוק לי דכתו' התם בתולה ובתולה שלמה משמע. י"ל דההיא דרשא לר' מאיר היא, ולר' אליעזר איצטריך נערה למעוטי קטנה.
<h2>דף נט:</h2>
הא מני ר' מאיר היא. וא"ת א"כ היכי אמרי' פרט לאלמנה לכ"ג הלא ר' מאיר מחייב אפי' פסולות לקנס דר' מאיר מרבה חייבי כריתות לקנס [כתובות כ"ט ע"א]. וי"ל דהכא לאו מקנס קא ממעט לה אלא ה"ק פרט לאלמנה לכ"ג דאסור לקיימה דאסורה משום דבעינן אשה הראויה לו וזאת אינה ראויה ואסורה לקיימה. ה"מ למימר דלא הוי כ"א בעולת עצמו ואינה אלא מדרבנן. אבל מ"מ מצי לחשבה בהדי חלוצה דאינה אלא מדרבנן וא"כ פריך שפיר תיפוק משום דהוי בעולת עצמו.
ורב דאמ' כר' אליעזר. ותימ' דאטו משום דסבירא ליה כר' אליעזר במילת' דשלא כדרכה יסבור כמותו מכל וכל. וא"כ מאי פריך מאי איריא משום בעולה תיפוק לי דהוה לה זונה דאמ' ר' אלעזר פנוי הבא על הפנויה. דילמ' לא סבר לה כותיה במילת' דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה. וע"ק דהלכה כרב באסורי וא"כ הלכה כר' אליעזר דבתולה שלימה משמע וא"כ היכי הוי מנהג שאנו כותבין בכתובות בוגרת כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאוריית' הלא כתו' [שמות כ"ב] כי יפתה איש נערה בתולה דבתולה שלמה משמע ומינה שמעי' [כתובות י' ע"א] מוהר הבתולות שהוא מאתים. וא"כ אין בוגרת כבתולה. וע"ק דודאי רב לא מצי סבר כר' אליעזר דבפרק קמ' דכתובות [ט"ו ע"א] פסק רב כר' יוסי דאמ' אם רוב העיר משיאין לכהונה תינשא לכהונה ולא אמרי' עשאה זונה משום פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות. ועו' דלקמן [ס' ע"א] קאמ' רב בוגרת לא ישא אלמא לאו כר' אליעזר סבירא ליה דמכשר בבוגרת. וע"ק דהלכה כרב, ולקמן [שם] פסקי' הלכה כר' אליעזר בן יעקב דלא סבר ליה כר' אלעזר מההיא דפנוי הבא על הפנויה. וא"כ קש' מהילכת' אהלכת'. לכן נר' לפר' דרב כר' אליעזר ר"ל דאליבא דר' אליעזר קאמ' אבל לא סבר כן ולהכי פריך לר' אליעזר מאי איריא משום בעולה תיפוק לי דהויא לה זונה. גם שניהם שנים ולא ארבעה מפורש במרובה.
<h2>דף ס.</h2>
שאינו משלם קנס במפותה. פי' דמפתה אינו נותן קנס אלא בשאינו רוצה לכונסה והכא קרינא ביה כניסה אע"ג שמוציאה אחרי כן בגט. וא"ת ומה מרויח בזה הלא נותן לה כתובה דהא צריך לגרשה כדקא' מוציאה בגט ואמרי' [כתובות ל"ט ע"ב] יצא כסף קנסה בכתובתה. וי"ל דנפקא מינה שיתן לה כתובתה מזבורית וקנס צריך שיתן לה מעדית. א"נ לענין שיכול' למחול כתובתה אבל קנס שהוא לאביה אין יכולה למחול.
(אלא) [אלה] למעוטי נדה. כמאן אזלא כר' אליעזר בן יעקב. משמע אבל לרבנן לא מצי את' וסברי דיש חלל מנדה. וא"ת ומהיכא נילף לומ' דעושה חלל מנדה אי מק"ו דגרושה שאין בה לאו שאני גרושה שהיא עצמה מתחללת שפסלה בביאתו מתרומה דבי נשא תאמר בנדה דלא פסלה דהא אית בה הויה. וא"ל כיון דבעלה עשאה זונה, דהא כיון דתפסי בה קדושי לא הויא כשאר חייבי כריתות. ואי מאלמנה לכ"ג מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת כדלעיל, דא"ל היא גופה תתחלל מק"ו דלימ' איסור כהונה שאני כדפרישי' לעיל. וי"ל יליף מאלמנה ומצרי שני שפוסלין ובנו פגום אף אני אביא נדה. וקסבר האי תנא דעבדי' שפיר צד השוה היכא (דקרא) [דחדא] הוי איסור כהונה ואידך אינו איסור כהונה כדפרישי' לעיל. ולר' אליעזר בן יעקב ניח' דאיצטריך קר' למימ' דאי אתה עושה חלל מנדה דס"ד דנילף מחייבי עשה דיש חלל מהם אליבא דידיה.
אליו לרבות הבוגרת. תימ' למה לי קר' כיון דרבינו מוכת עץ משום שאין הווייתה על ידי איש ה"ה בוגרת דבוגרת נמי אין הווייתה על ידי איש וגם כי עדיפ' יותר בוגרת ממוכת עץ משום דלא איתעביד בה מעשה. וא"כ כיון דחזינן מוכת עץ כ"ש בוגרת. וי"ל דס"ד דבוגרת גריעא ממוכת עץ משום דאישתני גופה, ומלא הייתה לאיש לא נפקא דשמא קרא לא איירי אלא בדבר שבא על ידי מעשה. א"נ י"ל דאי לאו קר' דאליו לרבות בוגרת לא הוה שמעי' מוכת עץ מאשר לא הייתה לאיש אלא הוה מוקמי' לה לבוגרת אבל כיון דשמעי' מאליו בוגרת נימ' מאשר לא הייתה לאיש לרבות מוכת עץ. וראיה לדבר דניח' דדריש תלמודא מוכת עץ מאשר לא היתה לאיש, ובוגרת מאליו דאליו כת' בקר' קודם דכתו' ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש והיינו כדפרישית דמשום דשמעי' מאליו לרבות בוגרת מוקמי' קרא אשר לא היתה לאיש למוכת עץ. ותלמודא נקט אליו לרבות בוגרת (לפסלה) [לבסוף] משום דבבריית' דלעיל מיתניא בוגרת באחרונה.
נילף בתולה בתולה מהתם. פ"ה מאונס ומפתה. ולא נהיר' דמהתם משמע מההיא דסליק מיניה דמבתולה דאונס ומפתה לא איירי' כלל. לכן נר' דמבתולה דכ"ג קאמ' דכיון דממעטינן מבתולה בוגרת דהא מאן דאית לה מקצת בתולים משמע דסבירא ליה דבבתוליה למעט בוגרת וכתו' התם כי אם בתולה מעמיו. וס"ד דכל בתולה ניגמר מהתם דר"ל בתולה שלימה ומה להלן לענין להינשא לכ"ג נערה ולא בוגרת אף כאן לענין לטמות לה נערה ולא בוגרת.
<h2>דף ס:</h2>
והאמ' ר' שמעון בתולה שלמה משמע. וא"ת ומאי פריך אדרבה היא הנותנת משום דסד"א בתולה שלמה משמע איצטריך אליו לרבות בוגרת. דהכי משמע לעיל הך סברא דפריך לר' מאיר האמ' [בתולה] מקצת בתולים משמע. משמע הא אי אמרי' בתולה שלמה משמע דניח' דאיצטריך אליו לרבות בוגרת. ונר' לפר' דה"ק והאמ' ר' שמעון בתולה שלמה משמע ואינו מייתי רק תחלת דבר ור"ל בתולה שלמה משמע ובבתוליה מקצת בתולים דהיינו מילתיה דלעיל וא"כ למה לי אליו לרבות בוגרת תיפוק לי דנילף מהתם. ודוחק הוא דהא לא מייתי קרא דבבתוליה ונר' לפרש דהק"א והאמ' ר' שמעון בתולה שלמה משמע ואמאי קאמ' ר' שמעון כן הוה ליה למיגמר מהכא דלאו שלימה משמע דהא אמרי' אליו לרבות את הבוגרת.
טעמא דידי[ה] נמי מהכא מדאיצטריך אליו לרבות הבוגרת א"כ בתולה משמע בתולה שלימה. והקשה הר' ר' ידידיה היכי קאמ' ר' שמעון מדאיצטריך אליו לרבות הבוגרת א"כ בתולה משמע בתולה שלימה דילמ' לעולם אימא לך מקצת בתולים משמע ומ"מ איצטריך אליו לרבות בוגרת דלא לילף בתולה בתולה מהתם דלידריש בתולה מקצת בתולים משמע בבתוליה עד שיהו כל בתוליה קיימין כמו דאמ' ר' מאיר לעיל. ונר' לראש"י דהא לא קש' מידי דהכי נמי מצי להקשות אמאי לא קאמ' ר' שמעון כר' מאיר בהדיא ובהא ודאי מצינו שפיר למימ' טעם דדילמ' ר' שמעון ניח' ליה שפיר לומ' בתולה שלימה ואיצטריך אליו למעט ממשמעותיה דקרא משנאמר כר' מאיר דבתולה משמע ואיצטריך אליו דלא נילף בתולה מהתם. דהתם נמי משמע בתולה מקצת בתולים רק דמפקי' מבתוליה עד דאיכ' כל בתולים. ועוד מדקאמ' ליה לר' שמעון למצוא טעם להעמיד דבתולה שלימה משמע מלומר מקצת בתולים. ועוד אינו ר"ל בתולה מקצת בתולים משמע בבתוליה עד שיהו כל בתוליה קיימין דא"כ לא מצינו לאסור שלא כדרכה דלא מצינו למידרש בבתולים בין בכדרכה בין שלא כדרכה דא"כ לשתוק קרא מיניה ומבתוליה שמעי' לה דבעינן לעולם כל בתולים כדפרישי' לעיל לר' מאיר. וא"כ היינו צריכים לדרוש בבתוליה כדרכה אין שלא כדרכה לא בעינן כל בתולים. ור' שמעון לא ניח' לדורשה שלא כדרכה כיון דמצינו לומ' איפכא ולפסול שלא כדרכה.
<h2>דף סא.</h2>
ואין הגוים קרויים אדם. פי' בבבא קמא פרק שור שנגח את הפרה. דילמא איקטיל חד מישראל. יש מפרשים דר' שמעון מוכיח מכאן דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, מדקאמ' תתחטאו דילמא איקטיל חד מישראל אע"ג דגוים רובא. אכן לא נהיר' דלמסקנא אין הדבר מיושב דקאמ' ממגע ומשא מי מעטינהו קרא וש"מ הוצרכו חטוי משום טומאת מגע ומשא. עי"ל דאין ראיה מכאן דדילמ' הכי פירוש' דילמ' איקטיל חד מישראל והם היו פושטין ידיהם על החללים ונמצא שנהגו בכולם האהלות ואפי' אי ליכא אלא חד ישראל איטמו מחמתיה. בכתובות [ט"ו ע"א] פי' דנפקא ליה מוארב לו וקם עליו והקשינו מנא ליה לר' שמעון דמפיק ליה לדרשא אחרינא פרק אלו הן הנשרפין [סנהדרין ע"ט ע"א] מנליה ופי' שם. ור"ת פסק דלא כר' שמעון דאמ' קברי גוים אין מטמאין באהל דכל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו ורשב"ג פליג עליה דר' שמעון דאמ' [עי' אהלות פי"ח מ"ז] מדורות הגוים מטמאין באהל מפני שקוברין שם נפליהם. ובמסכת אהלות [שם מ"ט] נמי רשב"ג פליג עלה דקאמ' עיר הגוים שחרבה אין בה משום מדורות הגוים משמע אבל ישובה אית בה וטמאה באהל. ותימ' דאמרי' בבבא מציעא [קי"ד ע"ב] דאשכחיה רבה בר בר חנה לאליהו דקאי בבית הקברות של גוים א"ל ולאו כהן את א"ל ולא סבר מר כר' שמעון בן יוחאי דאמ' קברי גוים אין מטמאין באהל משמע שכן הלכה. י"ל דדחויי מדחי ליה וסמיך אהא דאמרי' [ברכות י"ט ע"ב] רוב ארונות יש בהן פותח טפח. וכן מצינו בכמה מקומות שרגיל לדחות בני אדם [תד"א רבה פי"ח] גבי דאשכחיה לאליהו לרבנן שהיו עסוקין במשפחתו לדרוש מאיזה יחס בא ואומ' להם מבני בניה של רחל אמרו לו תן לנו אות אמ' להם לא כך כתוב ביחס בנימין [דה"א ח'] ואליה וזכרי בן ירוחם אמרו לו והלא אמרת לצרפית [מ"א י"ז] עשי עוגה קטנה ולך ולבנך עשי באחרונה בשביל שאתה כהן ולכן אמרת לעשות עוגה קטנה לחלה. אמ' להם אותו תינוק משיח בן יוסף הוא ורמז רמזתי לו שאבא קודם לו לבשר את ישראל ואחר כך יבא הוא וגם [מדרש משלי פ"ט] גבי ר' עקיבא שנפטר והיה אליהו מתעסק בו אמרו לו ולאו כהן את, אמ' להם צדיקים אין מטמאין באהל. ודחויי מדחי להו והטעם היה משום שמת מצוה היה שחבוש היה בבית האיסורין כשנפטר. אלמ' שהיה רגיל לדחות בני אדם שאינו רוצה לגלות להם האמת עד עת קץ. וכן הלכה דקברי הגוים מטמאין באהל. ויש ליזהר לכהנים שלא ללכת על קברי גוים דדוקא לקראת מלכים שרי משום דרוב ארונות יש בהם פותח טפח וכו' אבל אי לאו לצורך לקראת מלכים לא שרינן לסמוך אהא. אבל אין לטמות עתה מדורות של גוים דאמרי' [תוספתא דאהלות פי"ח ה"ו] אין מדורות של גוים בחוצה לארץ וגם אין רגילות לקבור נפליהם בבתיהם.
ממגע וממשא מי אימעוט. וא"ת הא כתו' נמי [במדבר י"ט] או בעצם אדם דמשמע ישראל ולא גוים. וי"ל דבנזיר [נ"ג ע"ב] מוקמי' לכולי קר' בטומאת אהל אבל ממגע וממשא לא אימעוט גוים.
תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא. לאו היינו ינאי המלך דאמרו לו פרק האומר [קידושין ס"ו ע"א] הקם להם בציץ שבין עיניך שאותו ינאי כהן היה וא"כ מסתמא לא היה מעמיד אחר תחתיו בשביל מעות אלא אחר הוא. וגם אין זה יהושע בן גמלא שהיה בבבא בתרא [כ"א ע"א] שתיקן כמה תקנות שאותו צדיק היה אלא אחר הוא זה.
חולץ ולא מייבם. וא"ת הא שמעי' כבר וגדולה מזו דקאמ' שומרת יבם [שנפלה] לכהן הדיוט ונתמנה להיות כ"ג לא יכנוס וכ"ש הך. וי"ל דקמ"ל דחולץ דס"ד כיון שצריך להיות רוקקת הוי ביזיון לכ"ג ולא חלצה קמ"ל. וא"ת והא כבר תנינא לעיל [כ' ע"א] אלמנה לכ"ג חולצת ולא מתייבמת גבי איסור מצוה ואיסור קדושה. וי"ל דהכא עיקר ולעיל תנייה משום כללי דכייל ותני. יבא עשה וידחה לא תעשה פי' לעיל.
אין זונה אלא גיורת. פ"ה דחיישי' שמא זינתה בגיותה. ותימה היכא דנשתמרה בגיותה מאי איכא למימר. וע"ק דליכא מאן דסבר גיורת פחותה מבת ג' שנים כשירה לכהונה רק ר' שמעון [לעיל ס' ע"ב] ואמאי פליג שום אדם עליה הא לאו הוי טעמא אלא משום דחיישי' שמא זינתה וכיון דפחותה מג' שנים אין ביאתה ביאה. ונר' לומ' משום שהם ילדי זנונים ואין רגילות להשתמר עבדינן כולן כזונות אע"ג דנשתמרו היטב. וקש' דאמרי' [ע"ז ל"ו ע"ב] הבא על הגויה חייב משום נשג"ז. וחד אמ' משום נשג"א נשייהו לא מפקרי ומאי איכפת לן הלא כולן ילדי זנונים א"כ הוו אסורות מדאוריית' ומאי קאמ' התם גזרו דמשמע דאינו אלא מדרבנן. וי"ל דדוקא כשנתגיירה חשבי' לה לזונה במה שזינתה בגיותה אבל בעודה גויה לא חשבי' לה לזונה. וקש' דאמרי' [תמורה כ"ט ע"ב] כהן הבא על הגויה חייב עליה משום זונה. וי"ל דהתם מיירי בזונה ידועה. אבל במשתמרת שאינה ידועה לזונה אין בה משום זונה.
ושנבעלה בעילת זנות. פ"ה לפסול לה, משמע אף לחייבי לאוין. ולא נהירא דלעיל [מ"ד ע"ב] לא אמרי' כיון שבעלה עשאה זונה אלא בחייבי כרתות. ונר' לפרש שנבעלה לפסול לה חייבי כרתות.
<h2>דף סא:</h2>
וכן הוא אומ' [בראשית כ"ד] והנערה טובת מראה מאד. מכאן קש' לפ"ה דפי' בחומש [שם כ"ה] דרבקה בת ג' שנים הייתה דהכא משמע דגדולה היתה דממעט מהך נערה ולא בוגרת. אכן בסדר עולם [פ"א] יש דבת (י"ג) [ג'] שנה היתה. והר' ר' שמואל חסיד היה מוכיח דע"כ בת י"ד שנה הייתה דאמרי' במדרש [ספרי סו"פ ברכה] דשנים של רבקה וקהת היו שוים זה וזה חיו קל"ג שנה ורבקה חייתה קל"ג שנה ומתה באלון בכות ואז היה יעקב בן צ"ט שנים שהוא היה בן ס"ג שנה כשנתברך וי"ד שנה למד בית שם ובית עבר הרי ע"ז שנה וכ' שנים בבית לבן וב' שנים בדרך הרי צ"ט. ורבקה חייתה כ"ג שנה קודמת ליעקב לפ"ה. דבת ג' שנים הייתה שהרי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו רבקה ובן ששים בלדת אותם הרי כ' שנה מנשואין עד לידת יעקב ובת ג' שנה שהיתה רבקה כשלקחה יצחק היינו כ"ג שנה תן כ"ג עם צ"ט שהרי מתה רבקה לצ"ט שנה ליעקב ויעלה הכל קכ"ב א"כ חסר מקל"ג י"א שנה, אלא ודאי בת י"ד שנה הייתה כשלקחה יצחק וכ' שנה עד לידת יעקב הרי ל"ד שנה. תן ל"ד על צ"ט ויעלה קל"ג. ובזה ניח' דפריך לקמן [ס"ד ע"א] ולילף מיצחק פי' שנשתהא כ' שנה ואי כפ"ה שבת ג' שנה הייתה א"כ משעה שהיתה ראויה להריון דהיינו מי"ג בסמוך לא שהתה רק עשר שנים אלא ודאי בת (ל"ד) [י"ד] שנה כדפרישי'. ומ"מ קשה להכא דמשמע שלא הייתה בוגרת ופירשנו שהייתה בת (ל"ד) [י"ד] שנה ושמא יש הרבה מדרשים חלוקים זה מזה.
פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה. ואיכ' בינו לר' עקיבא דר' עקיבא אמ' זונה זו מופקרת רגילה בזנות כמה פעמים. אבל בביאה ראשונה לא עשאה זונה. ולר' אליעזר עשאה זונה בפעם אחת. והא דנקט פנוי לאו דוקא ולרבות' נקטיה וכ"ש מנשוי דחשובה זונה לפי שמזנה על אשתו. אלא אגב פנויה נקט פנוי וה"ה אם הוא בעל אשה.
הא יש לו בנים בטיל מפריה ורביה ובטיל נמי מאשה. מדקאמ' הכי ולא קאמ' לא יבטל אדם מאשה בת בנים אלא א"כ יש לו בנים דהוה משמע הא יש לו בנים אינו צריך ליקח אשה בת בנים אבל אשה בעלמא נסיב. מדלא קאמ' הכי משמע דאף מאשה נמי בטיל כי יש לו בנים.
<h2>דף סב.</h2>
אני שכל שעה ושעה שכינה וכו'. וא"ת והלא קלין וחמורין גופי תורה הן ואמאי קרי ליה פירש מדעתו. וי"ל דאין זה ק"ו גמור דנוכל לומ' דדוקא ישראל שלא היו כ"א יום אחד היו יכולין ליבטל מפריה ורביה. אבל הוא אין סברא לפרוש לעולם. וא"ת מ"מ אמאי קרי ליה מוסיף מדעתו הרי מצות השם היה דכתו' [דברים ה'] ואתה פה עמוד עמדי. ודוקא ישראל הותרו דכתו' [שם] שובו לכם לאהליכם אבל משה נאסר עתה אחריהם ולא הותר. וע"ק אמאי דברו אהרן ומרים במשה הלא מאת השם היה כדפרישי'. וי"ל דמשעה שאמר הקב"ה [שמות י"ט] אל תגשו אל אשה יחד לה אהל לעצמה וגילה בדעתו שהיה רוצה לפרוש הימנה והסכים הקב"ה לו כי בדרך שאדם רוצה לילך שם מוליכין אותו [מכות י' ע"ב]. ולא קש' אמאי דברו אהרן ומרים בו כי בדרך שאדם רוצה וכו'. וא"ת כיון דממתן תורה פירש מאשתו אמאי המתינו לדבר בו עד חצרות. וי"ל שאז הרגישו בדבר כשאמ' הקב"ה למשה [במדבר י"א] אספה לי שבעים איש אמרה מרים אשרי נשותיהם של אלו שהקב"ה חפץ בהם. אמרה צפורה אוי להם לנשותיהם של אלו שמיום שדברה שכינה עמו יחד לי אהל ואז הרגישו בדבר ודברו עליו שהוא גרם שיחד לה אהל והסכים הקב"ה על ידו.
ומה פסח שהוא אחד וכו'. וא"ת והלא ק"ו גמור הוא ואמאי קרי ליה מסכים מדעתו. וי"ל דאין דנין חולין מקדשים.
מעיקרא דלאו בני נחלה נינהו. וא"ת הא אמרי' [קידושין י"ז ע"ב] גוי יורש אביו דבר תורה. וי"ל דר"ל דלאו בני חלוק נחלה נינהו שיהא לבכור יותר מן הפשוט.
אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף. תימה דאמרי' [שבת קי"ח ע"ב] אילמלא ישראל משמרין שתי שבתות מיד נגאלין והלא צריך שיכלו כל נשמות שבגוף וי"ל שיהיו יולדות ששה ששה בכרס אחד ויכלו הנשמות שבגוף מיד.
<h2>דף סב:</h2>
חייב אדם לפקוד אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך. פ"ה שהפקידה היא בתשמיש ולא נהירא דהא מוקי לה תלמודא בסמוך לווסתה וכיון דמדאוריית' אסור דכת' [ויקרא ט"ו] והזרתם את בני ישראל, אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן [שבועות י"ח ע"ב], ואיך שרו רבנן משום שהוא רוצה לילך לדרך. וע"ק דקאמ' לקמן אבל לדבר מצוה טריד ומאי קאמ' השתא איסורא דאוריית' דוהזרתם שרינן כ"ש שלא יניח משום טרדתו דמצוה לפוקדה. וע"ק דיש ספרים שכתו' בהם לא נצרכא אלא אפי' לאשתו נדה. וא"כ אין יכול להיות תשמיש. לכן נר' לפרש לפוקדה בדברי רצוי. והכי ר"ל וכמה יש לפוקדה עונה וכן משמע (בנדרים) [בעירובין (ס"ג ע"ב)] דשייך פקידה בדברים אפי' באשתו נדה דקאמ' כל הישן בקלע שאיש ואשתו ישנים עליו הכתוב אומר [מיכה ב'] ואת נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה ומוקים לה תלמודא אפי' באשתו נדה דסד"א דחיישי' שמא ירגילנו לדבר עבירה קמ"ל דלא חיישי'. וגם ר"ל (הכי) [הכא] אע"ג דאמור רבנן חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לווסתה וסד"א שמא יבעול מתוך ריבוי דברים ויעבור על מצות חכמים, [קמ"ל].
והנושא בת אחותו לפי שהיא בת גילו כדאמרי' [ב"ב ק"י ע"א] רוב בנים דומין לאחי האם. י"מ דאחותו לא מציא למיטרח להשיאה אבל לא נקט בת אחיו דאחיו טרח ומשיאה. י"מ דוקא בת אחותו אבל לא בת אחיו דאתי להפקיע מצות יבום.
<h2>דף סג.</h2>
[גליון]. והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו. פי' בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין [ע"ו ע"ב]. הקשה רבי' תם הא דאמרי' בתלמודא [חגיגה ה' ע"א] ומצאוהו רעות רבות וצרות זה המלוה סלע לעני בשעת דחקו והכא אמ' דשפיר קא עביד... דלאו שפיר קא עביד היכא שהעני מדולדל או חבוש בית האסורין והוא מוציא לו מעות על ביתו ועל כיליו כדי שישארו לו אבל שמלוה לו מעות בלא משכון... ודאי שפיר קא עביד. כללא דמילתא הכל הולך אחר הכונה.
אין לך [אומנות] פחותה מקרקע. וא"ת והא איהו קאמ' לעיל כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם. י"ל לדירתו יש לו לקנות קרקע או גם להשתכר למזונות (בנין) [בניו] אבל להיות בה כל אומנותו אינו עושה כהוגן שאין לך אומנות פחותה מקרקע להיות בה כל עיקר מלאכתו.
[גליון]. הראב"י ז"ל גרי' כריא לשון הקדימו בכרי [ביצה י"ג ע"ב], שהיה עושה כרי לרחבו.
זבין ולא תידול. פי' מכור כלי תשמישך קודם שתהיה עני. ולא נהיר' דמאי קאמ' ה"מ בסתרקי אבל גלימא לא הרי יש לו למכור כל אשר לו קודם שיהיה עני. ונר' לפר' כדאמרי' באלו טריפות [חולין ס' ע"א] סתר דולי בשוקא. ור"ל זבין ולא תידול כלומ' קנה בגדים ארוגים ולא תארוג שרגילות יותר למצוא בזול לקנות מלארוג וה"מ בסתרקי אבל גלימא לא דודאי גלימא יש לו לארוג בביתו. דדילמ' לא מיתרמייא ליה עשויה כתקנה היטב לפי מדתו.
[גליון]. חות דרגא נסיב אתתא. ירוש' [קידושין פ"ד ה"ד] הוה קרי רב עלה [במדבר ה'] ואם לא נטמאה וטהורה היא כיון שלא נטמאה טהורה היא. סק דרגא בחר שושבינא. ולאמנון ריע [ש"ב י"ג] מתורגם ולאמנון שושבינא.
<h2>דף סג:</h2>
אתו חברי לבבל שגא נפל. מפורש בשבת פ"ק (י"א ע"א). [גליון. שגא הוא ענין חסרון, ולא נפקד ממנו איש [במדבר ל"א] מתרגמינן ולא שגא, ופי' נתחסר כחו ונפל. תריץ יתיב, פי' נתישב כחו וישב במקומו, בשלום ובמישור [מלאכי ב'] מתרגמינן בשלמא ובתרצותא].
[גליון]. ששמחים ביום אידם. מדה כנגד מדה לפי שישראל היו שמחים עמהם ביום ע"ז שלהם שנקראת [תהלים ק"ו] זבחי מתים, לפיכך מחטטים המתים.
<h2>דף סד.</h2>
יוציא ויתן כתובה. נר' לר"י דכל היכא דתני יוציא ר"ל כופין וראיה מדאמרי' [כתובות ע"ז ע"א] האומ' איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ופריך אמאי לא חשיב לה גבי הנהו שכופין אותן להוציא. [וא"ת] ואמאי לא פריך ליחשוב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. וכן אמאי לא חשיב הא דאמ' רב כהנא [שם ע"ב ע"א] המדיר אשתו שלא תשאיל נפה וכברה ריחים ותנור יוציא ויתן כתובה כיון דיוציא ר"ל כופין. וכן [שם מ"ח ע"א] הא דאמ' אי איפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. וי"ל דלא חשיב באותן שכופין אלא הני דאתו ממילא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס אבל מילת' דאתי על ידי פשיעת בעל כגון האומ' איני זן והמדיר והאומ' אי אפשי לא קתני דפשיטא דכופין. וכופין ר"ל בשוטי דאי במילי הא אמרי' [שם ע"ז ע"א] בדברים לא יוסר עבד. ואע"ג דתני התם מצרף ומקמץ ובורסי עם אותן שכופין מ"מ כיון שאין כונתם להקניט האשה הוי כמו ממילא. וא"ת ומאי מקשה התם לרב תחליפא לותיב מהך בריית' דתני נשא אשה ושהה וכו' יוציא ויתן כתובה וכל יוציא ר"ל (שפיר) [כופין] כדפרישי'. וע"ק דהתם רב הונא פליג לרב תחליפא ואמ' דאין כופין. ואי כפר"י דיוציא ר"ל כופין היכי תני רב הונא תנא דפליג אבריית'. לכן נר' דודאי יוציא לא משמע כופין אם לא [ש]התלמוד מפרש בהדיא, [ונראה דאין כופין] אלא בדבר שמתנהג עם האשה שלא כדין אבל הכא אינו מתנהג שלא כדין דטעמא דאמרי' יוציא היינו משום דנכריח אותו משום שאינו רשאי ליבטל מפריה ורביה. וגם ניח' דהתם פליגי אי ר"ל כופין אי לאו. דודאי הכא לא ידעי' דיוציא ר"ל כופין כדפרישי', ובהכי פליגי דחד אמ' אין כופין ורב תחליפא אמ' כופין. א"נ י"ל דלכ"ע לא אמרי' יוציא כופין בשום מקום אם אינו מפרש בהדיא וגרסי' באיני זן ואיני מפרנס כופין. וניח' הכל. וכן משמע בירוש' [שם פי"א ה"ז] גבי גט המעושה תמן תנינן וכו' עיין בתוס' מטו"ך.
אע"פ שאין ראיה לדבר. פי' שהרי לא גירשה אברהם. אלא נשא הגר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען.
אברהם נמי עקור היה. ואע"ג דאמרי' טומטום היה וכי נקרע מוליד שפיר. י"ל דלרב יהודה קאמ' דאמ' לקמן [פ"א ע"א] טומטום אינו מוליד.
מה עתר זה מהפך את התבואה. פ"ה עתר פיל"א. ולא נהירא דאמרי' [סוכה י"ד ע"א] שמהפכת הקש מעל התבואה וא"כ הוי פורק"א, ורחת היינו פיל"א.
<h2>דף סד:</h2>
בימי דוד אימעוט שני דכתו' [תהלים צ'] ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ואע"ג דמשה נמי אמרו מ"מ יסדו דוד לפי דורותיו שחיה כך אבל משה חיה יותר הרבה.
אבין ישנו בחזרה. פי' שהיה תדיר חוזר תלמודו ומתקיים בידו אבל יצחק סומקא לא היה בקי כל כך. א"נ י"מ אבין ישנו בחזרה פי' שהיה תמיד אצל ר' יוחנן ויודע כשהיה ר' יוחנן חוזר מדבריו. אבל יצחק לא היה תמיד אצל רבו ולא ידע כשר' יוחנן מתחרט מדבורו.
מלקיות דתנן מי שלקה ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה. וא"ת למ"ד [סנהדרין פ"א ע"ב] עבירות מחזיקות היכי מייתי דסתם לן תנא כר' דילמ' היינו משום שעבר שלש פעמים והוחזק בעבירות. וי"ל דדייק מדנקט מי שלקה ושנה משמע דבתרי הויא חזקה שנר' לו דוחק לפר' דלא נקט לקה אלא לאשמעי' דאיירי בעבירה שיש בה מלקות. ואפי' אם תמצא לומ' דקסבר עבירות מחזיקות שמא סבירא ליה כמ"ד [שם] כיפה צריכה התראה ומייתי שפיר דהא התרינו לו משום כיפה אחרי ב' מלקיות א"כ משמע דבתרי זימני הויא חזקה.
<h2>דף סה.</h2>
שור מועד דתנן. וא"ת היאך יחלוק ר' על זה הלא מקראי שמעי' לה בפרק כיצד הרגל [ב"ק כ"ג ע"ב] וליכא מאן דפליג גבי תמול חד שלשום תרי וכו' דמשמעות דורשי' איכ' בינייהו. וי"ל אה"נ ומ"מ מייתי ראיה מוכח מקרא כר"ג דבתלתא זימני הויא חזקה. וא"כ יש לנו לומ' דהדין עמו בכל מקום דבג' זימני הויא חזקה.
נישאת לשלישי תצא בלא כתובה. משמע אבל משני אית לה כתובה. וכן משמע דקאמ' בסמוך נישאת לשלישי ולא היו לו בנים מהו דליתבעו להני קמאי משמע שכבר היה לה כתובה מראשון ושני. ואמאי כיון ששהתה י' שנים עם השנים הוחזקה וא"כ אמאי נותן לה כתובה הלא בתרי זימני הויא חזקה. דע"כ סבירא ליה כר' מדקאמ' לשלישי לא תנשא. וי"ל דדוקא להחמיר עליה שלא תנשא לשלישי אמרי' בתרי זימני הויא חזקה ויכולה לקחת איש שיש לו בנים אבל להוציא ממון מדינו כגון להפסיד כתובתה לא אמרי' דבתרי זימני הוחזקה ומסופק הר"י אם הא דקאמ' תצא ר"ל לאלתר או לאחר עשר שנים. ונר' דר"ל לאלתר מדאמרי' לקמן דאמר לה אדעתא דהכי לא גרשתיך, ואי מיירי לאחר י' שנים מאי קאמ' אדעתא דהכי לא גרשתיך הלא בעל כרחו מגרש לה כדאמרי' במתני', אלא ודאי לאלתר תצא וטעמ' משום דכיון שעברה על דברי חכמים שאסרוה לינשא לו קנסינן לה. א"נ משום הכי אמרי' תצא משלישי בלא כתובה דמקח טעות הוא דמצי למימ' אני לא ידעתי שהייתה עם שני אנשים י' שנים ולא ילדה ואלו הייתי יודע כן לא נשאתיה. וקש' דאמ' לקמן את הוא דגרמת ואי לאלתר מאי קאמ' דילמא אם תשהא עמו י' שנים תלד. לכן נר' דלאחר י' שנים קאמ' תצא, והא דקאמ' לקמן דאמ' לה אדעתא דהכי לא גרשתיך ה"ק אם יבא אליהו ויאמר דבת בנים היא לא הייתי מגרשה וכל אשר כפוהו ב"ד להוציא כפיית טעות הייתה. ור"ל תצא בלא כתובה ובלא תוספת, דנשים שאמרו חכמים דיוצאות ואין להן כתובה אין להן תוספת.
השתא הוא דכחשי. ואין להקשות א"כ משלישי נמי אמאי אין לה כתובה תאמר השת' הוא דכחשי וי"ל דטענת השת' הוא דכחשי מועלת לענין שלא יוציאו שני בעליה את הכתובה שנתנו בידה. אבל אינה מועלת להוציא הכתובה מיד השלישי.
שתיקותיך יפה ליך מדבוריך. משום דאמ' לה אלו הייתי יודע שכן הוא אפי' אם נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשך ונמצא גט בטל ובניה ממזרין. ותימה דבגיטין [מ"ה ע"ב] משמע דלא מצי אמ' לה הכי אלא כשאמ' לה משום שם רע אני מוציאך. אבל הכא לא פירש לה דמשום עקרות הוא מוציאה וא"כ מציא אמרה ליה לא גרשתני משום עקרות כי לא פרשת כשנתת לי גט דמשום עקרות אתה נותן גט דודאי משום שנאה גרשתני. וי"ל דהכא נמי מיירי שפירש דמשום עקרות הוא מוציאה. [ועוי"ל דמיירי שפיר שלא פירש] ואע"פ כן יש הוכחה בדבר דמשום עקרות הוציאה שהרי יצתה בלא כתובה. ויכול לומ' אילו הייתי יודע שלא הייתה עקרה לא הייתי מוציאה אכן לא הייתי יכול לבודקה. אבל המוציא אשתו משום שם רע צריך לפרש, דאם לא אמ' משום שם רע אני מוציאה לא מצי אמ' לה אלו הייתי יודע וכו' שהרי היה יכול לבודקה. ומדלא בדקה כאשר אנחנו רואים לבסוף כי שקר היה ודאי אמרי' שמחמת שנאה נתן לה גט ואפי' היה יודע בודאי שהשם רע שקר היה מגרשה וגם כי לשם גירשה מדעתו. אבל הכא ב"ד צוו אותו לגרשה.
אי איהי שתקה אנן מי שתקינן. וא"ת התם [גיטין מ"ו ע"ב] גבי המוציא אשתו משום שם רע ואיילונית דאמרי' אמ' ר' יהודה אומרין לה שתיקותיך יפה לך מדבוריך כי נישאת לאחר והיו לה בנים והיא תובעת כתובת', אמאי לא פריך תלמודא אי איהו שתיק אנן מי שתקי'. וי"ל דודאי הא דקאמ' גט בטל ובניה ממזרין לא הוי אלא לעז בעלמא. וגם קש' אמאי לא קאמרי רבנן התם השתא הוא דבריאת כדאמרי' הכא, וגם ר' יהודה למה לי טעמ' דאומרי' שתיקותיך יפה לך מדבוריך תיפוק לי' דשמא השתא הוא דבריאת ומעיקרא הות איילונית כשיגרשה ואין לה כתובה. וצ"ל דבאיילונית לא מצי למימר השתא הוא דבריאת דלא שכיח דאיילונית תתרפא.
איהי קים לה ביורה כחץ. ותי' היכי מיירי אי בשהתה י' שנים למה לי טעמ' דקים לה ביורה כחץ בלאו הכי צריך לגרשה ויתן לה כתובה כדאמרי' לעיל [ס"ד ע"א] שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה, ואי מיירי שלא שהתה עמו עשר שנים איך אמרי' מהימנא ליחוש שמא עיניה נתנה באחר כדאמרי' התם [נדרים צ' ע"ב] השמים בינו לבינה יעשו דרך בקשה ותביא ראיה לדבריה ואין כופין אותו להוציא משום דשמא עיניה נתנה באחר. וא"ל דהכא מיירי בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרה לקברה. אבל התם מיירי בלא טענה, אי אפשר לומ' כן, דא"כ היכי הוה מצי למימ' בראשונה היו אומרי' שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה וקחשיב השמים בינו לבינה הלא כיון דאינה באה מחמת טענה מה לנו לדבריה נימ' לה זיל לא מיפקדת כדאמרי' לקמן [ע"ב]. וגם לקמן [שם] גבי באה מחמת טענה דאמרי' כי הא ודאי כייפי' קש' כמו כן דהיכי מיירי אי בשהתה י' שנים למה לי משום טענתא בלאו הכי יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות הימנה. ואי בלא שהתה ליחוש שמא עיניה נתנה באחר כדאמרי' בנדרים חזרו לומ' שלא תתן עיניה באחר השמים בינו לבינה תביא ראיה לדבריה. וי"ל דלקמן מיירי כשהוא ודאי עקור ובשהתה י' שנים. ומ"ה קאמ' כי הא ודאי דבאה מחמת טענה כייפי' אבל אי לא באה מחמת טענה לא כייפי' שהרי לא יזכה לבנות מאחרת דמיירי שהוא ודאי עקור. אכן הכ' קש' דלא מיירי בעקור מדקאמ' איהי קים לה ביורה כחץ א"כ אין אנו יודעים כלל שהוא עקור. ונ"ל דהכא קאי אהא דאמרי' לעיל נישאת לשלישי ולא היו לה בנים ושהתה עם ב' אנשים י' שנים עם כל אחד והיא אומרת מיניה ואין לו להוציאני בלא כתובה אע"פ שיש לו לגרשני בדין מ"מ לא הוחזקתי לעקרה כי לא שהיתי כי אם ב' פעמים י' שנים וזאת הפעם אינה מן המספר כי בשבילך הוא וכתובה אין לי להפסיד בב' פעמים כדפרישנא דדוקא להנשא אסירה והוא אומ' מינה והויא הוחזקה לעקרה ואין לה כתובה. אכן בהלכות גדולות איתה דהכא מיירי בתוך י' שנים ובבאה מחמת טענה וההיא דנדרים מיירי באינה באה מחמת טענה. ואי תיקשי א"כ היכי הוה אמרינן מתחילה יוצאות ונוטלות כתובה לימ' לה זיל לא מיפקדת ומה לנו לדבריה. וי"ל דהתם מיירי דקאמרה שאין זרעו יורה כחץ ולא נהניתי מביאתו.
<h2>דף סה:</h2>
אני אל שדי פרה ורבה ולא קאמ' פרו ורבו. והא דכתו' בקרא דבראשית [א'] פרו ורבו, ברכה בעלמא הוא.
לשנות בדבר השלום. י"מ דאין זה שנוי גמור שהרי אמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה. ואבן עזרא מפרש דשנוי גמור הוא דהכי קאמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה בניחות', כלומ' איני נבהלת אם אלד כי פירסתי נדה וחזרתי לנעורי, אכן ואדני זקן יוליד בנים. והמפרשים שאין זה שנוי גמור לפי שנוח לומ' כן מפני כבוד שכינה. וגם גבי שמואל י"ל דאין זה שנוי גמור שהרי היה הולך למשוח דוד ולזבוח זבח זבחים כאשר קרא לדוד. והשם אמ' לו שלא יגלה לשאול שהולך למשוח ולזבוח רק לזבוח לבד.
ואי ס"ד לא מיפקדא כתובה מאי עבידתה. פי' הרי יאמר לה אם תרצי להיות עמי הרי זה טוב ואם אין את רוצה להיות אצלי הרי זה גיטיך בלא כתובה, משמע אבל אי מפקדא ניח' [ותימה] אדרבה אז תיקשי אמאי יתן לה כתובה דילמ' איהי לא זכתה דלעיל פרכי' הכי ומשני כיון דלא מיפקדא לא מיענשא אבל אי מיפקדא מיענשא ולא יתן כתובה. וי"ל להא דפרישי' לעיל ניח' דמיירי הכא דידעי' ביה שהוא עקור וא"כ אי מיפקדא יתן לה כתובה דמיניה הוא מסתמא כיון שידוע הוא לעקור. אבל פריך שפיר דאי לא מיפקדא כתובה מאי עבידתא הרי לא יבנה לעולם מאחרת. ומשום האשה אין קפידא דהא לא מיפקדא.
<h2>דף סו.</h2>
עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה. וא"ת למאן דאמ' [לעיל ל"ו ע"ב] קנין פירות כקנין הגוף דמי אמאי לא יאכלו הא אית (להו) [ליה] בגויהו פירות, וי"ל דגבי תרומה כיון דהויא מן התורה בעינן קנין הגוף דכתו' [ויקרא כ"ב] כי יקנה נפש, והכי נמי אמרי' [כריתות כ"ד ע"ב] מחוסר גט שחרור אוכל בתרומה, אע"ג דאין לבעל בו שום פירות שהרי שחררו מ"מ כיון דגופו קנוי דצריך גט אוכל בתרומה.
ועבדים שקנו עבדים. פ"ה וא"ת הא למה לי קרא מה שקנה עבד קנה רבו. וי"ל דאיצטריך היכא שנתנו לו על מנת שאין לרבו רשות בו. וא"ת לר' מאיר דאמ' (איהו) בקדושין [כ"ג ע"ב] דאפ"ה לא קני ליה עבד וקני ליה רבו משום דאין קנין לעבד בלא רבו מאי איכ' למימ'. וי"ל דלר' מאיר נימא דעיקר קר' לאשה שקנתה עבדים ואגב אשה נקט עבדים שקנו עבדים. וא"ת והא אשה נמי אמרי' [גיטין ע"ז ע"ב] מה שקנתה אשה קנה בעלה. וי"ל דהכא מיירי שנתנו לה במתנה ע"מ שאין לבעל רשות בהן ובמתנה זכתה ואין הבעל אוכל פירות. וא"ת ואמאי לא פריך מגופה דמתני' בת ישראל שנישאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל אלמ' קנינו שקנה קנין אוכל. וי"ל דאי מהתם הוה ידע תלמודא שפיר דמשנינן דשאני התם שהיא אוכלת ולכך עבדיה אוכלין מכחה אבל הכא שאינה אוכלת לא אכלי עבדים דהיינו כדמשני כל האוכל מאכיל וכו' אבל פריך מהא דקאמ' מכח הפסוק דקנין כהן שקנה קנין אוכל וכיון דמקרא נפיק ס"ד דאין חילוק בין אוכלת לאינה אוכלת דמכח הכהן יש להם לאכול. ומ"מ משני דדוקא באוכל קאמ' קרא דמאכיל אבל קנין שאינו אוכל אינו מאכיל.
ת"ל וכהן כי יקנה נפש קנין כספו דדרשי' וכהן כי יקנה קנין (כסף) [כספו] (ו)נפש יאכל וכו'. וא"ת והא אצטריך (לקמן) [לעיל (נ"ז ע"א)] לפצוע דכא כהן שנשא בת גרים י"ל דמיתורא דנפש קא דריש.
והרי ממזר דאינו אוכל ומאכיל. פ"ה מישראל גמור הוה מצי למיפרך שמאכיל אם אמו ואינו אוכל. אבל נקט ממזר משום דמתני' היא בהדיא לקמן [ס"ט ע"ב].
שמא תאכיל לאחר מיתה. פי' אבל מנכסי צאן ברזל לא קש' ליה דהא מטונא דידיה אכלי.
בת ישראל שנשאת לכהן לא תאכיל עבדיה שמא תאכיל עבדיה כך גריס הקו'. וקש' דמאי פריך הא לא דמי דהתם לא שייך למיגזר שמא יאכלו עבדיה לאחר מיתה שהרי אינה אוכלת לאחר מיתה והא שעבדיה אכלו מחיים מפני שגם היא הייתה אוכלת ואין לטעות בדבר. אבל הכא באלמנה לכ"ג שייך שפיר לומ' שמא תאכיל עבדיה לאחר מיתה אף כי אינה אוכלת שהרי בחיי הכהן נמי היו אוכלין אע"ג דהיא אינה אוכלת. לכן נר' לפר' בת ישראל שנישאת לכהן לא תאכל מחיים היא עצמה שמא תאכיל לאחר מיתה כיון דאמרי' דגזרי' מחיים אטו לאחר מיתה.
<h2>דף סו:</h2>
הואיל וחייב באחריותו יאכלו. והיינו דלא כרב יהודה. ותימ' דהא כרב יהודה מצי שפיר אתייא דרב יהודה נמי מודה שהם ברשותו של בעל קודם שיגרשנה ומ"ה אכלי בתרומה. וי"ל דלרב יהודה כיון דאחר מיתה וגרושין יהיו שלה דקאמ' הדין עמה. וגם מחיים קאמר רב יהודה לקמן אם רצה הבעל למכור לא ימכור לאו כדידיה דמו ולא היה להם לאכול בתרומה דאין גופן קנוי לו.
כהן ששכר פרה מישראל הרי זה לא יאכילנה כרשיני תרומה. ותימה דאמרי' [עירובין כ"ו ע"ב] מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה משמע דשריא בהנאה לישראל. וגם אמרי' פרק כל שעה [פסחים ל"ד ע"א] גבי אבא שאול גבל של בית ר' הי' והיו מחמין לו חמין בחטין של תרומה שנטמאת. ונר' דכל הנאות דתרומה שרו לישראל לבר מהנאה של כלוי כי הכא וההיא דפרק כל שעה צריך לומ' לכהנים של בית ר'. וכן אמרי' [תרומות פי"א מ"י] מדליקין בשמן של תרומה שנטמאת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלות בזמן שיש שם כהן משום דנר לאחד נר למאה משמע אבל לישראל לבד אסיר' הדלקה משום שהיא הנאה של כלוי. וטעמא הוי משום דאמרי' [שבת כ"ו ע"א] משמרת תרומותי משמע אחת תרומה טמאה ואחת טהורה מה תרומה טהורה אין אכילתה רק לכהנים אף תרומה טמאה אין אכילתה רק לכהנים ואכילתה היינו שריפתה. והר' ר' משה תירץ דכל הנאות של תרומה מותרות לישראל רק להאכיל לבהמתו משום דהויא בכלל נפש כדדרשי' [נזיר מ"ח ע"א] על כל נפשות מת לא יבא שומע אני אפי' נפש בהמה כשהוא אומ' לאביו ולאמו וכו' משמע דבהמה הויא בכלל נפש ולהכי אמרי' הכא דהיכא שהפרה של ישראל אין להאכילה תרומה כדכתו' [ויקרא כ"ב] וכהן כי יקנה נפש קנין כספו דבעינן שהנפש יהיה קנין כספו כשאוכל בתרומה.
אבל ישראל ששכר פרה מכהן. פ"ה שקבל עליו אונסיה ואם תכחיש בידו ישלם ומיירי בשכירות. ולא נהיר' דכיון שקבל עליו כל אחריות אונסיה הוי רבית כששוכרה דהכי משמע גבי אין מקבלין צאן ברזל מישראל פרק איזהו נשך [ב"מ ע' ע"ב]. וצ"ל דמיירי הכא בשאלה וגר' הכא כהן ששאל ואינו שוכרה.
יוצאין בשן ועין לאיש. וא"כ הדין עמו דאי הדין עמה לא היה יכול להוציאם לחרות דאע"ג דרב יהודה מודה דאוכלין בתרומה מ"מ לא קאמר דמצי להוציאם לחרות דכיון דקאמ' לקמן אם רצה הבעל למכור לא ימכור כמו כן אינו יכול למכור העבד לעצמו להיות משום העין בן חורין. ותימ' דדילמ' מודה הוא דמצי להוציאו לחרות דכיון דמחסרי גוביינא ברשותיה קאי. דהאמ' לקמן מי לא מודה רב יהודה כיון דמחסרי גוביינא ברשותיה קאי. וי"ל דדייק הכא דהדין עמו מדקאמ' אבל לא לאשה דלרב יהודה דאמ' הדין עמה (ואינה) יכולה להוציאם לחרות שהרי אין לבעל רק שעבוד ושחרור מוציא מיד שעבוד כ"נ להר"ם. ודוחק הוא לראש"י שהרי מצינו למימר דרב יהודה מודה דכיון דמחסרי גוביינא ברשותו הם יותר מרשותה שהרי אין לה עדיין שום דבר בהם ואין שחרורה כלום. דהכי אמ' [פסחים ל"א ע"א] בחמץ דכשהרהינו אצלו אין מפקיע מידי שעבוד וצ"ע.
הבעל מוציא מיד הלקוחות. פ"ה לא מיבעיא היכא דמכר איהו בלא דעתה ומת או שגירשה דהאשה מוציאה מיד הלקוחות אלא אפי' היכא דמתה איהי הבעל מוציא מיד הלקוחות שמכירתו לא היתה מכירה. ותימ' כיון דמתה איהי ואיהו מכר אמאי לא יתקיים המכר לימרו ליה לקוחות אחריות דנפשך מי לא קבילת עילוך. לכן נר' דמיירי מחיים מיד לאחר שמכר ובשלש שדות מיירי הכא ולהכי מוציא מיד הלקוחות דאין מכר שלו קיים כדאמרי' [גיטין נ"ה ע"ב] לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל. ואיירי שהיא מיחת במכר. א"נ כיון דבידה למחות אין המכר כלום. וא"ת והא אמרי' פרק האשה שנפלו [כתובות פ"א ע"ב] אשתו אי בעיא לזבוני מי לא מצי מזבן לה. והכא אמרי' מכרו אינו קיים. ותיר' הקונט' שם דדוקא בג' שדות אמרי' לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל. אבל בשאר נכסים מצי שפיר לזבוני. וקש' דהא פרק חזקת הבתים [ב"ב נ' ע"א] קאמ' אילימא למעוטי שאר נכסים כ"ש דהויא ליה איבה דא"ל עיניך נתת בגירושין ובמיתה א"כ משמע דכ"ש דמיירי בשאר נכסים. ותיר' הרב ר' שמעון מיונלא דודאי בשאר נכסים נמי הוי מקחו בטל לכשתטרוף אבל עד שעת גבייה הוי המכר קיים. ובג' שדות הוי המכר בטל מיד. וטעם גדול בדבר דדוקא בשאר נכסים שיכול לסלקה בזוזי מקחו קיים עד שעת גבייה אבל שלש שדות דלא מצי לסלקה בדמים אי הוה אמרי' דיכול למכור מיד תצטרך לחזר על בתי דינין לטרוף מן הלקוחות ואין דרכה של אשה לחזר שהרי על כן יחד לה ג' שדות. ותימה דאמרי' פרק השולח [גיטין מ"א ע"א] עשה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובה משאר נכסים. וצ"ל דהכא כר' שמעון בן גמליאל דקאמ' התם אינו גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין. עוד פי' רבי' ברוך דהתם קאי אשטפה נהר דעלה מיירי. והשתא ניחא דת"ק דקא' גובה משאר נכסים זהו לטובתה דלא אמרי' סמכה דעתה על אותו שדה והפסידה הכל. ורשב"ג סבר דסמכה דעתה על אותו שדה ומחלה כל השאר כשמת וכי שטפה נהר איבדה הכל.
ורבא לטעמיה דאמ' הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מיד השעבוד. ותי' מאי מדמה התם היינו טעמא משום שיכול הלוה לסלק המלוה בזוזי אבל הכא כיון דהדין עמה אין היורשין יכולין לסלקה בדמים. וי"ל דדוקא התם שהקנה גוף העבד למלוה בעינן שיוכל הלווה לסלקו בזוזי דאי לאו הכי לא הוי השיחרור מפקיע מיד השיעבוד אבל הכא דאע"ג דהדין עמה כל זמן שלא גבתה ברשות' דבעל קאי והגוף קנוי לו עתה שהרי משתעבד הוא ממנו, א"כ יכול הקדשו ושחרורו להפקיע שיעבוד האשה. וא"ת אמאי לא אמרי' אלמוה רבנן לשעבודא דאשה כדאמרי' פרק אע"פ [כתובות נ"ט ע"ב]. י"ל דהיינו דוקא כשאינו אוסר לכל העולם, אבל הכא דאסר לכ"ע משום דפרסוה על המת [לא] אמרי' אלמוה.
<h2>דף סז.</h2>
או דילמ' ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל. וא"ת הא על כרחין צריך לומ' לנו זה הטעם (צריך לומ') דאמ' לקמן במתני' בת ישראל מעוברת מכהן לא תאכל בתרומה ומפרש בגמ' [לקמן ע"ב] טעמא משום דכתו' [ויקרא כ"ב] ויליד ביתו ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, והתם ליכ' למימ' משום עובר במעי זרה זר הוא שהרי אפי' זר וממזר מאכיל. וי"ל דלקמן מיירי גבי אכילת האם דכתיבא בהדיא בקרא ובהא ודאי דעלה דרשי' ויליד ביתו דוקא ילוד, אבל הכא באכילת עבדים דשמעינן מקנין כספו ולא כתיבא בהדיא מיבעייא ליה.
רב יוסף אמ' ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל. אבל לא סבירא ליה שיהא הטעם משום דעובר במעי זרה זר הוא דא"כ מאי קא מיבעיא להו לרבנן מאחר שהעדת מה ענין זה לזה בת ישראל שנשאת לכהן זר במעי זרה ולא אכלה. אבל במעי כהנת לא פסיל. ורבא אמ' לאו טעמ' דר' יוסי משום דילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל דא"כ מאי בעו מיניה רבנן בכהן במעי כהנת הלא היא היא כדקאמ' תלמודא אלא טעמ' משום דעובר במעי זרה זר הוא.
ואימ' קמייהו המזכה לעובר קנה. וא"ת והא אמר שמואל [כתובות נ"ט ע"א] הלכה כר' יוחנן הסנדלר דאמ' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וי"ל שאני הכא שהמתנה הויא בעולם. ולא נהירא דהא אמרי' בגיטין [י"ג ע"ב] דלדבר שלא בא בעולם לא קנה אף דבר שישנו בעולם. וצ"ל דעובר חשוב כדבר שהוא בעולם ומיירי הכא בהוכר עוברה. וא"ת ומאי האי דקאמ' זו ולא סביר' ליה וכו' והאמר ליה שמואל וכו' המזכה לעובר קנה ואת אמרת דהלכה כחכמים דאמרי דאין לעובר זכייה, דילמא דגם רבנן סברי דמזכה לעובר קנה דאית ליה זכיה לעובר ובחוששין למיעוט קא מפלגי דהרבה תנאי פליגי בהא ונפרש דר' יוסי סבר חוששין למיעוט שמא יהיה לה זכר קיים ורבנן לא חיישי דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה זכרים ומחצה נקבות והוה ליה זכרים מיעוטא. וי"ל דאי אפשר לומ' כן מדקאמ' שמואל לעיל אליבא דרבנן אין לו אחין אוכלין בשביל כל המשפחה. א"כ טעמייהו משום דאין מזכה לעובר קונה, דא"ל משום דאין חוששין למיעוט דהא לאו מיעוט איכא דבין יהיה הולד זכר או נקבה (יהיה הולד זכר או נקבה) יהיה לולד חלק בעבדים שאף נקבה תירש קודם לאחיו ולמשפחה ומהך מילת' ניח' פרק יוצא דופן [נדה מ"ד ע"א] דפריך מאי איריא בן יום אחד אפי' עובר נמי ומשני בכהן שיש לו שתי נשים אחת גרושה ואחת אינה גרושה ויש לו בנים משאינה גרושה ובן יום אחד מן הגרושה דפוסל עבדי אביו מלאכול בתרומה אבל עובר לא ולאפוקי מדר' יוסי דאמ' עובר נמי פוסל. ואמאי לא קאמ' באשה אחת גרושה ויש לו בן אחר ממנה פוסל עבדי אביו מלאכול בשביל כל המשפחה אבל עובר לא. וי"ל דסביר' ליה לרב ששת דהתם דפלוגת' דר' יוסי ורבנן דהכא הוי בחוששין למיעוט וכדפרישי' לעיל ולא סבר שיאכלו לרבנן בשביל כל המשפחה כמו דקאמ' שמואל הכא. ומזה ניח' דבפרק מי שמת [ב"ב קמ"ב ע"א] פריך לרב ששת מההיא דנוחל ומנחיל דוקא בן יום אחד אבל עובר לא, וקשיא לרב ששת, ואמאי לא פריך מרישא דפוסל בתרומה אמאי עובר לא כיון דמזכה לעובר לא קנה. אלא ודאי מרישא לא קפריך דאיכ' למימ' דמזכה לעובר קנה וטעמ' משום דלא חיישי' למיעוט מ"ה עובר לא פסיל ומיירי בכהן שיש לו שתי נשים כדקאמ' פרק יוצא דופן. אבל מההיא דנוחל פריך שפיר דכיון דמזכה לעובר קנה אמאי אינו נוחל. ושם פי'.
כולם זכרים יאכלו. הקו' לא גריס כולם זכרים דאפי' אי ליכא אלא חד זכר יאכלו בגללו ולא חיישי' למיעוט שמא ימצא עובר זכר. אבל בנקבות לא יאכלו צ"ל כולם נקבות. דאי איכ' חד זכר אכלי. ודוחק הוא למחוק גירסת הספרים. ונר' לרבי' נתנאל ליישב גירסת הספרים, כולם זכרים יאכלו פי' כולם בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו כיון דאיכא זכר. אבל נקבות לא יאכלו כולם, פי' עבדי צאן ברזל אלא עבדי מלוג בלבד לפי שמכח האשה הן באין ולא מכח הבנות.
<h2>דף סז:</h2>
קסבר אין חוששין למיעוט. פי' דסמוך מיעוט' דמפילות למחצה נקבות והוה ליה זכרים מיעוט. והקשה הר' ר' אפרים דמשמע הכא שאם תפיל אין חששא לפסול העבדים משום העובר. ותימ' דאמרי' [ב"ב קמ"ב ע"א] גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ושמעו שהפילה אשתו החזיק בראשונה לא קנה בשנייה לאחר שהפילה קנה, אלמ' משמ' דאע"ג דהפילה אחרי כן מי שהחזיק בראשונה לא הויא חזקתו חזקה משום דהוה עובר במעי אמו אע"ג שהיה נפל אחרי כן אלמ' כי יש לנפלים זכייה בבטן אמן. וי"ל דשאני התם דאיכ' למימ' שהעובר היה אז חי במעי אמו אבל הכא סמוך מיעוט' דמפילות שהעובר מת במעי אמו למחצה נקבות והוו ליה זכרים מיעוט'. משמע מהכ' דר' יוסי חייש למיעוט' ותימ' דאמרי' פ"ק דכתובות [י"ד ע"ב] גבי שנאנסה על המעיין אמ' ר' יוסי אם רוב העיר משיאין לכהונה תינשא לכהונה. וי"ל דשאני התם שהרוב מוכח לחשוב. ותימ' דאמ' ר' יוסי [עי' לקמן ק"ה ע"ב] יפה אמרת שאין חולצין איש כתו' בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה, אלמא משמע דלא חייש למיעוט דאיילונית. וי"ל הא דקאמ' בין גדולה בין קטנה ר"ל לחליצה ולא לייבום. ואין להקשות הלא כל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה, דכיון שאם יבא אליהו ויאמר לאו איילונית היא בת יבום היא עולה לייבום קרינא ביה.
יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו. פ"ה קדמו קודם שהגבו ב"ד הנכסים לבנות. ולא נהיר' דא"כ מאי פריך הכא לוקמה בשכבר הגבו ב"ד הנכסים לבנות. לכן נר' לפר' קדמו ומכרו קודם שאכלו הבנות הנכסים.
אי בת ישראל לכהן לא מאכיל לה קנין כספו אמ' רחמנא והאי קנין דאחיו. וצ"ל דאין זה דרשא גמורה אלא אסמכתא בעלמא שהרי אמרי' בתוספת' דכתובות [פ"ה ה"א] משנה אחרונה אמרו ולא היבמה עד שתיבעל משמע אבל למשנה (אחרונה) [ראשונה] אוכלת. וע"ק דאמרי' פרק אע"פ [כתובות נ"ז ע"א] עשתה ששה חדשים בפני הבעל וכו'. משמע דאי עשתה כל י"ב חדשים בפני הבעל אוכלת מן היבם כיון שהגיע זמנה בחיי בעלה. ועוד לישנא דמתני' נמי מוכיח דקתני התם היבם אינו מאכיל בהגע זמן, משמע דוקא משום דלא אכלה בחיי הבעל אינה אוכלת מכח היבם דיבם אינו מאכיל אבל אכלה בפני הבעל אכלה בפני היבם מדלא קאמ' היבמה אינה אוכלת. אלא ודאי הך דרשא אינה גמורה ואסמכת' בעלמא היא. וכי הך דרשא הויא הך דדריש לקמן בסמוך ארוסה מקנין כספו, ובקדושי' [י' ע"ב] מייתי לה בן בג בג מק"ו, אלא אסמכתא בעלמא היא. ומיירי הכא אליבא דמשנה אחרונה. ורבי יצחק בר' אברהם פי' דודאי דרשא גמורה היא והאי דמשמע התם דלמשנה ראשונה אוכלת כי הגיע זמנה בפני הבעל היינו דוקא בתרומה דרבנן אבל בתרומה דאוריית' לא אכלה אפי' למשנה ראשונה דקנין כספו אמ' רחמנא והאי קנין דאחיו הוא. וכן משמע פרק נערה המאורסה [נדרים ע"ג ע"ב] גבי בוגרת ששהתה שנים עשר חדש וכו', וקאמ', ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דתנן היבם אינו מאכיל וכו' וקאמ' אביי ודילמ' לא היא עד כאן לא אשמעינן משנה ראשונה אלא להאכילה בתרומה דרבנן, משמע דבכתובות בתרומה דרבנן מיירי.
אי בת כהן לישראל פסיל לה דהא קנייה בהאי הוייה. לא נהיר' לגרוס כן שהרי איצטריך כי תהיה לומ' בת כהן שנבעלה לפסול לה פסלה [לקמן ס"ח ע"א]. וצ"ל דטעמ' משום דכתו' [ויקרא כ"ב] ושבה אל בית אביה וזו עומדת בבית בעלה ואיגררא ביה.
<h2>דף סח.</h2>
דמדאוריית' קנייא ליה וביאתו ביאה. תימ' שאם בא עליה איש אינו חייב מיתה כדאמרינן [קידושין י"ט ע"א] כי ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן. וי"ל דר"ל קנייא ליה חזיא ליה.
אימ' לוכיל קמ"ל עשו ביאת בן תשע וכו'. והשת' נקט פוסלין בחנם ואגב אינן מאכילין נקט פוסלין. והנך פסולים דפסלי אשה בביאתם וכדתניא ואגב פוסלין נקט אין מאכילין.
ספק בן תשע. וא"ת אמאי פסל אוקמיה אחזקתיה דלא הוה בן תשע, וא"ל דמעלה עשו ביוחסין, דהיינו דוקא לכהונה אבל לתרומה מאי איכ' למימ'. וי"ל כיון דסופו ליגדל אין החזקה כלום.
רישא פסולי קהל סיפא פסולי כהונה. והא דקאמ' אם אינם ראוים לבא בקהל ר"ל בקהל כהונה. ודוחק הוא ועוד דברוב ספרים יש איפכא. לכן גר"ח רישא פסולי כהונה סיפא פסולי קהל כדקתני לבא בקהל. ואת"ל כיון דתנא פסולי כהונה כ"ש פסולי קהל. י"ל דתנא סיפא פסולי קהל בהדיא לגלות אריש' דאיירי אף בפסולי כהונה. ואי לאו סיפא הוה מוקמ' רישא בפסולי קהל דווקא.
<h2>דף סח:</h2>
כמאן כר' עקיבא דדריש ואוי אפי' תימא רבנן. תימ' מאן רבנן דפליגי עליה דר' עקיבא אי ר' ישמעאל הלא משמע פרק ד' מיתות [סנהדרין נ"א ע"ב] דאיהו נמי דריש ואוי דקאמ' ור' ישמעאל האי בת ובת מאי עביד ליה. לכן י"ל דרבנן דפליגי עליה דר' עקיבא היינו רבנן דונטמאה ונטמאה [סוטה כ"ח ע"א]. ובסנהדרין פרק י'.
ואימ' חייבי כרתות. פ"ה דוקא חייבי כרתות ולא חייבי לאוין. אמ' קר' כי תהיה בהנך דאית בהו הויה. א"כ מיירי בחייבי לאוין דתפסי בהו קדושי. אבל ל"ג לאפוקי חייבי כרתות דלית בהו הויה, שהרי לעולם פסיקא לן דחייבי כרתות פוסלין כאשר נאמר לקמן ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגרושין בה וכו'.
אי הכי גוי ועבד דלאו בני הויה נינהו לא ליפסלו. וה"ה דמחייבי כרתות נמי ה"מ למיפרך לא ליפסלו כיון דלא ידע קר' מבת כהן כי תהיה אלמנה וכו', אלא נקט גוי ועבד משום שהוזכרו לעיל בתוך הבריית', גוי מדתנא כותי(ה) וכותיים גירי אריות הם, ועבד אמרי' במתני' [לקמן ס"ט ע"ב] העבד פוסל משום ביאה. ולהכי פריך מינייהו גוי ועבד דלאו בני הויה נינהו, עבד דכתו' [בראשית כ"ב] שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור, וגוי נמי אין בו הויה כדכתו' [ויקרא כ'] אשת רעהו פרט לאשת גוי אלמא אין בו אישות. ולא נהיר' שהרי גזרת הכתו' הוא. ותדע דאפי' בעולת בעל ממעט קרא מדלא מפליג, ואע"פ דבעולת בעל יש להם. על כן נר' כפ"ה שפי' עוד טעם אחר דגוי אין לו הויה משום דאמרי' [סנהדרין נ"ז ע"ב] בעולת בעל יש להם דוקא אבל לא קדושי כסף ושטר ודוקא בגוי וגויה אבל בישראלית אין לו לגוי אף קדושי ביאה משום שהוקשו כל הקנינים זה לזה ביאה וכסף ושטר כל שאין לו קדושי שטר כגון גוי אין לו קדושי כסף וביאה. י"מ דנפקא לן מדכתו' [דברים כ"א] ואחר כן תבא אליה ובעלתה, משמע דמקודם לכן אין לו בה אישות כלל. ומשני אמ' קרא [ויקרא כ"ב] ובת כהן כי תהיה אלמנה וכו'. ומכאן שמעי' חייבי כרתות. וי"מ ואימ' חייבי כרתות, וליחשוב לעיל חייבי כרתות עם החייבי לאוין שיפסלו אשה בביאתן. ומשני אמ' קר' כי תהיה בהנך דאית בהו הויה לאפוקי חייבי כריתות. ולא נהיר' לומ' דחייבי כריתות אין פוסלין, דהא אמרי' לעיל [מ"ד ע"ב] כיון שבעלוה עשאוה זונה וכיון שהיא זונה הביאה פוסלתה מתרומה, כדאמרי' לקמן [צ"א ע"א] לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מעשר ואוכלת, משמע דוקא לויה דלא מיפסלא בזנות אבל כהנת לא משום דמיפסלא בזנות ולא אכלה בתרומה. ועוד דבשילהי פרק ד' אחין [לעיל ל"ה ע"א] משמע בהדיא דחייבי כריתות פסולין בתרומה גבי ואם היו כוהנות נפסלו מתרומה דבי נשיהן. וע"ק דבמתני' קאמ' ממזר פוסל ומאכיל אם אמו אבל באמו אינו יכול למצוא, ואם אית' דחייבי כריתות לא פסלי אף באמו משכחת לה, כגון בת כהן שבא עליה אחיה מאמה שהוא ישראל וילדה הימנו בן פוסל אמו מלאכול בתרומת אביה, ומאכיל אף הוא בת ישראל כגון שבא עליה אחיה מאמה כהן וילדה הימנו בן מאכילה בתרומה משום דהוי זרע כהן, אלא ודאי אינו יכול לומ' בכי האי גונא, דהא ודאי אחיה דהוי חייבי כריתות פסיל לה בביאתו ולא מצי למיכל בשביל זרעו. וא"כ פי' ראשון עיקר, דודאי חייבי כרתות פוסלין בביאתן מובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וכו'. וא"ת כי קאמ' מנין לגוי ועבד אמאי לא קאמ' מנין לחייבי כרתות. ונר' דשמעי' חייבי כרתות מלאיש זר, והאי דקאמ' תלמודא כי תהיה בהנך דאית בהו הויה, ר"ל דמיירי קר' אף בהנך דאית בהו הויה. ומאשר הקשה בקונ' כי פריך גוי ועבד לא ליפסלו אמאי לא פריך מחייבי כרתות. י"ל דלעולם פשיט' ליה דחייבי כריתות חמירי והוי במשמעותא דאיש זר פוסלין בביאתם, אבל מגוי ועבד דקילי ואינם בכלל איש זר פריך דלא ליפסלו. וא"ת אמאי לא שמעי' חייבי כרתות מכי תהיה אלמנה וגרושה. וי"ל דמיניה לא שמעי' אלא (למד) [למי] שאין בו אלמנות וגירושין כלל, אבל חייבי כרתות שיש להם אלמנות וגירושין במקום אחר לא שמעי'. וא"ת היכי מפיק גוי ועבד מהאי קרא הא איצטריך לגופיה לחוזרת. וי"ל דמגרושה שמעי' אלמנה ואיכתיבא לדרשא. ותימ' לר' יוחנן דאמ' לעיל [מ"ד ע"ב] גוי ועבד הבא על בת ישראל [הולד ממזר] למה לי קר' לגוי ועבד השתא ממזר הוי מיפסיל בביאתו מיבעיא וי"ל הא דידיה הא דרביה. אכן קש' מאי האי דקאמ' ואימ' נבעלה לפסול לה חייבי כרתות, הא למה לי קר' לחייבי כריתות השת' ממזר הוי מיפסל בביאתו מיבעיא. וע"ק דאמרי' בסמוך ולר' עקיבא האי כי תהיה כי תיבעל אלמנה וגרושה למה לי, ואמאי לא מקשה בענין אחר דכיון דלר' עקיבא הולד ממזר כ"ש דפוסל בביאתו. ואומ' השר מקוצ"י דלקמן נמי לא פריך אלא כדפריך הכא לר' עקיבא וה"פ ואי ס"ד ר' ישמעאל כר' עקיבא סבירא ליה אלמנה וגרושה למה לי מכי תהיה לאיש זר נפקי שפיר גוי ועבד. וכי תימ' דכי תהיה לא משמע אלא בהנהו דאית בהו הויה, זה אינו דכיון דסובר כר' עקיבא א"כ כי תהיה ר"ל כי תבעל, וא"כ מפקינן מינה גוי ועבד כמו שאר חייבי לאוין.
<h2>דף סט.</h2>
א"כ רבויי לויה וישראלית למה השתא כהנת דקדיש גופה לא פסיל לה גוי ועבד לויה וישראלית לא כ"ש. וא"ת ודילמ' איצטריך לרבויי לויה וישראלית היכא שיש להם זרע מכהן ואחר כך נישאו לזרים ויש להם זרע מהם ונתאלמנו או נתגרשו דאותו זרע פוסלתו מלאכול בתרומתו בגלל זרע הכהן דסד"א דוקא כהנת דקדיש גופה זרע זרות פוסלתה. י"ל דהא אי אפשר לומ' דכיון דחזינן דכהנת פסיל ה"ה לויה וישראלית, דטעמ' דקדיש גופה לא מהני אלא לגבי פסול ביאה דבהא לא שייך לומ' דהיכא דקדיש גופה פסיל לה טפי מהיכא דאין בה קדושה אבל לגבי הזרע מה לנו לקדושת גופה כיון דסוף סוף בשביל זרעה נפסלת. וק"ק אמאי לא אמרי' סד"א דוקא כהנת דקדיש גופה חוזרת בקל לקדושתה והיכא שמת הזרע שהיה לה מישראל חוזרת לתרומת אביה אבל לויה וישראלית שהיה להם זרע מכהן ונישאו לזרים והיה להם זרע מהם ומת הזרע שהיה לה מישראל סד"א לא תחזור לאכול בשביל זרעה מכהן ולהכי נימ' דאיצטריך קר' לרבויי לויה וישראלית שיחזרו לאכול בשביל זרעה מכהן. וי"ל דמשמע ליה לתלמודא דובת אתא לרבות בכל מילי דאיירי קרא. ואי אתי להיתרא למי שאין לו אלמנות וגרושין א"כ רבויי לויה וישראלית למה לי, מכ"ש מכהנת דקדיש גופה שמעי' להו.
ולר' עקיבא מאי כי תהיה כי תבעל. וא"ת ולוקמה בחייבי עשה. וי"ל דר"ל לר' עקיבא אליבא דר' ישבב ואי טעמ' דנפשיה קאמר. וא"ת ואמאי לא קאמ' בעולה לכ"ג דר' עקיבא מודה בה. וי"ל דהא לא קרינא בה לאיש זר דהא כ"ג לאו זר מיקרי.
מי שזר אצלה מעיקר' בעינן. והיינו לרבנן, דלר' עקיבא אף מחזיר גרושתו פוסל בביאתו. וטעמ' משום דלר' עקיבא חמיר דהוי הולד ממזר, אבל לרבנן דסברי דמחזיר גרושתו אין הולד ממזר בעינן זר אצלה מעיקרא.
האונס והמפתה והשוטה. תימה אמאי לא תנא קטן דהא קטן ושוטה שוין כדאמרי' [לקמן צ"ו ע"ב] שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה ומיבום. וי"ל משום דבעי למיתני בסופא עיברה וקטן לאו בר אולודי הוא.
<h2>דף סט:</h2>
לא כבני כ"ג. פי' לא ירבו כמותו עוד. י"מ לא בבני בבי"ת, פי' אי אפשי בו.
בזנות לא חששו. פ"ה משום דאשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר. ותי' דהא תני במתני' והשוטה, ואשתו אמאי תתהפך הא לאו זנות הוא. וי"ל לפי שהוא שוטה בזוי הוא בעיניה ואינה רוצה להתעבר ממנו ומתהפכת.
[גליון] מאי מקולקלת למפרע עד מ' יום. אבל... [אינה] מקולקלת דלא עבדה איסורא. ואית ספרי דכת' בהו מקולקלת ממ' ואילך. ומעשה בא לפני הרב ר' שמואל ב"ר משה ז"ל... יעקב ב"ר משולם ז"ל ושאר חכמי לוני"ל בשכיב מרע שצוה מחמת מיתה לזכות לעובר כך וכך ואשתו לא [היתה מעוברת] כי אם מל' יום. ובא הדין לפניהם וטען הראב"י דכי אמרי' במסכ' בבא בתר' [קמ"א ע"ב] גבי המזכה לעובר [שלו] קנה דעתו של אדם קרובה אצל בנו ואותו זכוי שמזכה לו אביו זכוי מעליא הוא וקנה העובר, ה"מ בעובר שנוצר אבל האי מיא בעלמא הוא ולא קנה זה העובר. וחלקו עליו בזה ולא ידענו טעם דבריהם. ודעת הרב ר' משה ב"ר יהודה ז"ל נוטה לדעת הראב"י ז"ל.
דדימא מעלמ'. דנהי דכל שאר בני דומה מכשרי' משום דרוב בעילות הלך אחר הבעל [סוטה כ"ז ע"א]. אבל הכא אין דרך ארוס לבא על ארוסה עד לאחר נשואין כפ"ה.
מסתברא מילתיה דרב דלא דיימא מיניה. האי לא דיימא דשמעתין ר"ל שאינו אומ' שבעל, ודיימ' ר"ל שאומ' שבעל. דא"ל חשד כדאמרי' בכל דוכתא מדקא מייתי (אנא) [מנא] אמינא לה מדקתני ילדה תאכל היכי דמי אילימא דדיימא מיניה וכו'. והתם בודאי קא מיירי שהרי אנסה או פתה אותה.
<h2>דף ע.</h2>
ומתני' דלא דיימ' כלל. לא מיניה ולא מעלמא קודם לכן. ומ"מ איצטריך מתני' לאשמועי' דעיברה תאכל שנאמר דבהך ביאה נתעברה אע"ג דליכא רק חדא ביאה. משמע אבל דיימא מעלמא ומיניה הולד ממזר. וא"ת והא קא' הכא כ"ע לא פליגי דבתר דידיה שדינן ליה. י"ל דמיירי לעיל בדלא דיימא מעלמא רק מיניה. וא"ת מאי איכ' בין האי לישנא ללישנא דלעיל ללישנא קמא נמי אמ' רבא דהיכא דלא דיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה. וי"ל דהך לישנא בתרא חלוק מקמא מאביי דאמ' לעיל ללישנא קמא דכל היכא דדיימא מיניה אע"ג דלא דיימא מעלמא הולד ממזר. ולהך לישנא קאמ' דבתר דידיה שדינן ליה.
זרע פסול לאו דוקא אלא קאי אזרע זרעה. דאין לומר דדוקא קאמר דהא כיון דזרעה פסול על כרחין פסולה היא וא"כ תיפוק לי דלא אכלה משום דנפסלה, אלא ר"ל זרע זרעה פסול אבל היא כשירה. א"נ נוכל לומ' דר"ל זרעה ממש ומיירי בבא עליה מצרי ואדומי דאינו פוסלה ומ"מ הזרע פסול הוא.
משום רבינו. היינו ר' ואע"ג דשמעי' ליה בפרק ר"ג [נ"ב ע"ב] דפליג(י) על ר' עקיבא דקאמ' אין הדברים הללו אמורים אלא לדברי ר' עקיבא שהיה עושה חלוצה כערוה וליה לא סבירא ליה, מ"מ בגוי ועבד מודה כפ"ה.
הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה. פ"ה בכל מקום ערל שמתו אחיו מחמת מילה. ול"נ דא"כ אינו מצווה למולו פי' למול את עצמו לפי שהוא אנוס והוי כמו מילה שלא בזמנה, וקש' דבגמר' [ע"א ע"א] בעי ערל קטן מהו לסוכו שמן של תרומה ערלות שלא בזמנה מעכבה או לא מעכבה, ואמאי לא פשיט ממתני' דכיון דמיירי שמתו אחיו מחמת מילה א"כ נאנס הוא וכיון שנאנס ערלות שלא בזמנה הוא. לכן פר"ת דערל ר"ל משומד לערלות. וא"ת היאך קרי ליה בגמ' [שם] לבו לשמים. וי"ל כיון שאינו נמנע למול עבור להכעיס ואינו מניח למול רק מפני דאגת המילה קרינן ביה שפיר לבו לשמים. והר"י פי' דשפיר מצינו למימ' כמו פ"ה, ומ"מ לא מייתי מהכא ראיה להך בעיא דערל קטן דהתם ר"ל תוך שמנה ואין מילה בפחות מח' שהרי אין מילה בפחות משמונה בשום מקום ולהכי הויא ערלות שלא בזמנה כיון שלא מצינו בשום דוכתא דכוותיה שיהא ראוי למול, ולהכי בעי התם או דילמא לא מיעכבא, אבל לאחר שמנה דלגבי כ"ע הויא זמנה בשמנה לא הויא ערלות שלא בזמנה ומיעכבא. [גליון. והכא כיון דנאנס משום דמתו אחיו א"כ בכל שעה הוא זמנה כיון דעברו ח' יום דין הוא דלא יאכלו]. וע"כ צ"ל כן דלפר"ת קש' דלפי דבריו דחשיב מתו אחיו מחמת מילה ערלות שלא בזמנה אע"ג דלאחר שמנה היא אמאי לא פשיט' לקמן דערלות שלא בזמנה מעכבא מדאמרי' לקמן [ע"ב ע"א] טומטום אינו אוכל בתרומה משום ערלות אע"ג דשלא בזמנה היא דאינו יכול למול עד שיקרע. וע"ק דאמרי' לקמן [ע"א ע"ב] ערל מקבל הזאה שכן ראינו באבותינו שכן קבלו הזאה כשהם ערלים, ולפר"ת דערל ר"ל משומד לערלות ובלא אונס מה ענין לערלות של אבותינו שנאנסו מלמול שלא נשבה להם רוח צפונית. וע"ק דאמרי' בירוש' [פ"ח ה"א] חלצתו חמה נותנין לו ל' יום וקאמ' אותם ל' יום מהו להאכילן חליבה של תרומה ולסוכו שמן של תרומה, וקא פשיט ליה ממתני' דהכא, אלמ' דהכ' נמי מיירי בערל מחמת אונס כי התם שחלצתו חמה והיינו כפ"ה. ויש חילוק בין ערלות דתוך שמנה לערלות דאחר שמנה וכן נמי משמע בירושלמי.
פצוע דכא נשיהם לא יאכלו. תימ' אמאי פוסלה בביאתו הא לאו זר מעיקרא הוא, וא"ל משום דהוקש לממזר דאין ההקש רק להורות מהיכן הוא פצוע דכא. וי"ל כיון דנשתנה גופו חשיב כמו זר מעיקרא.
גמר'. איש איש [ויקרא כ"ב] לרבות הערל כי טמא. ותימ' לר' עקיבא למה לי דכתו' גבי פסח [שמות י"ב] ערל לא יאכל בו תיפוק לי מהכא דערל כי טמא. וי"ל דאי לאו דחזי' דערל אסור בפסח כי טמא לא הוה דרשי' מאיש איש לרבות הערל כי טמא אלא הוה אמרי' דברה תורה כלשון בני אדם.
<h2>דף ע:</h2>
אלמא לא קני ליה רביה. והא דאמרי' [קידושין ט"ז ע"א] עבד עברי גופו קנוי, היינו דוקא לענין שצריך גט שחרור. ותי' דמשמע דאי הוה קני ליה רביה הוה ניח' הא דכתו' לא יאכל (ר)בו ואמאי והלא עבד כנעני דגופיה קנוי לרב (ולא) אכיל בפסח. וי"ל דה"ק אלמ' לא קני ליה רביה דהניח' אי הוה קני ליה רביה הוה ניח' שפיר תושב ושכיר לא יאכל בהמנאתו כדין ישראל גמור שאוכל בהמנאתו אלא אוכל בהמנאת הרב אבל כאן דלא קני ליה רביה הוי כישראל גמור ואוכל בהמנאת עצמו.
אלא לאפנויי. ותימ' איך כת' בקרא דבר שאינו אמת מפני ההפנאה הרי הוא אוכל בו וכתו' לא יאכל בו. ופ"ה למסקנא ניח' דאיכ' לאוקומי קרא בתושב ושכיר שהוא ערל, ואע"ג דכתו' כבר ערל לא יאכל כתביה הכא להפנאה דכיון דלא איצטריך דכבר כתבה ההפנאה טובה יותר. ותימ' אמאי לא כתב בקרא תושב ושכיר יאכל בו ומיניה נשמע' ההפנאה דפשיט' שיאכל בו דהא לא קני ליה רביה כדקיימא לן גבי תרומה וא"כ הוה מופנה דהא לא איצטריך כדפרישי'. וי"ל אגב דכת' בתרומה לא יאכל בו כתב נמי בפסח [לא יאכל] בו. א"נ מכיון שהג"ש מלמדת איסור לומ' דערל אסור בתרומה כתבה בלשון איסור ולהכי כתו' לא יאכל בו.
חד אלמד וחד אמלמד. וא"ת א"כ אין ההפנאה בתושב ושכיר. וי"ל דהא אמרי' [לעיל י"ז ע"ב] ושב הכהן ובא הכהן זו היא ביאה [וכו'] וחשיבא הפנאה בתרויהו.
ומילת זכריו ועבדיו מעכבתו. ל"ג עבדיו דהא לר' אליעזר קיימי' ואיהו סבר דאין מילת עבדיו מעכבת אותו ודריש ומלת' אותו אז יאכל בו העבד אבל מעיקרא לא יאכל העבד אבל הרב אף כי לא מל העבד מצי לאכול, אבל רבנן דפליגי עליה דרשי ומלת' אותו וכו' אז יאכל בו הרב אבל מעיקרא לא דמילת עבדיו מעכבתו. ואף אליב' דר' אליעזר אי גרסי' עבדיו, נימ' דאגב זכריו נקט עבדיו.
<h2>דף עא.</h2>
בו דבן נכר למה לי, בו משמדות פוסל ואין משמדות פוסל בתרומה. בו דערל לא יאכל בו, לומ' בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור. אבל אין לגרוס בו דבן נכר לומ' בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור, דאי אתא לומ' דחייב במצה ומרור תיקשי שהרי בכל המצות נמי הוא מיחייב, ואי אתא קר' לומ' שיכול לאכול במצה ומרור פשיט' מאי קדושה שייך במצה. ויש ליישב דשפיר גריס בו דבן נכר לומ' בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור, ואתא קר' לומ' שחייב הוא במצה ומרור, ומיירי שעשה תשובה בין עשייה דפסח לאכילתו וסד"א כיון דלא אכיל בפסח משום שהיה בן נכר בשעת שחיטה במצה ומרור נמי לא ליחייב דהא כת' [במדבר ט'] על מצות ומרורים יאכלוהו, קמ"ל דמיחייב. והקו' פי' הכא, והא דלא קא דריש בו דתושב ושכיר לא יאכל בו, דכיון דהופנה לג"ש כת' נמי בו. וי"ג הכא בו דתושב ושכיר לומ' בו משמדות פוסל ובו דערל ובו דנכר לומ' בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור וכשעשה תשובה מיתוקם כדפרישי', וכן אית' בספרים בפר' מי שהיה טמא [פסחים צ"ו ע"א] ורש"י מחקו שם.
והתנן קונם וכו'. וא"ת ודילמ' שאני נדרים דהלך בהם אחר לשון בני אדם. וי"ל דמייתי שפיר מערל דהתם מוכח דמקרא קאמ' דלאו מולין נינהו גבי נדרים דכתו' [ירמיה ט'] כל הגוים ערלי בשר וישראל ערלי לב. [גליון. ומאי קושיא מנדרים ללישנ' דקר'. וי"ל דהכא והתם סמיך אהא דמפיק ליה מקר' בסיפא דההיא מתני' דקתני שנ' כל הגוים ערלים וכו', גוי אפי' מהול איקרי ערל, וישראל אע"ג דלא מהיל כמאן דמהיל דמי, דערלי לב איקרו ולא ערילים סתם].
<h2>דף עא:</h2>
לא, עדיף יום הבראתו מיום הולדו. והאי דקאמ' יום הבראתו כיום הולדו היינו לענין דצריך להמתין שבעה.
דלא מעוי. פי' צועק. י"ג דלא מערה פי' שאינו מעורה באמו אבל היכא שהוא מעורה באמו מחייא חיי מאשר אמו אוכלת.
ערל מקבל הזאה. פי' ערל שנטמא במת מקבל הזאה ואיצטריך לר' עקיבא דאמ' [לעיל ע' ע"א] (דמרצה) [דמרבה] ערל כטמא וסד"א דכיון דגם לאחר ההזאה הוי ערל הוי לעולם כי טמא קודם ההזאה.
גליון. י"מ דהיינו לאחר שמל משום דכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר [פסחים צ"ב ע"א]. ולא נהיר' דהא אמרי' [שם] ה"מ בערל גוי אבל בערל ישראל לא, ואיך מייתי ראיה מאבותינו הרי ישראל היו.
ודילמ' פסח הבא בטומאה הוה. ותימ' פרק בתרא דזבחים [קי"ח ע"א] גבי ר' שמעון דאמ' לא קרב בבמה אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן, ופריך ר' שמעון לרבנן והכתו' [יהושע ה'] ויעשו את הפסח, ומשנו רבנן ההוא כר' יוחנן דאמ' ערל מקבל הזאה. וא"כ היכי מצי תלמודא הכא למיפרך ודילמ' פסח הבא בטומאה הוה, אי הכי תקשי מאי טעמ' דרבנן דהתם. וצ"ע.
לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו. וא"ת והא אמרי' [יומא כ"ח ע"ב] אברהם אבינו קיים כל התורה כולה. י"ל קיים אבל לא נצטווה. ותימ' איך ילפי' מיהושע לעשות פריעה כיון דמשה לא נצטווה, הלא כת' [ויקרא כ"ז] אלה המצות לומ' שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה [שבת ק"ד ע"א]. וי"ל דבעל פה ניתנה למשה ואתא יהושע ואסמכה אקרא.
א"כ מאי שוב. ופריך תלמודא ומאי שנית, ומשני לאקושי סוף מילה לתחילת מילה וכו'. י"מ א"כ מאי שוב ומאי שנית, וגרסי ודילמ' לאקושי סוף מילה לתחילת מילה. ולא נהיר' דא"כ תלמודא לא משני מידי מן הקושיא דקא' ודילמ' לאקושי. לכן נר' כפי' קמא.
אף סוף מילה מעכבה כדתנן אלו הן הציצין המעכבין וכו'. וא"ת הא אמרי' לקמן [ע"ב ע"א] המול ימול לרבות ציצין המעכבין את המילה והאי קרא באברהם כתו' אלמא דאברהם נצטווה בהם. וי"ל דלקמן מיירי בציצין המעכבין את גוף המילה חֶתֶך העור ובהנהו נצטווה אברהם, אבל הכא מיירי בציצין המעכבין את הפריעה ובזה לא נצטווה אברהם.
מאי טעמא לא מהול. וא"ת למ"ד [חולין ט"ז ע"ב] שנאסר להם בשר תאוה במדבר ולא אכלו רק שלמים, והיאך אכלו הרי ערל אסור בקדשים. וי"ל דדוקא הנהו שנולדו במדבר לא נמולו והם אכלו בשר תאוה, דמאי טעמ' אמרי' דבשר תאוה נאסרה להם משום דכתו' [דברים י"ב] כי ירחק ממך המקום וזבחת ודרשינן [עיין שם] בריחוק מקום אתה זובח ואוכל כנפשך בשר תאוה ולא בקירוב מקום, ואותם שנולדו במדבר הוי כמו ריחוק מקום שהרי אנוסים היו ולא יכלו למול מפני שלא נשבה להם רוח צפונית, אבל אותם שיצאו ממצרים הם מלו ופרעו ואכלי שפיר פסח וקדשים. ותימ' דבפרקין דר' אליעזר [פכ"ט] קאמ' שמלו במדבר דקאמ' כיון שראה ערלותיהם של ישראל אמ' מי מנה עפר יעקב ולא רצה לקלל, והכא אמרי' דלא מהול. וצ"ל דפליג אתלמוד שלנו.
<h2>דף עב.</h2>
שלא נשבה להם רוח צפונית. ר"ל בפני עצמה אבל עם האחרות היתה מנשבת דהא אמרי' [גיטין ל"א ע"ב] ארבע רוחות מנשבות בכל יום.
משום דנזופין היו. פ"ה ממעשה העגל. וי"ל [ויש להקשות] שהרי מחל הקב"ה העון דכת' [במדבר י"ד] סלחתי כדבריך. וצ"ל נזופין היו ממעשה המרגלים.
שלא נשבה רוח צפונית בחצי הלילה. הא אשמעינן דאע"ג דנזופין היו ולא נשבה להם רוח צפונית ביום, מ"מ נשבה בלילה.
[גליון]. המול ימול לרבות ציצין המעכבין וכו'. והקשה הר' ר' יצחק הלבן קושיא דלעיל דמשמע דמשנית דרשי' ליה. ותי' לו ר"ת כדלעיל. ולר"י נר' דאע"ג דנצטווה אברהם אבינו על הציצין דריש להו שפיר מקר' דיהושע כדבעי' למימר ודילמא הנך דלא מהול ולא היה שם שום חדוש בקרא דיהושע אלא מה שנצטוו תחלה. וא"ת וכיון דמוקמי' שינית לצצין אע"פ שכבר נצטוו א"כ שוב נמי דאיירי בפריעה מצינן למימר דכמו כן נצטווה אברהם אבינו והיכי מוכח מינה דלא ניתנה פריעה לאברהם. וי"ל דאין לנו לומ' שנצטווה אלא במאי דכתיב ביה בהדיא כגון צצין דדרשי' דהמול ימול ומשמע דלציצין אתא ולא לפריעה דהמול ימול משמע דבר המעכב גוף המילה. וה"ק לא ניתנה פריעה לאברהם כיון דלא כתו' בהדיא אלא ליהושע. ודילמא הנך דלא מהול. משמע דלא מהול כלל. ובפרקים דר' אליעזר [פכ"ט] משמע שמלו. לשון שאנץ.
מיתיבי טומטום אינו אוכל וכו' הרי אלו אוכלין תיובתא. ופריך לרב הונא שאמ' דמדרבנן גזרו עליו דלא אכיל דנראה כערל, דהא משמע אוכלין אפי' מדרבנן. ולא נהיר' דמעיקר' הוה בעי תלמודא למימ' דאף מדאוריית' אינו אוכל דפריך לעיל מיתיבי משוך צריך שימול ועתה רוצה למיפרך דאף מדרבנן אכיל. ועו' דלקמן קאמ' לימ' כתנאי אי אמרי' כרב הונא דאינו אוכל מדרבנן או אינו אוכל אף מן התורה, אבל ליכ' מ"ד שיאכל אף מדרבנן. לכן נר' כגירס' הקו' שנית דגרי' לימא מסייע ליה ומייתי דלהא דקאמ' הרי אלו אוכלין דמיירי מדאוריית' והיינו כרב הונא.
כשביצין מבחוץ. וא"ת ומ"מ אמאי אהנו הקדושין הלא כיון שאין לו ביאה אין לו חופה כדאמרי' לעיל [נ"ז ע"ב] בפחותה מג' שנים (ואז) [ואין] האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה. וי"ל דכיון דמיד חזי לביאה לכשיקרע יש לו חופה.
השת' ספק ערל לא אכיל ודאי ערל מיבעיא. וא"ת ולימ' דרישא מיירי בודאי ערל וסיפא מיירי טומטום ממש דהיינו ספק ערל. וי"ל דאי אפשר לומ' רישא ערל ודאי דא"כ לא הוה קרי ליה טומטום. דא"ל דאגב סיפא נקטיה שאין דרך למיתני רישא אגב סיפא. אבל סיפא מצי לאוקומי בודאי ערל, והאי דנקט טומטום אגב רישא נקטיה דמיירי בטומטום ממש תנא סיפא טומטום אע"ג דטומטום הוי ערל ודאי.
אין נמולין אלא ביום. וא"ת להאי תנא אמאי איצטריך קר' בקדושין [כ"ט ע"א] לפטור נשים מלמול בנה תיפוק לי דהוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות שהרי אין נמולין אלא ביום. וי"ל דלר' אליעזר ב"ר שמעון איצטריך דלא הוי זמן גרמא כיון דשלא בזמנה נימולין בלילה. ואע"ג דרוב מילות הויין בזמנן, מ"מ כיון דלאחר זמנן הויין שפיר בלילה לא מיקרייא בתוך זמנן מצוה שהזמן גרמא שהרי אף לאחר שמנה מצות מילה היא.
<h2>דף עב:</h2>
שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה. וא"ת הרי אפי' בשלא בזמנו כתוב יום דהא כתוב [שמות י"ב] והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו והאי בקר שלא בזמנו הוא דר"ל בקר שני שהרי אין שורפין קדשים בי"ט [שבת כ"ד ע"ב] ומ"מ כתב עד בקר, אלמא משמע שצריך יום אף לשלא בזמנו. וי"ל כיון דבי"ט לא מצי שריף ליה השתא בזמנו קרינן ביה ומ"ה צריך יום.
כמשה מפי הגבורה. קאי להא דאמ' דאפי' למאן דלא דריש וו"י ו"ו וה"י דריש. אבל לא קאי אהא דמייתי מנין לתשעה וכו', דפשיט' דשפיר ידע ר' יוחנן דבריית' הוא.
ערל שמותר בנגיעה א"ד שמותר בפרה. וא"ת ולימ' מחוסר כפורים יוכיח שמותר בנגיעת תרומה ואסור בפרה. דא"ל דמחוסר כפורים נמי נילף מהאי דינא דטבול יום וכו' ומה טבול יום, דאיכ' למיפרך מה לטבול יום שכן אין מחוסר מעשה דשמשא ממילא קא מיעכבא. וא"ל דנוקי הפירכא באמצע הק"ו כמו דפרישי' פרק כיצד הרגל [ב"ק כ"ה ע"א], דכיון דמדאוריית' הוי הק"ו לא משוינן הפירכא באמצע הק"ו כדפרישי' גבי ק"ו דשן ורגל. ונר' לפרש דהכא עביד ק"ו מתרומה לקדש דטבול יום מותר בנגיעת תרומה לקדש. והשת' ליכא למימר מחוסר כפורים יוכיח, דמחוסר כפורים אסור בנגיעת הקדש.
הנך דפסולין באסיפה. פ"ה דכתו' [במדבר י"ט] ואסף איש טהור איש ולא קטן אבל אשה מרבינן שפיר מטהור. וכל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע חד למעט וחד לרבות. ותימ' דהתם [יומא מ"ג ע"א] משמע דאיש אתא להכשיר את הזר. ונר' דממעטי' קטן מדכתו' והניח מי שיש לו דעת להניח פרק לחש"ק שאין להם דעת.
ונתן ולא ונתנה. צ"ל דמיתורא דריש ליה, דאי ממשמעות תיקשי שהרי כל התורה נמי בלשון זכר נאמרה ולא נפקא מינה בין לשון זכר ובין לשון נקבה, אלא ודאי מיותר דהוה ליה למיכתב ועליו מים חיים אל כלי בלא ונתן.
<h2>דף עג.</h2>
טהור מכלל שהוא טמא. פ"ה דע"כ להכי אתא דאי אתא לומ' דבעינן טהור הא פשיט' דהא חטאת קרייה רחמנא, אלא ודאי אתא לדרוש טהור מכלל שהוא טמא וטבול יום איקרי שפיר טהור כדכתו' [ויקרא כ"ב] ובא השמש וטהר. ותימ' מאי קאמ' פשיט' דחטאת קרייה רחמנא, שהרי זר כשר בה וא"כ אינה כחטאת ממש. ונר' לפר' טעמ' דלא אתא לומ' דבעינן טהור דהא גלי קר' בכל העבודות טהור, ואסף איש טהור, אלא בא לומ' טהור מכלל שהוא טמא. וא"ת ולימא דאתא למחוסר כפורים לומ' שכשר בפרה והוא נקרא טהור דכתו' [שם י"ב] וטהרה. וי"ל דאין לנו לרבויי אלא טומאה דשייכא באותה פרשה ואותה פרשה מיירי בטומאת מת דלא שייך בה כפרה.
כי היכי דיליף פסח ממעשר לענין אנינות. פי' משום דילפי' ליה מק"ו ומה מעשר הקל אמרה תורה [דברים כ"ו] לא אכלתי באוני ממנו פסח חמור לא כ"ש. ותימ' מה למעשר שכן טעון כסף צורה. וי"ל דילפי' לה ממעשר מג"ש דממנו ממנו. וא"ת ושאר קדשים מנא לן דאסירי לאונן. וי"ל דילפי' מפסח מזאת תורת. וא"ת הלא למד מלמד הוא דפסח ילפי' ממעשר. י"ל כיון דמלמד קמא הוי חולין דמעשר לא הוי קדשים למדין וחוזרין ולמדין.
או דילמ' קל מחמור לא יליף. וא"ת לפי שפי' דמג"ש אתי אמאי אין לנו ללמוד אף קל מחמור הלא אין ג"ש למחצה. וגם לפי הקונ' דפי' מק"ו דמעשר הקל כמו כן קש' מאי מספקא ליה הא פשיט' דקל וחומר לא שייך אלא ללמוד חמור מקל ולא קל מחמור. ונר' לפרש דמהאי מילת' מספקא ליה אי ילפי' פסח ממעשר מק"ו וקל מחמור לא ילפינן או ילפי' פסח ממעשר מג"ש וא"כ נילף אף קל מחמור. ולא נהיר' לראש"י דהא איך היה מסופק אם מק"ו יליף הלא איכ' פירכא כדפרישי' מה למעשר שכן טעון כסף צורה. אלא נר' דודאי ידע שפיר דילפי' פסח ממעשר לענין אנינות ממש, אכן מספקא ליה אם הג"ש מופנת מכל צד וילפי' אף קל מחמור או אינה מופנת רק גבי מעשר. ואכן אפרש לקמן בע"ה דפירכא דטעון כסף צורה לא מהניא מידי אלא לגבי אכילת חוץ לחומה אבל לגבי טומאה ואנינות לא שייכא מידי.
ואסורי' לזרים. תימ' הא כבר תנא ליה וחייבין עליהם מיתה וחומש וכ"ש דאסירא לזרים. וי"ל דתנא אסורה לזרים משום דבעי למיתני מה שאין כן במעשר דאף לזרים נמי שריא. ולא נהיר' דהא התם במסכת חלה [פ"א מ"ט] תנא וחייבין עליהם מיתה וחומש ואסורין לזרים אע"ג דלא תנא מה שאין כן במעשר. ונ"ל דאסורי' לזרים ר"ל אף בחצי שיעור דלית בה מיתה. ואף למ"ד [יומא ע"ג ע"ב] חצי שיעור אסור מן התורה, וא"כ אין חדוש לומ' הכא דאסור בחצי שיעור דאפי' שאר אסורין שבתורה נמי, י"ל דאיצטריך דסד"א דהכ' בתרומה כיון שאין זה איסור השוה בכל דהא שרו לכהנים ס"ד דלא מיתסר לזרים חצי שיעור. ולמ"ד חצי שיעור דרבנן, ס"ד דהכא לא גזרו משום דאינו שוה בכל. י"מ וחייבין עליה מיתה לא מיירי בזר אלא בכהן האוכלה בטומאה.
ונכסי כהן. פ"ה לקדש האשה מה שאין כן במעשר דממון גבוה לר' מאיר. ואע"ג דהאי חומרא דמעשר הוא, מ"מ תנא את אשר [נוהג] בתרומה ובכורים דלא הוי במעשר. ותימ' דפרק האיש מקדש [קידושין נ"ב ע"ב] דחיק לאשכוחי סתם משנה דסבר' דמעשר ממון גבוה הוא, ואמאי לא פשיט מהך מתני'. ונר' לפר' והן נכסי כהן ליקח בהן בהמה טמאה עבדים וקרקעות מה שאין כן במעשר דלא ניתן רק לאכילה ושתיה וסיכה. ותימ' דהא אמרי' לקמן [ע"ד ע"א] לא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכין, הא לחי דומיא דמת כגון חלוק ומכנסיים שרי. וי"ל דמ"מ ליקח בהמה טמאה עבדים וקרקעות אסור. ולראש"י נר' דלא קש' מידי דהתם בטמא איירי וקאי אלא ביערתי ממנו בטמא, ור"ל ולא נתתי ממנו כשהיה טמא למת. וכן פ"ה לקמן דמעשר דטהור ודאי דחזי לאכילה לא שרי רק לאכילה שתייה וסיכה.
ועולין באחד ומאה. שאם נפלו תרומה ובכורים באחד ומאה בטלי, מה שאין כן במעשר דמדאוריית' חד בתרי בטיל, והאי עולין אינו ר"ל שתתבטל הסאה של תרומה שנפלה דודאי היא צריכה להרים כדמפרש בבכורות [כ"ב ע"ב] מפני גזל השבט. וכאן לא שייך להאריך מזה. ותימ' היכי אמרי' במעשר שני חד בתרי בטיל הלא דבר שיש לו מתירין הוא על ידי פדייה ויהיה אז חולין גמורין ואפי' באלף לא בטיל. וצ"ל במעשר שאין בו שוה פרוטה דלא שייך ביה פדייה.
וטעונין רחיצת ידים דידים שניות פוסלות את התרומה מה שאין כן במעשר דכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח [חולין ק"ו ע"א]. וא"ת והא אמרי' [שם ל"ג ע"ב] כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים אסור בתרומה ומותר בחולין ובמעשר ור' מאיר אומ' אף במעשר. וי"ל דהא דקאמ' ר' מאיר אף במעשר היינו דוקא באכילת מעשר, אבל הכא בנגיעה איירי' דידים שניות פוסלות תרומה במגע אבל לא מעשר.
וטעונים וידוי, מה שאין כן בתרומה דאינו חייב בוידוי. והא דקאמ' דתרומה אינה טעונה וידוי, היינו דוקא באפי נפשה אבל עם מעשר אגב גררא טעונה וידוי כדאמ' [מע"ש פ"ה מ"י] וגם נתתיו ללוי לרבות את התרומה גדולה ותרומת מעשר. א"נ ר"ל טעונים וידוי שוידוי מעכב במעשר ובכורים ואינו מעכב בתרומה, דהכי משמע במסכת בכורים.
וחייבין בביעור, מה שאין כן בתרומה שאינה בביעור. ותימ' דאמרי' במסכת מעשר [מע"ש פ"ה מ"ו] ערב ראש השנה של רביעית ושל שביעית היה ביעור כיצד ביעור תרומה ותרומת מעשר לבעליו מעשר ראשון לבעלים מעשר שני ובכורים מתבערין בכל מקום. וע"ק מאי קאמ' ור' שמעון פוטר, הא אמרי' התם גבי בכורים שמתבערין בכל מקום. ונר' דהא דקא' הכא מה שאין כן בתרומה ר"ל שאינה בביעור כדין מעשר, דמעשר מתבער בכל מקום, אבל תרומה נותנין אותה לכהן, אבל מעשר אם לא הביאו לירושלם צריך לבערו מן העולם ולשרפו. והאי דקאמ' ור' שמעון פוטר ניח' דר"ל פוטר בכורים (מדין) [כדין] תרומה דמעשר ובכורים מתבערין בכל מקום (ומעשר) [ותרומה] לבעליו.
<h2>דף עג:</h2>
מקיש בכורים למעשר. וא"ת ואמאי לא מקשינן נמי מעשר לבכורים לחייב מיתה באוכלו בטומאה. וי"ל דכתו' גבי תרומה [ויקרא כ"ב] ומתו בו כי יחללוהו בו ולא במעשר. ובכל הני דלעיל שישנם בבכורים ולא במעשר, צ"ל דסברת התלמוד כן היא דלכל חומרות שיש בתרומה אקשינן בכורים מדכתו' [דברים י"ב] תרומת ידיך אלו בכורים, ולחומרות דאיתנהו במעשר מקשינן בכורים.
הא דאמרי לך בשעריך תאכלנו הכא לא תאכל. וא"ת א"כ למה לי קרא דנפש כי תגע לטומאת גופו הא מלא תוכל לאכול בשעריך נפקא, דהא ר"ל את שהתרתי בשעריך תאכלנו הטמא והטהור הכא לא תוכל לאכול. וי"ל דאיכא למימר דאגב דאשמעי' קרא דטבול יום שרי במעשר מובא השמש וטהר כתב רישיה דקרא לטומאת הגוף. עוד מתרץ רבי' נתנאל דמלא תוכל לאכול בשעריך לא שמעי' טומאת הגוף, דהא (בכ"ע) [בכולי דוכתי] לא שמעי' שום קרא דמיירי בטומאת הגוף דלא כתו' ביה עד אשר יטהר כדכתו' בקדשים [ויקרא כ"ב] לא יאכל עד אשר יטהר, או כדכתו' [שם] אשר יקרב אל הקדשים וטומאתו עליו דמשמע בעוד שטומאתו עליו דמשמע דשייך בה טהרה והיינו טומאת הגוף, אבל הכ' כת' לא תוכל לאכול דמשמע דלעולם לא תוכל לאכול וא"כ לא איירי בטומאת הגוף דהא מצי לאכול אחר טבילה. אבל בטומאת עצמו ניח' שפיר דלעולם לא מצי לאכול מן האוכלין שנטמאו דהא אין להם טהרה במקוה. וא"ת ולמה לי קרא לאוכל קדשים בטומאת עצמו שהוא לוקה מדכתו' [שם ז'] והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל [פסחים כ"ד ע"א] תיפוק לי מהכא דהא כתו' [דברים י"ב] לא תוכל לאכול בשעריך וכתו' [שם] ובכורות בקרך וצאנך. וי"ל דאיכא למימ' דבשעריך לא קאי אלא אמעשר. ואע"ג דבמכות [י"ז ע"א] חזינן חוץ לחומה בקדשים מהכא, י"ל דוקא פשטיה דקרא קאי אכל דמפרש קרא, אבל דרשא דהכא דקאמ' הא דאמרי לך התם בשעריך תאכלנו וכו' איכ' למימ' דלא אמרי' כן רק אמעשר דסמיך ליה. עי"ל דאיכ' למימ' דאיצטריך קרא כשנטמאו בטבול יום, דמהכ' לא נפקא כיון דבכי האי גונא ליכ' טומאה במעשר שהרי טבול יום מותר בו.
ומה מעשר הקל. וא"ת מה למעשר שכן טעון כסף צורה. וי"ל דלא שייך למימר כן אלא גבי אכילתו בפנים. אבל הכא דלגבי טומאה איירי' לא שייך למיפרך כן דודאי קדשים חמירי.
אדרבה תרומה לא ממעיטנא שכן מחפ"ז. וא"ת האי תנא מעיקר' אלימא ליה כרת ולבסוף אלימ' ליה מיתה. וי"ל דר"ל מיתה בזר האוכלה במזיד מה שאין כן בקדש דא[יכא] דשרי לזרים.
ואסורה לזרים. ר"ל בחצי שיעור. ומ"מ קאמ' לקמן כרת עדיפא אע"ג דבזרים ליכא כרת, מ"מ כיון דחמיר לאוכל קדש בטומאה דאית ביה כרת ובתרומה ליכא רק מיתה חשבי' ליה לחמור.
<h2>דף עד.</h2>
ה"ג רש"י מאן תנא דפליג עליה דר' עקיבא תנא דיוסף הבבלי הוא. דכיון דתנא דיוסף הבבלי סבר מחוסר כפורים כשירה א"כ פליג עליה דר' עקיבא דהא אוקימנא ההיא דמחוסר כפורים אסור בפרה כותיה וא"כ סבר ערל מותר בפרה. דתניא שרפה אונן ומחוסר כפורים כשירה יוסף הבבלי אומ' אונן כשירה מחוסר כפורים פסולה. ותי' דאטו משום דסבר דמחוסר כפורים כשירה יסבור כן בערל דמחוסר מעשה בגופו, הלא חזינן דאינן שוין דמחוסר כפורים מותר בתרומה וערל אסור בה. ועוד וכי רחוק הוא למצוא תנא דלא מרבה ערל כי טמא הלא יכול למצוא האי תנא דתנא לעיל [ע"ב ע"ב] ערל שהזה הזאתו כשירה, וגם ר' אליעזר דריש פרקין [ע' ע"א] דלא דריש איש איש. לכן נר' דגרסי' ומאן תנא דפליג עליה דר' עקיבא יוסף הבבלי דתניא שרפה ערל ומחוסר כפורים כשירה יוסף הבבלי אומ' ערל כשירה מחוסר כפורים פסולה. וניח' ליה לומ' יוסף הבבלי משום שמזכיר שמו, אבל ת"ק דהכא ואותו שאמ' לעיל ערל שהזה הזאתו כשירה לא רצה התלמוד להביאו לפי שלא הוזכר שמו. ותימ' דבזבחים [י"ז ע"ב] מייתי מהכא פלוגתא דאונן. וצ"ל דגרסי' הכא אונן וערל. ובתוספת' [דפרה פ"ד ה"ב] משמע (כגון) [כגי'] רש"י ואיכ' למימ' דניח' שפיר ולא מייתי מידי להשוות מחוסר כפורים לערל, אלא מייתי תנא דפליג עליה דר' עקיבא דמוקמי' לעיל ההיא דמחוסר כפורים אסור בפרה כר' עקיבא, וא"כ תנא דיוסף הבבלי דאמ' מחוסר כפורים כשירה פליג עליה.
תלתא ממנו כתיבי חד לגופיה. פי' שלא נאמר דקאי אמצה להזהיר שלא יאכלו אותה נא.
תלתא ממנו כתיבי במעשר חד לגופיה. למעט מעשר ראשון שמותר באנינות.
ואימ' ליקח לו ארון ותכריכין. א"ל רב הונא בר יהושע ממנו מגופו. ותימ' דהאמת כך הוא דדרשי' במשניות [מע"ש פ"י מי"ב] לא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכין. וי"ל דה"ק ואימ' ליקח לו ארון ותכריכין דוקא, א"ל רב הונא ממנו כתו' ואפי' מגופו וכ"ש ליקח לו ארון ותכריכין דאסיר.
אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. ותימ' דהתם פרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ד ע"א] אמרי' אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה. וי"ל דהא והא איתא, התם דקאי גבי משמרת תרומות דמיירי בשמירת תרומה קאמ' אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה דטמאה ליכא למימ' דלא שייך בטמאה שמור דלשריפה אזלא, אבל הכא דר"ל ואמ' רחמנא להסיקה תחת תבשילך קא דריש אחת תרומה טהורה וטמאה יחד דאלו תלויה לאו מצותה בשריפה אלא תולין לא אוכלין ולא שורפין.
<h2>דף עד:</h2>
אינה בחוזרת. וא"ת תרומה נמי אינה בחוזרת כשיש לה זרע מזר. וי"ל דמ"מ כשימות הזרע תחזור לתרומת אביה אבל בחזה ושוק לא הדרא לעולם מכי נישאת לזר.
וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיתה טמאה. וא"ת דבזבחים [י"ט ע"ב] קאמ' דמחוסר כפורים מחלל עבודה מדקאמ' רחמנא וטהרה מכלל שהיא טמאה, וקש' דא"כ למה לי קר' לומ' דטבול יום מחלל עבודה תיפוק לי דכת' ביה [ויקרא כ"ב] ובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא. ותיר' רבי' חיים כהן דההוא וטהר מצינן למימ' טהר יומא אבל וטהרה לא מצינן למימר כן. ותימ' דבטבול יום נמי כתו' [שם] בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר דמיירי בתרומה וכתנא דבי ר' ישמעאל דסבר דמיירי קרא בזב בעל שתי ראיות ובמצורע מוסגר, ויש לומר עד אשר יטהר עד שיעריב שמשו ומדקאמ' אשר יטהר מכלל שהיה טמא. לכן נר' לומ' דסביר' ליה דבזב בעל (שתי) [שלש] ראיות הכתו' מדבר ור"ל עד שיטהר עד שיביא כפרתו וא"כ בטבול יום לא כת' עד אשר יטהר. וק' מ"מ דהא כת' בהדיא על טבול יום טמא דכתו' [שם י"א] במים יובא וטמא עד הערב. ונר' לומ' דלא הוה דרשי' במחוסר כפורים שיחלל עבודה מוטהרה אם לא משום דחזי' כבר קר' דגלי בטבול יום שמחלל עבודה. ואין להקשות מהא דקאמ' התם [זבחים י"ז ע"א] אי כת' רחמנא מחוסר כפורים טבול יום לא אתי מיניה דמשמע דחזינן מחוסר כפורים בלאו קר' דטבול יום. וי"ל דה"פ אי כת' רחמנא מחוסר כפורים בהדיא מ"מ לא אתי מיניה טבול יום. וא"ת ולמה לי גבי נכנס למקדש קר' לטבול יום ומחוסר כפורים, דקאמ' [נזיר מ"ה ע"א] טמא יהיה לרבות טבול יום טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים, תיפוק לי מדמחללי עבודה א"כ טמאים גמורים הוו. וי"ל משום דכת' גבי ביאת מקדש [עי' במדבר י"ט] איש אשר יטמא ולא יתחטא את מקדש י"י טמא, וס"ד דלא מיירי קר' אלא בטומאת מת דבעיא חטוי אבל בשאר טמאות לא קמ"ל קר'. ובזבחים פי' פ' קבלה.
גיורת ושפחה משוחררת מנין גרסי' אבל לא גרסי' שפחה ומשוחררת, דא"כ מאי קא מתמה לקמן גיורת ושפחה בני מיכל תרומה נינהו לישני אה"נ דשפחה אוכלת בתרומה כדכתו' [ויקרא כ"ב] קנין כספו. ועו' שהרי הוקשה לאשה מדגמרי' לה לה מאשה [חגיגה ד' ע"א]. אלא ודאי גרסי' שפחה משוחררת וניח' שפיר שאינה אוכלת בתרומה כיון דשיחררה ולכהן לא חזיא. א"נ אגב גיורת נקט שפחה. וגם צ"ל דמיירי בנתגיירה גדולה דאי בפחותה מג' שנים ויום אחד שפיר אכלה בתרומה לר' שמעון בן יוחאי שמכשירה לכהונה [לעיל ס' ע"ב].
<h2>דף עה.</h2>
והא כתו' [ויקרא י"ב] בכל קודש לא תגע לרבות את התרומה דאינה אוכלת בתרומה. וע"כ צ"ל דבאכילה מיירי מדפריך תלמודא הכא מיניה דאי בנגיעה לא הוה פריך תלמודא מיניה שהרי גיורת ושפחה אין קפידא בנגיעתם, אלא ודאי סבר רבה דבאכילה מיירי. וגם נגיעה מפיק תלמודא לקמן מהכא מדאפקיה בלשון נגיעה. וקש' דא"כ לא סבר רבה לא כר' יוחנן ולא כריש לקיש [זבחים ל"ג ע"ב], דר' יוחנן מוקי להאי קרא לנגיעת תרומה ולאכילת קדש ולריש לקיש איצטריך קר' לאוכל בשר קדש ולנגיעתו. ואומר ה"ר ר' אפרים דסבר שפיר כריש לקיש דמוקים קר' לאוכל בשר קדש ומבכל מפיק אוכל בתרומה, ואף לר' יוחנן נוכל לומ' כן ודוחק. ועו' תיר' דהא משמע התם דמפקינן אכילה דתרומה מבקדשים לא יאכל עד שיטהר. ועי"ל דסוגיא דהתם הויא כמ"ד בזב בעל שתי ראיות הכתו' מדבר ור"ל עד שיטהר עד שיעריב שמשו, ומיירי בתרומה, ובכל קדש לא תגע לאכילת קדשים, אבל סוגיא דהכא אתיא כמ"ד בזב בעל ג' ראיות הכתו' מדבר ומאי עד אשר יטהר עד אשר יביא כפרתו, וא"כ מיירי קרא בקדשים אבל לא בתרומה ובכל קדש לא תגע לרבות את התרומה. ואע"ג דהכא איירי' לתנא דבי ר' ישמעאל דאמ' בזב בעל ב' ראיות הכתו' מדבר, מ"מ מוכח תלמודא דמצינן למימר מילי מילי קתני שהרי למ"ד בזב בעל ג' ראיות נמי צ"ל כן דתיקשי לדידיה הא כתו' בכל קדש וכו' וצריך לו לתרץ מילי מילי קתני הכא נמי נימא מילי מילי קתני.
[גליון]. דאי מועד אשר יטהר לא ידענא במאי, אי בטבילה לחודה אי בהערב שמש. להכי כת' רחמנא ובא השמש דכתו' אחר כי אם רחץ בשרו במים לאוריי אעד אשר יטהר דכתו' לעיל מיניה דבטבילה והערב שמש קאמ'. ואי כת' רחמנא עד מלאת דהיינו נמי הערב שמש ה"א בלא טבילה קאמ' דהא בכולה פרשתא לא כתיבא טבילה כת' רחמנא עד אשר יטהר דמשמע בטבילה כדמפרשי קראי דבתריה. אי נמי עד אשר יטהר משמע מעשה של טהרה. ואי כת' רחמנא ובא השמש ולא כת' עד מלאת הוה אמינא הני מילי דלאו בני כפרה וכו'. והא ליכא למימר ליכתוב רחמנא ובא השמש ועד מלאת ולא איצטריך בקדשי' לא יאכל עד אשר יטהר, דהא איצטרי' לאזהרה בטבול יום דלאו בר כפרה. ואי כת' עד מלאת ועד אשר יטהר הוה אמי' דעד אשר יטהר בטבילה לחודה במידי דלאו בר כפרה, והערב שמש במידי דבר כפרה כת' רחמנא ובא השמש וטהר. אי נמי איצטריך משום טהר יומא כדדרשי' ליה בשמעתא קמייתא דברכות [ב' ע"א].
כתב רחמנא עד אשר יטהר. וא"ת ליכתוב עד מלאת ובא השמש וטהר, ומינייהו שמעי' כל הצורך. דמובא השמש וטהר שמעי' הערב שמש דטבילה דכתו' גבי ורחץ בשרו במים, ומעד מלאת שמעי' הערב שמש היכא דאיכא כפרה ולישתוק מבקדשים לא יאכל עד שיטהר. וי"ל דאיצטריך לאזהרה דמיניה שמעי' לאו.
ואיפוך אנא. וא"ת ומאי ס"ד הלא אסיקנא לעיל דתרומה חמורה משום מחפ"ז. ונר' לרבי' נתנאל דדוקא גבי אכילה יש לנו לומ' תרומה חמורה משום דבתרומה איכ' מיתה באוכלה בטומאת הגוף ובמעשר ליכא, אבל גבי נגיעה שמטמא גוף המעשר חמיר טפי מעשר מתרומה שהאוכל מעשר בטומאת עצמו לוקה דאיכ' ביה לאו והאוכל תרומה בטומאת עצמה ליכא אלא עשה. ואין להקשות כיון דנגיעה תהא אסורה במעשר היכי מצינו למימר שתהא (אוכלת) [אכילה] מותרת. י"ל כגון שתחב לו חברו בבית הבליעה. וא"ת ומאי קאמ' ואיפוך אנא מאי סברא הוא להחמיר באכילת תרומה מבאכילת מעשר ולהקל בנגיעת תרומה טפי מבנגיעת מעשר. וי"ל דטעמא רבא כדפרי' רבינו נתנאל.
ואיבעי' אימ' נגיעה דתרומה מהכא נפקא בכל קדש לא תגע וכו'. ותימ' דכיון דמפיק נגיעה דתרומה ואכילה מהכא מהשתא למה לי במים יובא וטמא עד הערב. ועוד דהתם [מכות י"ד ע"ב] מייתי סיועא לריש לקיש מהאי קרא דמשמע דקרא מיירי באכילה ונגיעת קדש. וי"ל דודאי באכילת קדש איירי ומ"מ דייק שפיר הכ', דכי היכי דחזינן דאין חילוק בין אכילת קדש לנגיעתו כמו כן אין לחלק בתרומה. וניח' שפיר דאיצטריך במים יובא וטמא עד הערב לנגיעה דתרומה דאי לאו במים יובא לא הוה חזינן נגיעה דתרומה דהכא בקדש איירי, אבל מכיון דחזינן נגיעה דתרומה מבמים יובא אין להקשות ואיפוך אנא דכי היכי דחזי' הכא בקדש דאין חלוק בין נגיעה לאכילה כמו כן יש לנו להשוותם גבי תרומה.
ור' אלעזר שכבר אכלה לא אמרי'. וא"ת היכי קאמ' רבא לעיל בפרק הבא [על יבמתו (נ"ז ע"א)] שאני התם שכבר אכלה, הלא הכא קאמ' דר' אלעזר סבר שכבר אכלה לא אמרי' ולעיל קאי אר' אלעזר שאמ' פצוע דכא כהן שקדש וכו' באנו למחלוקת ר' שמעון בן אלעזר ורבנן. וי"ל דודאי ר' אלעזר לא אית [ליה] שנאמר משום שכבר אכלה כמו לר' יוחנן, דרבי יוחנן אית ליה דשכבר אכלה מהני דכיון שאכלה בהתר קודם שנפצע אוכלת לאחר שנפצע ואע"ג דנישאת כבר ואפי' לר' מאיר אכלה. ור' אלעזר סבר דלגבי כולי האי לא אמרי' שיועיל שכבר אכלה, אבל סבירא ליה שפיר שיועיל לשויוה כמו יש לו להאכיל במקום אחר. והשת' ניח' דקאמ' לעיל שאני התם שכבר אכלה והוי כמו יש להאכיל במקום אחר.
כל שאין לו אלא ביצה. וא"ת הא כבר תנן כל שנפצעו ביצים שלו ואפי' אחת, כ"ש כשאין לו אלא ביצה אחת. וי"ל דמתני' מיירי בידי אדם והכ' מיירי בידי שמים. [ו]אי איפשר לומ' כן דא"כ אפי' אין לו גם ביצה אחת כשר דהא אמרי' [ע"ב] פצוע דכא בידי שמים כשר. וי"ל דגרע כשנפצע אחת מהן משום דנשאר הקלקול בתוך הגוף והוי כדאמרי' [חולין נ"ה ע"א] ניטל הטחול כשר ניקב פסול. ובירושלמי [פ"ח ה"ב] קאמ' אמ' שמואל אם יבא לפני בעל ביצה אחת ואכשיר' ואמ' ר' יוחנן ובלבד שלימים פי' לאפוקי נפצע. [גליון. פי' שאם היה נפצע אחד קודם שנטל פסול היה וגם עתה כשניטל לא יוכשר]. ותימה דר' יוחנן מתני' אתא לאשמועי'. ושמא להראות הלכה למעשה השמיענו כן. וי"מ ובלבד של ימין בשתי תיבות וא"כ יש להזהר לרופאים החותכים כשמסירין הביצה להסיר של שמאל ותשאר ביצה של ימין ואז הוא מוליד וכשר.
<h2>דף עה:</h2>
ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מעטרה. פי' ר"י שדרך העטרה להיות רחבה ונמשכת למעלה לצד הגוף ומתקצרת מלמטה לצד הקרקע ויכול להיות שינקב כל כך בעליונו של עטרה לצד הגיד שאם יהיה הנקב נגדו יהיה מלמטה למעלה מן העטרה. והקונ' לא פי' כן. עטרה כל שהוא מעכבת. וכיון דמצד אחד הוי כעטרה ופסול.
[גליון]. הראב"ד ז"ל כת', פשיט' דלמטה מעטרה דאי למעלה מעטרה אפי' נכרת נמי, פי' דאי לפנים מעטרה נמי קאמ' דכשר מעתה אפי' נכרת כולו נמי ואנן בעי' שיור מלא החוט בעטרה ופשטי' לעיל מלא החוט על פני כלה וכיון שנכנסה הפגימה לפנים מן העטרה הא לא נשתייר על פני כלה. ורבינא לשבושי לנפשיה הוא דעבד דאיבעיא ליה דלעיל נמי אסתפקא ליה אי בעינא על פני כלה או לא ע"כ, והיינו דקאמ' לשבושי לנפשיה דכיון דקא מבעיא ליה לעיל מאי תו קא הדר ובעי השתא. וגירסת הספרים פשיט' דלמעלה מעטרה דאי ס"ד למטה מעטרה אפי' נכרת נמי ורבינא לשבושי למרימר הוא דאתא. ואית דגרסי לשמוטי... הוא דעבד. הוי בה רבה וכו' אפי' נכרת הגיד נמי, כלומ' השתא חסר כקולמוס שרינן ביה בדנקב כולי האי אלא בעטרה עצמה פי' המקיפה ואינו ניקב נקב רחב שלא נשתייר ברחבו מלא החוט פסול ואפי' שא... קיימת לפי שכל כח הגיד תלוי בו. ע"כ פי' הראב"ד ז"ל.
<h2>דף עו.</h2>
כחי וראשית אוני שלא ראה קרי מימיו. וא"ת והיאך נולד ראובן מטפה ראשונה הא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה [לעיל ל"ד ע"א]. וי"ל דלאה בצינעה מיעכה מפני שהייתה רואה שיעקב היה אוהב רחל יותר ממנה מיעכה באצבעה כדי להתעבר מביאה ראשונה.
נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה. י"מ לכהונה גדולה. וקש' דאמרי' [שבת ס"ה ע"א] דשמואל לא שביק להו לבנתיה דמגניין אהדדי משום נשים המסוללות, ובימי שמואל כ"ג לא הוה. וי"ל דמ"מ היה רוצה שמואל שיהיו בנותיו ראויות אף לכ"ג אם היה בימיו. אכן קש' דמייתי הכא דר' אליעזר בפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה וא"כ מיירי אף לכהן הדיוט דזונה אסורה לכל כהן. לכן נר' לומ' דר"ל אף לכהן הדיוט אסורות ומשום דחשיבנא ליה כזנות. והר' ר' יהודה ב"ר נתן פי' המסוללות זו בזו שקבלו ש"ז מבעליהן והם משפשפות טומאתן זו לזו. ולא נהירא דגבי בנתיה דשמואל מייתי לה תלמודא והם לא היו נשואות לבעל שעדיין היו בבית שמואל.
ורבנן הוא דגזרו בהו. וא"ת והא קא חשיב באלו הן הלוקין [מכות י"ג ע"א] נתינה. וי"ל דמכת מרדות קאמ' ואגב ממזרת נקטה. ולקמן אפרש בע"ה.
בגיותן לית להו חתנות. ותימ' דאמרי' בע"ז [ל"ו ע"ב] בנותיהן דאוריית' נינהו דכתו' [דברים ז'] לא תתחתן בם, ומאי קאמ' הלא אמרי' הכא דלא מיירי בגיות. וי"ל דאסיפא דקר' סמיך התם דכתו' כי יסיר את בנך מאחרי, דמיירי בגיות. וכן בשילהי האומ' בקדושי' [ס"ח ע"ב], ול"ג התם לא יהא לך חתון בהם דלשון זה משמע דמלא תתחתן דריש. שנץ.
<h2>דף עו:</h2>
ותיפוק לי דהוה ליה מצרית ראשונה. פ"ה כי נמי גיורי גיירה מ"מ לא (שייר) [שייך] בה חתון דהוייא לה מצרית ראשונה ולא תפסי בה קידושי ואפי' הכי קרי לה חתנות. ותימ' דהא במצרית ראשונה ליכ' אלא עשה וחייבי עשה תפסי בהו קדושי. לכן נר' לפרש דפריך כיון שהיא גיורת היאך נשאה שלמה הא הויא לה מצרית ראשונה, ובשלמא אי לאו גיירה ניח' שנשאה שלמה דכל זמן שלא נתגיירה לא שייך איסור דמצרית ראשונה, ואיסור הבא על הגויה חייב משום נשג"א עדיין לא נתקן עד בית דינו של חשמנאי [ע"ז ל"ו ע"ב]. וגם קנאין פוגעין בו ליכ' דלא שייך רק (בצנעה אבל) בפרהסיא (לא) ושמא שלמה בצינעה לקחה, אבל כיון דגיירה קש' היכי נשאה דהא הויה לה מצרית ראשונה.
הנך אזלו לעלמ'. שנטבעו בים והני אחריני נינהו. והא דאסר רחמנא לא יבא מצרי לערב רב אזהר, כפ"ה.
כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל. ותימ' שהרי גם בנו מותר לבא בקהל דהא אמרי' [ברכות כ"ח ע"א] בא סנחריב ובילבל כל העולם כולו. וי"ל שאני הכא משום דאמר(י') בה"ג שמצרים חזרו למקומן דכת' [יחזקאל כ"ט] מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים, ואע"ג דגבי עמון נמי כתו' ושבתי את שבות בני עמון [ירמיה מ"ט], התם לא כת' שום זמן ושמא עדיין לא בא, אבל גבי מצרים כתו' מקץ ארבעים שנה וא"כ מסתמא שבו למקומן. ובתוספת' [קידושין פ"ה ה"ו] קאמ' בהדיא אמ' לו ר' עקיבא מנימן טעית בא סנחריב ובילבל כל העולם כולו. ומ"מ פריך שפיר הכא וכי תימ' הנך אזלו לעלמא וכו', שהרי בימי שלמה עדיין לא בילבל אותם סנחריב.
<h2>דף עז.</h2>
אם קודם מעשה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו. ואין להקשות א"כ היאך אנו שומעים להוראות ודינים שאומרים החכמים על המעשה כשבא. וי"ל דהכא דקאמ' אין שומעין לו מיירי שהתלמיד חכם צריך לאותו דבר כי הכא שעמשא היה צריך לאותו דבר שהיה בעל אחותו של דוד כדכתו' [ש"ב י"ז] אשר בא אל אביגיל בת נחש בת מי שמת בעטיו של נחש דהיינו ישי [ב"ב י"ז ע"א]. וכן מייתי [קידושין ע' ע"ב] להך מילת' גבי רב יהודה דאכריז עליה דעבד הוא דכיון שלאחר מעשה אמרה אין שומעין לו לפי שהיה שונאו וכצריך לכך דמי, אבל אם אין התלמיד חכם צריך לאותו דבר מהימן אף אם אומרה לאחר מעשה.
עמוני ולא עמונית דברי ר' יהודה. וא"ת כיון דלא סבר ר' יהודה טעמ' דעל אשר לא קדמו דהא פליג אמאי לא קאמרי' כמו כן מצרי ולא מצרית. וי"ל דר' יהודה דריש מדכתו' עמוני ומואבי ולא כת' עמון ומואב אתא למידרש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, אבל גבי מצרי אין לדרוש מצרי ולא מצרית מדלא כתו' מצרים שהרי לשון קצר הוא טפי מצרי ממצרים. עי"ל דטעמ' דר' יהודה דלא דרשי' ולא מצרית, משום דכתו' גבי מצרי בנים אשר יולדו הכתו' תלאו בלידה א"כ גלי קר' דנקבות אסורות. וכן אמרי' לקמן [ע"ב]. ולתירוץ קמ' שפירשתי אין להקשות מאדומי דלא דרשי' ולא אדומית מדלא כתו' אדום בקוצר לשון, די"ל דאגב דכת' מצרי כתב נמי אדומי.
[גליון]. מצאתי דוד עבדי. אע"פ שדוד עצמו אמרו, ברוח הקדש אמרו.
[גליון]. אבל בהנך דאינן ראויין לבא בקהל מנליה וכו'. פי' מנא תיתי לן הא דמשום דאינו ראוי לבא בקהל תהא בתו פסולה [יותר] משאר גרים הואיל ונקבותיהן מותרות.
הצד השוה שבהן שאינן ברוב קהל. וא"ת כיון דס"ד השתא שהדין הזה גמור אמאי מכשר ר' יוסי בת גר וגיורת לכהונה שהרי כמו כן אינם ברוב קהל שבאים מטפה פסולה, דמהאי טעמ' פסיל לה ר' יהודה בפרק י' יוחסין [קידושין ע"ח ע"א] ולא פרכי' התם עלה אלא מה להצד השוה שבהן שיש בהם צד עבירה, ועדיין לא מסקי' אדעתין עד לקמן. וי"ל דלא חשיב ר' יוסי גר וגיורת אינה ברוב קהל כיון (דאית) [דלית] בהו צד פגם כמו באלמנה לכ"ג שביאתו בעבירה וחלל יצירתו בעבירה ועמוני אסור בקהל.
מה להצד השוה שבהן שכן יש בהם צד עבירה. וא"ת ולימ' מצרי ראשון שנשא מצרית ראשונה יוכיח שאין בהם צד עבירה שהרי לא ביאתם ולא יצירתם היו בעבירה וא"ה (בתרי) [בתה] פסולה אף לקהל אף אני אביא גר עמוני שתפסל בתו לכל הפחות לכהונה דהכי נמי אמרי' פרק י' יוחסין [קידושין ע"ח ע"א]. וי"ל דלא חשבי' ליה הכא צד השוה משום שאינן שוין דחלל פסולה בתו לכהונה ולא לקהל ובמצרי פסולה בתו אף לקהל. וא"ת ומנא ליה לתלמודא הכא דזה הצד השוה לא חשיב לר' יוסי. וי"ל דמדמכשר ר' יוסי בת גר וגיורת ולא פסיל מהאי דינא (אלמנה) [אלמא] לא סבירא ליה. ואין נר' דע"כ טעמא דר' יוסי דמכשר בת גר וגיורת ולא פסיל לה מהאי דינא אין זה מטעמ' דפרישי', שהרי (אמרי') בפרק י' יוחסין [שם] משמע דר' יהודה מייתי מהך דינא דחלל ומצרי דגר פוסל אשה בביאתו ואזלא בהך טעמא דפרישי' דדוקא לענין פסול הבת שייך לומ' כדפרישי', אבל לענין פסול ביאה לא שייך. אלא ודאי טעמ' דר' יוסי דלא חשיב האי דינא להכשיר בת גר וגיורת דלא חשיב להו לאינם ברוב קהל כיון דאין בהם צד פגם, וא"כ הדרא קושיא לדוכתין אמאי לא קפסיל הכא בת גר עמוני מדינא דחלל ומצרי ראשון. ונר' לר"ם דר' יוחנן סבר כרשב"ג דאמ' לעיל [ס"ט ע"א] דגר עמוני אין פוסל אשה בביאתו, וא"כ איכ' למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן פוסלין אשה בביאתם תאמר בגר עמוני. וא"ת ומנא ליה לתלמודא הך טעמא. וי"ל מדמכשר ר' יוחנן בת גר עמוני ולא קפסיל לה מהך דינא ע"כ צריך לנו לומ' דסבר כר[שב]"ג דלעיל דאי לאו הכי הוה פסיל לה ר' יוחנן מדינא דחלל [ו]מצרי. והא דקאמ' הכא ואי כר' יוסי, ר"ל אי סבר ר' יוחנן כר' יוסי דבת גר וגיורת כשירה פשיט' דבת עמוני כשירה דמהיכא נוכל לפוסלה אי מכ"ג וכו', אבל כר' יוסי ממש לא סבר דהא ר' יוסי פליג לעיל אדרשב"ג ור' יוחנן סביר' ליה כרשב"ג כדפרישי'.
<h2>דף עז:</h2>
בת מצרי שני דכשירה לכהונה מנא ליה. וא"ת ומהיכ' תיתי לפסול אי מחלל ואלמנה מה להנך שכן לאו תאמר בבת מצרי שהיא עשה. וי"ל דאתייא מחלל דחייבי עשה דנימ' חלל דחייבי עשה יוכיח כגון בעולה לכ"ג וכמ"ד [לעיל ס' ע"א] יש חלל מחייבי עשה.
פוק תני לברא. וא"ת היכי מצי פסיל ריש לקיש בת גר עמוני ובת מצרי שני הא לעיל משמע דליכא מאן דפסיל בסוף פרק אלמנה [ס"ט ע"א] דקאמ' מאי איכא בין ת"ק לר' יוסי וכו' לאפוקי מצרי שני דאין זרעו פסול. ולבתר כן נמי קאמ' לאפוקי גר עמוני דאין כל זרעו פסול שהבנות כשרות, וא"ל דלעיל מיירי במצרי ומצרית עמוני ועמונית אבל בת עמוני וישראלית כי הכא איכא למימ' דפסולה, אי אפשר לומ' כן שהרי לעיל קאמ' יליף מכ"ג באלמנה והיינו דאינסיב באינן מינן כמו כן מיירי במצרי ועמוני דאינסיב בלא מינייהו. וי"ל דסוגיא דלעיל אתייא כר' יוחנן דמכשר הכא דהיינו ר' יוחנן דאמ' לעיל [שם] מצרי ואדומי איכא בינייהו. אבל ריש לקיש מצי סבר דפליגי בהא. והא דקאמ' ר' יוסי לעיל [שם] כל [ש]זרעו פסול (אינו) פוסל וממעט מצרי [שני, ר"י] אליבא דנפשיה קאמ' אבל ת"ק סבר דבת גר מצרי שני ובת גר עמוני פסולות לכהונה וריש לקיש יסבור כמותן.
מה להצד השוה שבהן שכן יש בהם צד כרת. ה"נ הוה מצי למיפרך אפי' לית בהו כרת מה להצד השוה שבהן שיש בהן צד לאו. וא"ת לר' יוחנן דאמ' [לעיל מ"ד ע"ב] גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר א"כ מצינו ממזר שאין בו צד כרת. וי"ל דמ"מ ממזר דקרא בחייבי כריתות איירי. א"נ נר' לומ' דמ"מ איכ' למיפרך מה לעריות שיש בהן לאו תאמר במצרי שאין בו רק עשה.
מחלל דחייבי עשה. פ"ה כגון כ"ג שנשא אנוסה ומפותה דבבעולה ליכ' רק עשה בתולה ולא בעולה. אבל ליכ' בגוה לאו דזונה דלא אשכחנא שום תנא דסבר דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אלא ר' אליעזר [לעיל ס"א ע"ב] ולא סבירא לן כותיה. וא"ת מ"מ איכ' למיפרך מה לחלל דחייבי עשה שכן יש לאו לנושאה כדכתו' [ויקרא כ"א] זונה וחללה לא יקחו וכיון דאיקרייא חללה אליבא דר' אליעזר בן יעקב דאמ' יש חלל מחייבי עשה וא"כ בת בעולה לכ"ג איקרא חללה וכתו' וחללה לא יקחו תאמר הכא דליכ' רק עשה וי"ל דאיכ' למימ' דמחללה דחייבי עשה לא איירי קרא אף לר' אליעזר בן יעקב דמשוי בת בעולה לכ"ג חללה. דכיון דבאמה ליכא רק עשה אין לנו להחמיר בה יותר מאמה. וא"כ ליכא בהא רק עשה. אכן תימ' אמאי אין לאו בחללה מבעולה לכ"ג דהא כתו' כי אם בתולה מעמיו דמשמע ולא בעולה, וסמיך ליה ולא יחלל. וצ"ל דקאי אחייבי לאוין דכתיבי בקרא אאלמנה וגרושה וכו'.
הלכה אני אומ'. פי' קבלה מרבותיו, דא"ל הלכה למשה מסיני דא"כ לא הוו פליגי רבנן עליה.
<h2>דף עח.</h2>
מצרי שני במאי יטהר. וא"ת ישא ממזרת תשיעית דאיכ' מ"ד לקמן [ע"ב] ממזרת לאחר עשרה דורות מותרת וא"כ כי ישא ממזרת תשיעית תהיה בתו כשירה כי עשירית תהיה. וי"ל דמילת' דלא שכיחא הוא שיחיו כל כך ושיפרו וירבו עד עשרה דורות דאינם כל כך ידועים ואי אינם ידועים כל כך לא חיי. ועי"ל דהתינח הבת כשרה לאחר עשרה דורות. אבל הבן שמא לא יוכשר דהא לא אמ' לקמן אלא ממזרת דמותרת לאחר י' דורות אבל הזכר שמא לא יוכשר.
מעוברת שנתגיירה היא ובנה חד הוא. כת' רחמנא אשר יולדו. תימ' דע"כ איירי הכא לר' שמעון דאי לר' יהודה הא שפיר איצטריך אשר יולדו לומ' הכתו' תלאן בלידה וא"כ לר' שמעון מיירי וא"כ קש' מאי קאמ' היא ובנה חד הוא היכי ס"ד לומ' כן הלא האם מותרת גמורה כדכתו' בנים ולא בנות. וי"ל דאפי' לר' שמעון נמי ניח' דאיצטריך דסד"א דכיון שנתעברה בגיותה דחשיב כמו דור ראשון.
מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי הוי. דהא דאמרי' לעיל הלך אחר פסוליהם היינו דווקא בעמוני ומצרי שנשאו בנות ישראל או איפכא. אבל בעם אחד לא איירי לעיל.
(במפריש) [כמפריש] שתי חטאות לאחריות. ולא דמי לולד חטאת דלמיתה אזלא [תמורה ט"ז ע"א] דהיינו דוקא כשהפריש בהמה רקנית ונתעברה וילדה אחר כך. וגם לא דמי לההיא דנתכפרו בעליה באחרת דלמיתה אזלא [שם] והכא אמרי' מתכפר באחת והשניה תרעה דהתם מיירי בשהפריש בהמה ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונתכפר בה ואחר כך נמצאת הראשונה. אבל הכא שהיתה מעוברת כשהפרישה דמי למפריש שתי חטאות לאחריות כפ"ה.
לרישך בי עמודי. פ"ה אביי שהיה לפני ר' יוחנן. ותימ' דלא מצינו שעלה אביי לארץ ישראל. ונר' דר"ל לרישך רבה שהיה רבו של אביי והוא למד לפני ר' יוחנן כדאיתה פרק שני דייני גזלות [כתובות קי"א ע"א] ששלח אליו אחיו של רבה יש לך רב ומנו ר' יוחנן ואיפשר שעלה ללמד בפניו.
משום דר' יצחק דאמ' ר' יצחק רובו ומקפיד עליו וכו'. וזה אינו מקפיד. ואע"ג דאמרי' התם [עירובין ד' ע"ב] גזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד. מ"מ איכ' למימ' דמשום מעלת ג(ז)רות אוקמוה רבנן אדאוריית'.
<h2>דף עח:</h2>
והאמ' רב חסדא לא שנו אלא רובו אבל כולו חוצץ היכא נמי דאינו מקפיד, מכאן ראיה לההיא דערובין [ד' ע"ב] דבגופו מיירי ר' יצחק דאי לא מיירי אלא בשערו הוה ליה למימר הכא אימר דאמ' ר' יצחק בשערו בגופו מי אמר אלא ודאי בגופו מיירי. ובפרק מרובה [ב"ק פ"ב ע"א] קאמ' קרא לשערו. ובעירובין פ"ק פירשתי.
<h2>דף עט.</h2>
ונתינים דוד גזר עליהם משה גזר עליהם. פ"ה דוד גזר עליהם שלא יתחתנו בישראל מפני שגזר עליהם עבדות (ואמרי') [ואסורי'] משום לאו דלא יהיה קדש [דברים כ"ג] דכתו' גבי שפחה. ועלה פריך משה גזר דכתו' לחוטבי עצים ולשואבי מים ומעתה יאסרו משום לאו דלא יהיה קדש. וכן נמי פ"ה גבי אלו נערות [כתובות כ"ט ע"א] וקא חשיב נתינה ופי' דדוד גזר עליהם. וקש' דהא לעיל [ע"ו ע"א] משמע דלא [ת]תחתן איירי בגירות דז' עממין. וא"כ מאי גזר מעיקר' נמי הכי הוה. וע"ק דקאמ' לקמן [פ"ה ע"ב] ממזרת ונתינה איכא בינייהו למ"ד דאוריית' הא נמי דאוריית' משמע דחיתון מנתינה הוי דאוריית' ועוד דקא חשיב באלו הן הלוקין [מכות י"ג ע"א] ממזרת ונתינה ומזה י"ל דר"ל מכת מרדות כמו חלוצה דקתני דהוי מדרבנן. אכן לא דמי דדוקא חלוצה איכ' למימ' דנקטיה אגב (חלוצה) [גרושה] אבל הכא ליכ' למימ' כן. ושמא נוכל לומ' דאגב ממזרת נקט נתינה. אכן קש' דכיון דהוי כמו שפחה דאיכא בהו אסור' דלא יהיה קדש מפני שגזר עליהם עבדות, איך קאמ' פ' אלו נערות דיש להם קנס הלא שפחה אין לה קנס, ואפי' משוחררת קאמ' בירוש' [כתובות פ"א ה"ד] דאין לה קנס. וע"ק דאמרי' [קידושין ס"ט ע"א] גבי גירי חרורי ונתיני מותרין לבא זה בזה ואי עבדים הם איך מותרי' לבא בחרורי. ועו' היאך אמרי' לקמן בימי ר' בקשו להתיר נתינים וכיון דדוד גזר עליהם היאך מצו להתיר אף חלקם הלא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין [ע"ז ל"ו ע"א]. ומזה י"ל דהדין עם רש"י שהיו רוצים להתיר עבדותם ומזה יש לאל ידם דהפקר ב"ד הפקר וממילא מישתרו להתחתן בישראל דתו לא יהיה בהם לאו דעבד אכן קש' בכל הני דפרישי'. ונר' לפרש לר"ת דוד גזר עליהם להשתעבד בהם כלומ' שמותר לעולם להשתעבד בהם. ועלה פריך משה גזר להשתעבד בהם. ולהאי פירוש' נימ' דלעולם מן התורה אסירי להתחתן בהם משום לאו דלא תתחתן בהם, והא דאמרי' לעי' דוד גזר עליהם להדבק בהם ר"ל להקל מעליהם עבדות שלא ישתעבדו בהם בפרך כמו בבן חורין אלא ראויים להשתעבד בהם. וניח' הכל.
<h2>דף עט:</h2>
בימי ר' בקשו להתיר נתינים אמ' להם ר' חלקנו נתיר. ופ"ה הכי חלקנו נתיר ר"ל העבדות שיש לנו עליהם נוכל להתיר לפי שהפקר ב"ד הפקר אלא חלק מזבח מי יתיר וא"כ יש עליהם שם עבדות ומעתה אסורין אנו להתחתן בהם משום לאו דלא יהיה קדש [דברים כ"ג] שנשאר עליהם משום עבדות מזבח שלא הותר. ולפר"ת קש' דכיון דאין רוצה להתיר נתינים להתחתן שהרי מן התורה אסירי כדפרישי' לפירושו שר"ל להתיר להשתעבד בהם וא"כ מאי קאמ' חלק מזבח מי יתיר, הא מאי איכפת לן מ"מ היו יכולים להתיר חלקם שלא להשתעבד בהם בקושי. וצ"ל דהכי פירוש' חלק מזבח מי יתיר וכיון דאין אנו יכולין להתיר חלק מזבח אף חלקנו אין לנו להתיר דאם נתיר חלקנו שמא יבנה בית המקדש ויאמרו שהם מותרים לגמרי משעבוד נמצא שנפקיע משפט המזבח לפי שישתכח תורת שעבוד מהם על כי אין אנו משתעבדין בהם. ותימ' מאי קאמ' ופליגא דר' חייא בר אבא דאמ' בזמן שאין בית המקדש קיים מותר הלא מצי סבר כותיה ומ"מ אין להתיר חלק עדה גזירה שמא יבנה בית המקדש. וי"ל דה"ק חלק מזבח בזמן שאין בית המקדש קיים מותר וא"כ משמ' לר' חייא בר אבא דמצי להתיר חלקם וא"כ שוב לא נשתעבדו למזבח גם אם יבנה דכיון שהיתה שעה אחת שלא חלה עליהם שום שעבוד שלא היה בית המקדש קיים שוב לא יחזור חלק מזבח לחול עליהם וא"כ פליגא דלעיל קאמ' דחלק מזבח אין לנו להתיר ולר' חייא משמע דנוכל להתיר כדפרישי'.
[גליון]. סריס חמה. פי' הר"ם בפי' המשנה שלא ראה השמש אלא סריס שמעת יציאתו לעולם יצא סריס, כלומ' נעדר הקושי. ואית דמפרשי שנסתרס ממעי אמו על ידי קדחת.
אי הכי יבומי נמי תייבם. אי אמרת בשלמ' בשנשא ישראלית ניח' שאינו יכול לייבם דהוי פצוע דכא ואינו ראוי לבא בקהל. וא"ת מ"מ היאך ניח' הא דקאמ' במתני' וחולצי' לאשתו דמשמע אבל לא מייבמין ואמאי הלא יש לנו להשוות חליצה ויבום לענין דבעי' הקמת שם למת ואי אמרי' דאין מייבמין כך יש לנו לומ' דאין חולצין. ועכשו שאנו אומרי' דחולצי' דלא בעינן שיהא המת בר הקמת שם כך יש לנו לומ' דמייבמין. אלא ודאי חולצין לאו דוקא וא"כ לישני חולץ לאו דוקא דה"ה מייבם. וי"ל בשלמא אי מיירי בנשא ישראלית א"כ הוי חולץ דרישא דוקא דהא אינו יכול לייבם משום דהוי פצוע דכא ואגב חולץ תנא חולצין לאשתו אבל כיון דמיירי בנשא גיורת א"כ מאי קאמ' חולץ אפי' יבומי נמי.
איידי דאמ' ר' יהושע חולץ. פ"ה ולדידיה לא מצי לייבם דסביר' ליה דקהל גרים איקרי קהל ומיחלץ חלץ משום דלר' יהושע הוו חייבי לאוין שפיר בני חליצה. ולא נהיר' דא"כ מאי קאמ' ר' יהושע במתני' ואין לי לפרש הלא כיון דשמיע ליה חולץ דוקא א"כ על כרחיך בסריס אדם מיירי דאז לא [ראויה] לייבם משום לאו דפצוע דכא. דאי בסריס חמה אפי' ייבומי נמי מייבם. לכן נר' לפרש איידי דאמ' ר' יהושע חולץ וחולצין לאשתו ולא הוה מצי למימ' מייבם ומייבמין את אשתו דא"כ בכי האי גונא אמרת בסופא והסריס לא מייבם ולא מייבמין את אשתו, ואי אפשר למיתני כן דא"כ הוה משמע אבל מחלץ חליץ וחולצין, וזה אינו דכיון דממעטי' ליה מייבום משום דלאו בר הקמת שם הוא וכן לא מייבמין לאשתו משום דכתו' ולא ימחה שמו מישראל פרט לזה ששמו מחוי ה"ה דאינו חולץ ולא חולצין לאשתו. וא"ת א"כ אמאי צריך לו לומ' איידי דאמ' ר' יהושע חולץ תנא ר' עקיבא חולץ, לימ' משום ר' עקיבא גופיה תנא חולץ דהא אי אפשר לומ' מייבם דא"כ יהיה שונה בסריס חמה לא מייבם וא"כ יהיה במשמע אבל מיחלץ חליץ, וזה אינו דכיון דאינו מייבם ולא מייבמין את אשתו משום מעוט' כדפרישי' ה"ה דלא חליץ. וי"ל דזה לא היה יכול למימ' דהא שפיר הוה מצי למיתני בסריס חמה ולא מייבם, ואין לטעות ולומ' הא מיחלץ חליץ דהא יהיב טעמ' למילתיה דקאמ' משום שלא הייתה לו שעת הכושר ומינה משמע דאינו לא חולץ ולא מייבם ולכן צ"ל לתלמודא דנקט חולץ אגב ר' יהושע.
[גליון]. דייקא נמי דקת' העיד ר' יהושע וכו'. ומדקת' ויבמו את אשתו ש"מ דחולצין לאו דווקא והכי נמי חולץ לאו דווקא. ואית דבעו מימר דהא דקת' ויבמו את אשתו מיירי נמי בשנשא אחיו גיורת. אי נמי נשא בת ישראל ואפי' הכי יבמו את אשתו הואיל ובשעת קדושין לא היה פצוע אלא שהיה כשר והיבם כשר יכול ליבמה אע"פ שאחר כן נפצע המת. וא"ת אם כן היכי שריא ליבם דכיון דשהתה עמו אחר שנפצע תהוי אסורה ליבם מק"ו אם נאסרה במותר לה באסור לה דהיינו היבם לא כל שכן ודמי להא דאמרי' פרק קמ' דסוטה [ו' ע"א] גבי הא דאמרי' ואם מת חולצת ולא מתיבמת וקא פריך בגמ' ואמאי תתיבם יבומי ואמ' רבא ק"ו אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כל שכן אלא מעתה אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל לא תתיבם אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כל שכן הכא נמי נימ' הכי ואמאי שריא ליבומי. והא לא קשיא דגבי סוטה דינא הוא דנימא הכי משום דאי זנתה תחתיו דיבם מתסרה ליה כמו אם זנתה תחתיו דבעל וחדא אתתא היא אבל אשת כהן שנאנסה אם האי אונס ארע לה (לו) תחתיו דיבם שהוא חלל שריא ליה מפני שהוא כישראל ואונס בישראל מישרא שרי וגבי דהאי ליכא אסורא והכא נמי לבעל שהוא נפצע אסורה אבל ליבם שהוא כשר שריא ומ"ה לא אמרי' ק"ו והכא ליכא למימ' אם ארע ליבם כמו שארע לבעל שיהא פצוע דכא אסירא ליה דהכא תרי גברי נינהו וגבי סוטה הוא דאמרי' הכי משום דהויא חדא אתתא. הרש"ם.
לר' אליעזר פירוקא דרבא פירכא היא דכיון דאמ' סריס אינו חולץ אין לך אשה כשרה לבעלה וכו'. ואע"ג דסריס חמה מכשר היינו דוקא משום שיש לו רפואה והכא לא שייך האי טעמא שהרי אין לו רפואה שהרי מת. וא"כ פריך שפיר דפירוקא דרבא מוכיח דהיכא שיש לו שעת הכושר חולצין לאשתו ומייבמין.
<h2>דף פ.</h2>
ת"ש דתניא ר' אליעזר אומ' וכו'. שכן במינן מתרפאין באלכסנדריא של מצרים. וא"כ סמי בריית' דקאמ' דסבר ר' אליעזר דאינו חולץ מקמי תרתי הך ומתני'. א"נ מוכח מהך משום דטעמ' מוכיח יהיב למילתיה. דמעשה רב שבמינן מתרפאין. והא דלא מייתי ממתני' דקאמ' מפני שיש לו רפואה משום דאיכ' למימ' דטעמ' דנפשיה קאמ'. אבל מייתי מהכא דדבר ברור הוא שיש לו רפואה דמייתי מעשה, כפ"ה.
מבן שתים עשרה שנה ועד בן שמנה עשרה שנה. ובנקבה מיירי כדאמ' לעיל ר' אליעזר הנקבה כדברי ב"ש דאי הוה מיירי בזכר א"כ הוה בעי עשרים שהרי [ל]ר' אליעזר הזכר כדברי ב"ה. וגם מוכח' מילת' מדנקט מבן י"ב שנה. דאי בזכר הוה ליה למימ' מבן י"ג שהוא שעת גדלות לזכר.
נעשה סריס למפרע. וחייב דאמרי' גדול היה וה"ה לא הביא לאחר מכאן שתי שערות. והאי דנקט והביא לרבות' נקטיה דאע"ג דהביא וסד"א דא"כ מוכח' מילת' דקודם דלא הביא קטן היה ומ"מ אמ' רב דחשבי' ליה כגדול.
ושמואל אמ' קטן היה באותה שעה. והא דאמרי' לקמן איזהו סריס חמה כל שהיה בן עשרים ולא הביא שתי שערות ואפי' הביא לאחר מיכן הרי הוא כסריס לכל דבריו וא"כ מחשבי' ליה כגדול. וכך משוינן נקבה לי"ח כמו זכר לכ' שנה. י"ל דלקמן מיירי משעת שנת עשרים ואילך להחשיבו כסריס. וא"ת במאי פליגי רב ושמואל, אי לקרבן הא אי אפשר לומ' דהא לא הוו בזמן קרבן ואי ללקות איך מצי לקי התראת ספק היא ולא שמה התראה. דהכי נמי אמרי' [לקמן ק"א ע"א] הכה את זה וחזר והכה את זה דחשיב ליה התראת ספק אע"ג דלבסוף כשהכה שניהם מבורר הדבר שהכה אביו, דהכא נמי אע"ג דמבורר הדבר לבסוף שהיה בן עונשין בשעה שאכל חלב מ"מ התראת ספק היא כמו בהכה את זה וחזר והכה את זה וכו'. וי"ל דשאני הכא דלבסוף מבורר הדבר שהייתה התראת ודאי וכי היה גדול בשעה שאכל חלב. אבל לקמ' גם לבסוף כשהכה שניהם אין הדבר מבורר איזה מהם אביו. ובזה ניח' דלא דמי לאמרו לו אל תותיר דחשיב לה תלמודא [מכות ט"ז ע"א] התראת ספק לפי שלעולם לא יתברר הדבר שתהא ההתראה התראת ודאי דבשעת שהתרו לו אל תותיר עדיין יש שהות ביום לאוכלה, ובסוף היום ליכ' למימ' דאי אפשר לצמצם אבל הכא מתברר הדבר שהיה גדול בשעה שאכל חלב וגם כי הייתה ההתראה ודאית.
לרב איילונית לר' מאיר יהיה (לך) [לה] קנס. פי' לר' מאיר דסביר' ליה דקטנה אין לה קנס אבל נערה יש לה קנס, וא"כ לרב אליב' דר' מאיר יהיה לה קנס שהרי לרב חשבי' ליה גדולה מי"ב ויום אחד עד עתה. א"נ ו' חדשים אחר הי"ב ויום אחד היתה נערה וא"כ יהיה לה קנס דס"ד דנערות בגדלות תליא. דבשלמ' לשמואל ניח' דסבר שימי קטנות נמשכין עד שנת י"ח וא"כ אזלו להו ימי נערות שימי נערות לעולם הם בששה חדשים הסמוכים לקטנות אלא לרב קש' כדפרישי'. [גליון. ולר' מאיר מקשה, דאלו לרבנן יש לאיילונית קנס דהא אפי' קטנה סבירא להו דיש לה קנס]. ומשני מקטנותה יצתה לבגר. ולא הויא מעולם נערה ומ"ה אין לה קנס. אבל לרבנן יש לאיילונית קנס דקסבר דאף קטנה יש לה קנס.
ובן שמנה מי קא חיי והתנן בן שמנה הרי הוא כאבן ומשני הכא במאי עסיקי' שגמרו לו סימניו. פ"ה הא דר' אבהו מיירי בגמרו לו סמניו וכר' דתניא איזהו בן שמנה כל שלא כלו לו חדשיו ר' אומ' סימנ' מוכיחין עליו דכי גמרו אמרי' אישתהי. ועתה דר' אבהו אתי כר' ואשמעי' דאע"ג דגמרו מהני מ"מ לא חשבי' ליה בחזקת קיימא עד בן עשרים ומ"מ כשהוא בן עשרים חשבי' ליה לבר קיימ'. ותימ' דא"כ משמע דרבנן דפליגי עליה דר' סברי דאע"ג שחי עשרים שנה לא חשבי' ליה בר קיימא, ולא נהיר' שהרי אנחנו רואים כמה מהם בני שמנה שמולידים בנים ובנות. ועוד דא"כ הוה ליה למימר מעתה כמאן כר' דאמ' משתהי כדאמ' לקמן גבי ואלא הא דעבד רבה תוספאה באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי עד בתר תריסר ירחי שתא ואכשריה כמאן כר' דאמ' משתהי. ועוד מאי קאמ' כמאן כר' דאמ' משתהי הלא אף ר' דאמ' משתהי לא איירי אלא בשחי עשרים שנה ומשמע דואכשריה ר"ל מיד קודם שיהא בן עשרים. ועוד קשה דאמ' לקמן כיון דאיכ' רשב"ג דאמ' מישתהי כרבים עבד, וא"כ משמע דרשב"ג סבר כר', ולא נהיר' שהרי ר' לא חשיב ליה בר קיימא עד שיהא בן עשרים, ורשב"ג קאמ' מכיון ששהא שלשים בר קיימא הוא. לכ"נ לפר' הכ' במאי עסיקי' שגמרו לו סימניו. פי' הך דר' אבהו דאין עושין מעשה עד שיהא בן עשרים מיירי בשגמרו וכרבנן דפליגי עליה דר' דתניא איזהו בן שמנה שאסור לטלטלו דעלה דבן שמנה הרי הוא כאבן מיתניא כל שלא כלו לו חדשיו בין גמרו ובין לא גמרו. וקאמ' ר' אבהו דאע"ג דרבנן לא חשבי ליה בר קיימא כי נמי גמרו סימנין מ"מ כשיהא בן עשרים חשבי' ליה בר קיימ', ובההיא נמי דבן שמנה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו מיירי בגמרו סימניו דכיון דאיכ' מיעוט' דלא חיי עד בן עשרים חשבי' ליה כמת ואסור לטלטלו אבל לר' מכיון שגמרו לו סימניו חשבי' ליה כבר קיימ' ובלבד שחי שלשים יום אליבא דר"ג דבעי ל'. וניח' הכל דלא מצי למימ' מהשת' כמאן כר' דהא פירשנו דכרבנן סבר. ואכשריה ר"ל מיד לאחר שלשים והיינו כר' דאמ' מישתהי. וכרשב"ג דאמ' כל ששהא שלשים יום אינו נפל.
<h2>דף פ:</h2>
רשב"ג אמ' כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל. תימ' דמשמע הכא דרשב"ג מקל מרבנן דרבנן לא חשבי ליה לבר קיימ' עד עשרים שנה. ואיהו קא חשיב לקיימ'. ולעיל [ל"ז ע"א] משמע איפכא גבי אם אשת ישראל היא חולצת. דקאמ' בשלמ' התם כיון דאיכ' רבנן דפליגי עליה דרשב"ג דאמרי דאע"ג דלא שהא ולד מעליא הוא. משמע דבסתם ולדות ספק כלו ספק לא כלו מקילי רבנן טפי דחשבי ליה בר קיימא קודם שלשים. וע"ק דבפרק ר' אליעזר דמילה [שבת קל"ו ע"א] נמי משמע כדלעיל דרשב"ג מיירי בסתם ולדות דמחמיר טפי מרבנן. והכ' אמרי' דמיירי בודאי בן שמנה ומכשר מטעם דאמרי' אישתהי. וצ"ל דרשב"ג בתרתי מיירי בודאי לא כלו כדמשמע הכא ובסתם וולדות מדאמרי' פרק ר' אליעזר דמילה [שם] מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא. ופשיט מדקאמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כרשב"ג מכלל דפליגי רבנן עליה והתם בספק ולדות מיירי. ומוכח מילת' מדאמ' כל דאתא לרבויי דמיירי בין בספק ולדות בין בודאי לא כלו. וכן משמע בתוספת' [שבת פט"ז ה"ד] דמייתי קרא [במדבר י"ח] ופדויו מבן חדש תפדה ומסברא קר' בסתם ולדות מיירי. וא"ת והיכי פשיט התם דפליגי רבנן עליה מדקאמ' שמואל הלכה מכלל דפליגי, דילמ' שמואל לא פסיק הלכה אלא מהא דודאי לא כלו דאמרי' אישתהי ובהא פליגי רבנן עליה אבל בסתם ולדות לא פסיק כמותו ולא פליגי רבנן עליה. וי"ל דא"כ הוה ליה למימ' בהדיא הלכה כר' דאמ' הכא מישתהי אלא ודאי בא לפסוק הלכה כרשב"ג אף בסתם ולדות.
היכא דהביא שתי שערות בזקן דכ"ע לא פליגי עד שיהו כולן. וא"ת כיון דהביא שתי שערות בזקן היכי מצו כולן להיות בו הלא אחד מסימני סריס הוי שאין לו זקן. וי"ל דאין לו זקן ר"ל זקן הרבה אבל שתי שערות לא מיקרו זקן. וא"ת מ"מ הרי הביא שתי שערות ואנן תנן דשתי שערות מועילות בכל מקום. ואפי' בקשרי אצבעותיו [נדה נ"ב ע"ב]. וא"כ נפק ליה ממדת סריס כיון דהביא שתי שערות בתוך עשרים. וי"ל דהיינו דוקא בכל הגוף אבל במקום זקן לא מהני מידי דשומא בעלמא הוא שגם נשים יש להם כן. וא"ת למ"ד עד שיהו כולן איך יבחן הסריס דהא אמרי' לעיל דבעינן תחלתן לקוי וסופן לקוי. וא"כ בעינן בתחלתן שיהו כולן וקטן לא מצינן לידע אלא בהשתנתו אם עושה כיפה או מעלה רתיחות דאינו בר זקן. וי"ל דהא ודאי כ"ע מודו דכיון דאית ליה השתא כל הסימנין וגם בקטנותו יש לו כל הסימנין דאפשר להיות בו חשבי' ליה כסריס דאמרי' ודאי מתחלה היו בו כל הסימנין אכן לא היינו יכולין להבחין יען כי קטן היה ואינו בר זקן. וא"ת ואלא הא דאמרי' [לקמן קי"ט ע"א] קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין קטן שמא ימצא סריס ופליגי רבנן עליה במאי מיירי אי עושה כיפה מאי טעמ' דר' מאיר דחייש לשמא ימצא סריס הלא אי אפשר להיות סריס כיון דהשתנתו עושה כיפה דבעינן שיהו כולן. ואי אין השתנתו עושה כיפה מאי טעמ' דרבנן הא ודאי קטנים עושים כיפה וזה אינו עושה הא ודאי כל הסימנין שיש בסריס יש בו כדפרישי' לעיל. וי"ל דשפיר מיירי בעושה כיפה, ומ"מ קאמ' ר' מאיר שמא ימצא סריס דחייש למיעוט. ויש מיעוט שהם סריסים בלא סימנין. והכי משמע פרק יוצא דופן [נדה מ"ז ע"ב] דקאמ' וכי לא נולדו לו סמני סריס עד כמה עד רוב שנותיו, פ"ה עד רוב שנותיו חשבי' ליה כקטן ומרוב שנותיו ואילך חשבי' ליה לגדול וסריס אע"ג דאין בו סימני סריס.
כי פליגי בשלא הביא. דרב הונא בעי עד שיהיו כולן ור' יוחנן קאמ' באחד מהם. ור"ל דאותו סימן עצמו שלא הביא דסימן אחר לא בעי והוי כדאמרי' [חולין ס"ב ע"א] עוף הבא בסימן אחד טהור והוא דלא דריס ור"ל והוא שאותו סימן הוא דלא דריס.
סיכי דדיקנא הוו ליה. וא"כ בעי' שיהו כולן דהא אמרי' לעיל דהיכא שהביא שתי שערות בזקן כ"ע לא פליגי דבעי' שיהו כולם וכיון דבשרו מעלה הבל אין כולן בו לכך אמ' (איתו) [איתיב] ליה ברת.
<h2>דף פא.</h2>
[גליון]. מתני' טומטום שנקרע ונמצא זכר הרי זה לא יחלוץ מפני שהוא כסריס לכל דבריו. כלומ' שהוא סריס במעי אמו ואליבא דדברי הכל לא חליץ דאי אזלי' בתר רפואה הא לית ליה רפואה ואי אזלי' בתר שעת הכושר הא לית ליה שעת הכושר.
מאכילה בתרומה ואינו מאכילה בחזה ושוק. השתא ס"ד לחלק בין תרומה לחזה ושוק אע"ג דהוו שניהם מדאוריית' משום דחזה ושוק הוו קדשים וקדשים חמירי מתרומה. ואע"ג דתרומה לזר במיתה וחזה ושוק שרי לזרים מ"מ משום דחזה ושוק קדשים הם קאמ' מאכילה בתרומה ולא בחזה ושוק.
אמ' ליה ר' יוחנן לריש לקיש מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן. תימ' דמשמע דר' יוחנן פשיט' ליה דהויא דאוריית', ותימ' דלקמן פריך מההיא דשתי קופות דאמ' ר' יוחנן אע"פ שלא רבו חולין על התרומה. ומשני הא מני רבנן היא כי אמרי אנא לר' יוסי א"כ ר' יוחנן נמי ידע שפיר דאליבא דרבנן תרומה בזמן הזה דרבנן. וא"כ מאי מתמה הכא. וצ"ל דהכי קאמ' מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן אליבא דר' יוסי דהא עלה דר' יוסי מיירו הכא ר' יוחנן וריש לקיש. ומשני אין שאני שונה עיגול בעגולין עולה. וא"ת הלא בסדר עולם משמע דאורית' דמייתי לה תלמודא לקמן [פ"ב ע"ב] אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה וכו' ומאן תנא דסדר עולם ר' יוסי. וי"ל דריש לקיש אמ' דר' יוסי תני סדר עולם ולא סבר לה, וכן נמי אמרי' פרק יוצא דופן [נדה מ"ו ע"ב]. וא"ת מ"מ מאי דוחקיה דריש לקיש לומ' מאכילה בתרומה ואינו מאכילה בחזה ושוק משום דספיק' הוי לימ' שהוא כזכר ומאכילה בתרומה ובחזה ושוק כר' יוחנן. וי"ל דבריית' קשתיה דאמ' ר' יוסי לקמן אנדרוגינוס בריא בפני עצמה היא דמשמע דחשיב ליה ספק. וא"ת ור' יוחנן מאי טעמ' לא אמ' כריש לקיש וניח' שפיר דלא נימ' כמאן דאמ' לקמ' ליתה למתני' מקמי בריית'. וי"ל משום דמשמע ליה דר' יוסי חשיב ליה זכר ודאי דאמרי' במתני' אנדרוגינוס נושא. ולקמן דחיק תלמודא לשנוייה. אבל א"ל דקשה לריש לקיש דע"כ סבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דאוריית' משום דמאן תנא סדר עולם ר' יוסי דהא ודאי ניח' שפיר לומ' תני ולא סבר לה דהכי נמי אמרי' פרק יוצא דופן. ולר' יוחנן מצינן שפיר למימ' דר' יוסי תני סדר עולם וסבר לה דבפרק יוצא דופן [שם] נמי משמע דלר' יוחנן דאמ' מופלא סמוך לאיש דאוריית' לא צריך לומ' תני ולא סבר לה.
א"ל אין שאני שונה עיגול בעגולין עולה. וצ"ל לפי אשר פרשנו דר"ל שאני שונה דר' יוסי סבר עיגול בעגולין עולה. וא"כ ע"כ תרומה בזמן הזה דרבנן דאי מדאוריית' לא הוה עולה דהוי דבר שבמנין דלא בטיל. וא"ת אפי' תרומה בזמן הזה דאוריית' ניח' שפיר דעולה משום דעיגול הוי תרומת פירות דהויא מדרבנן אף בזמן שבית המקדש קיים. וי"ל דאם אית' דתרומה בזמן הזה דאוריית' הוה גזרי' דרבנן אטו דאוריית'. וא"ת ודילמ' היינו טעמ' דעולה אע"ג דהוי דבר שבמנין משום דסבר לה כרבנן דאמרי לקמן אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד. וי"ל דא"כ אמאי נקט עיגול אפי' כל מילי דלאו מששה דברים נמי. ועלה פריך והלא אני שונה חתיכה בחתיכות עולה. וא"ת ומנא לן דר' יוסי קאמ' לה. וי"ל משום דר' יהודה פליג עלה (בסיפר') [בסיפא] מכלל דת"ק דידיה הוי ר' יוסי דסתמא הוא בר פלוגתיה. וקש' לרבי' נתנאל שיטתא דא דא"כ הוה ליה למימ' הכ' מי סברת ר' יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן. ועוד דהוה ליה להשיב אה"נ משום בריית' דלקמן דר' יוסי אומ' אנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא דחשיב ליה ספק וא"כ צריך לנו לומ' מאכילה בתרומה ולא בחזה ושוק וטעמ' משום דתרומה בזמן הזה דרבנן. ועו' קש' דא"כ דידע תלמודא מתנית' דלקמן דאמ' ר' יוסי אנדרוגינוס בריה בפני עצמה וספק הוא לא [הוה] קאמ' ריש לקיש שיאכיל אף בתרומה דרבנן דלקמן משמע פרק חרש [קי"ג ע"א] שאין חרש כהן מאכיל בשום תרומה אשתו ואף דרבנן וחרש ספיקא הוי. ועוד ראיה לדבר דאמרי' [חולין קל"ב ע"ב] גבי כוי משום דהוי ספק חיה ספק בהמה דחלבו אסור ואין מחלק בספר, ומשמע דאף שומנו של גיד אסור אע"ג דלא הוי בבהמה רק מדרבנן. א"כ גם בכאן אי ספק הוא לא הוה לריש לקיש לומ' שיאכיל אף בתרומה דרבנן. ועוד כיון ד[ב]בריית' (אינה) [איתא] (לקמן פ"ג ע"א) ולא הכריעו בו חכמים, יש לו להטיל עליו חומרי זכר ונקבה וא"כ אף בתרומה דרבנן לא יאכיל כנקבה. ועוד דקאמ' רב לקמן [שם] ליתה למתני' מקמי בריית' ומייתי ההיא דאנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא. ומשמע דמיירי אליבא דכ"ע לר' יוחנן ולריש לקיש. על כן פי' רבי' נתנאל דה"ק מי סברת תרומה בזמן הזה מדרבנן דהכי הלכת' דהא מדקאמ' דר' יוסי סבר תרומה בזמן הזה דרבנן סביר' ליה דהלכה כן שהרי ר' מאיר לא הוזכר בזאת המשנה לחלוק על ר' יוסי. אע"ג שהוא חולק על זה דסבר תרומה בזמן הזה דאוריית' פ"ק דחולין [ו' ע"ב] וא"כ לא רצה להזכירו במשנה משום דהלכה כר' יוסי. ועל זה מתמה ר' יוחנן לומ' שהלכה כן. ומשני אין שאני שונה עגול בעגולין עולה דמשנה היא בתרומות ומדסתמ' ר' כר' מאיר דאמ' ר' יהושע פ"ק דביצה [ד' ע"א] אם יש שם מאה פומין יעלו ודאי הכי הלכת' דעיגול בעגולין עולה. וא"כ הוי תרומה בזמן הזה דרבנן. ומ"ה עולה אע"פ שהוא דבר שבמנין. וא"ת הלא ר' מאיר סבר תרומה בזמן הזה דאוריית' ואפי' הכי קאמ' יעלו י"ל דהיינו טעמ' דר' מאיר משום דקא בעי דבר שבמנין ואסורי הנאה. אבל כי ליכא אלא חד מינייהו סבר דבטל. אבל (לר' מאיר) [לרבי] שסתם משנה דתרומות דעיגול בעגולין עולה כר' מאיר סתמא כמותו, [ולאו] מטעמיה דאיהו סבר דבעינן דבר שבמנין ואסורי הנאה, ולריש לקיש הוי טעמ' דעולה משום דתרומה בזמן הזה דרבנן. וא"ת ומנא ליה לריש לקיש הא דילמ' סתם ר' כר' מאיר ומטעמיה דקא בעי תרתי דבר שבמנין ואסורי הנאה. וי"ל ודאי לא אפשר לומ' שהרי הלכת' הוא דלא בעינן תרתי דהא סתם לן מתני' בפרק גיד הנשה [חולין צ"ו ע"ב] דחתיכת דג טמא ונבילה לא בטלה אע"ג דבהנאה שריא. וניח' דקאמ' לקמן [ע"ב] מאי חתיכה ולא בעי מאי עגול דמשנה ידועה היא דהא בפר' ביצה מיתניא דר' מאיר קאמ' אם יש שם מאה פומין יעלו.
מי שהיו לו חבילי תלתן וכו' ידלקו. וא"ת ואמאי לא אמרי' ימכרו לגוי חוץ מדמי אסור הנאה שבו כדאמרי' [ע"ז ע"ד ע"א] גבי יין נסך. וי"ל דחיישי' שמא ימכרנו לישראל דדוקא גבי יין נסך אין לחוש לזה שהרי אין ישראל לוקח יין מן הגוי. והא דאמרי' לקמן וחביות סתומות ר"ל וחביות מלאות שמן דאי מיין יכול למכרו לגוי כדפרישי'. אי נמי בסתומות וחתומות מיירי דחיישי' שמא ימכרנו לישראל. והא דלא אמרי' הכא יוליך הנאה לים המלח כדאמרי' גבי ע"ז [שם מ"ט ע"ב] דדוקא ע"ז משום שהיא תופסת דמיה אבל ערלה וכלאי הכרם לא.
ואחרות באחרות כולן ידלקו. אית דלא גרסי ואחרות באחרות משום דבפרק התערובות [זבחים ע"ד ע"א] דחוק למצוא תנא דאסר בספק ספק' ולא פשיט מהאי א"כ ל"ג ליה דאי גרסי' ואחרות באחרות ספק ספקא הוא. ואיכ' למימ' דגרסי' ליה ור"ל שכל האחרות נתערבו באחרות ולא הוי אלא חד ספק שכל הראשונות עומדות עם האחרונות. א"נ י"ל דגר' ליה ומיירי דכי נתערבו בתחלה לא איכא רובא רק בשוה נתערב והשתא איכ' רובא כי נתערבו אותם אחרות באחרות. וא"כ לא מצינן למוכח מהכא דספק ספק' אסור דדילמ' היינו טעמ' משום דבעי' תרי רובי בדבר חשוב כאלה. והכ' ליכא ומ"ה ידלקו.
<h2>דף פא:</h2>
יעלו באחד ומאתים. ונהי דבתרומה אמרי' [ערלה פ"ב מ"א] דצריך להרים מפני גזל השבט, גם בערלה ובכלאי הכרם דחמירי ואסירי בהנאה סבר דצריך להרים ולהכי נקט יעלו. במקום אחר טוב להאריך.
הראוי לערלה ערלה. וא"ת אמאי לא קאמ' הראוי לתרומה תרומה י"ל משום דליכא מידי דלא יהיה ראוי לתרומה. ובמסכ' ביצה פי'.
רשב"ל אומ' כל שדרכו לימנות שנינו. וא"ת והרי קתני חבילי תלתן דהוו את שדרכו לימנות. וי"ל דקסבר רשב"ל דאדרבה מ"ה הדר ותנא שהיה ר' מאיר אומ' שלא נטעה לומ' דוקא חבילי תלתן דהוי את שדרכו. והא דנקט חבילי תלתן דהוי את שדרכו ולא נקט דבר דהוי כל שדרכו משום דמדרבנן הוי דקנבוס ולוף אסרה תורה מ"ה בעינן את שדרכו. ולר' יוחנן דאמ' את שדרכו לימנות שנינו צריך ליתן טעם למה חזר ושנה שהיה ר' מאיר אומ' וכו' שהרי הזכיר חבילי תלתן דהוי את שדרכו. וצ"ל דסד"א דדוקא חבילי תלתן דלא הוי רק מדרבנן כדפרישי' אמרי' דוקא את שדרכו מקדש אבל כל שדרכו לא, אבל איסורא דאורייתא מקדש אף כל שדרכו להכי הדר ותנא כללא דבכל ענין לא מקדש אלא את שדרכו. א"נ סד"א דוקא חבילי תלתן דאסירי בהנאה דכלאי הכרם אסירי בהנאה אמרי' דמקדש. אבל במילת' דשריא בהנאה לא מקדש אף את שדרכו קמ"ל. וא"ת לרשב"ל אמאי אמרי' הכא בחבילי תילתן דמקדש הלא לא אסירי רק מדרבנן, וא"כ הוה ליה כמו עגול בעגולין דסבר ריש לקיש עולה משום דתרומה בזמן הזה דרבנן. וי"ל שאני חבילי תילתן דאסירי בהנאה וחשיבי כמו איסורי דאוריית'. י"מ דטעמ' דעולה עגול בעגולין משום דהוי תרומה בזמן הזה דרבנן ותרומת פירות דרבנן. ולא נהיר' דטעם דתרומת פירות דרבנן לא מעלה ולא מוריד דאי הוי תרומה בזמן הזה דאוריית' הוה גזרי' דרבנן אטו דגן דהוי תרומה דאוריית'.
ר' יהודה אומ' לא תעלה. פ"ה משום דמין במינו לא בטיל. ולא נהיר' דלא מסקי' אדעתין עדיין עד לקמן דמוקי לה בנמוחו. ונר' לפרש לא תעלה משום דסבר ר' יהודה דכל דבר שבמנין לא בטיל. וכן אית ליה גבי ליטרא קציעות [ביצה ד' ע"א]. ולפ"ה קש' דהא פי' התוספות בכמה מקומות דר' יהודה לא אמ' מין במינו לא בטיל רק בדבר לח דאי לאו הכי קש' שהרי היכן מצינו לר' יהודה תרומה עולה באחד ומאה הלא מין במינו לא בטיל. אלא ודאי לא קאמ' אלא בדבר לח המתערב דטעמיה דר' יהודה מולקח מדם הפר ומדם השעיר [מנחות כ"ב ע"א] ודם דבר לח הוא. וא"כ לא נהיר' פ"ה שפי' לא תעלה משום דסבר מין במינו לא בטיל דהכא לאו דבר לח הוא, ובשלמא לקמן כי מוקים לה בשנמוחו ניח' שפיר דקאמ' טעמ' משום דמין במינו דכיון שנמוחו הוי כדבר לח המתערב, אבל השתא דלא איירי' בנמוחו לא מצי' למימ' מין במינו לא בטיל. לכן צ"ל טעמ' דר' יהודה כדפרישי'.
קתני מיהא רישא תעלה אע"ג דהויא דאורית', וקשיא לריש לקיש דאמ' לעיל עגול בעגולין עולה משום דתרומה בזמן הזה דרבנן, דהכ' בדאוריית' נמי אמרי' תעלה. פ"ה והא דאמרי' בסיפא לא תעלה היינו משום טעמ' דכי נמי אמרי' לא תעלה ליכ' הפסד כל כך שהרי החטאת והחולין ראוייה לכהנים ואיפשר למוכרם לכהן ולהפסד מועט כזה לא חשו חכמים להחמיר ולומ' לא תעלה. אבל ברישא איכ' הפסד מרובה אי לא אמרי' תעלה דא"כ לא חזו לשום אדם דכהן לא מצי אכיל מינייהו משום טומאה דחטאת. וא"ת א"כ מאי פריך מהכ' לריש לקיש הלא שפיר קאמ' דמוכח תרומה בזמן הזה דרבנן מדעיגול בעגולין עולה, דאי מדאוריית' לא היה עולה, שהרי אין בו הפסד מרובה דהא חזו לכהן אף אם לא תעלה. וי"ל שאני עיגול דהוי תרומת פירות דלא הוי רק מדרבנן. וקש' שהרי זה הטעם לא מעלה ולא מוריד כדפרי' לעיל דאי תרומה בזמן הזה דאוריית' ניגזר תרומת פירות דרבנן אטו תרומה דאוריית'. ועוד קש' לקמן דקא פריך לר' יוחנן מההיא דשתי קופות דקאמ' אע"פ שלא רבו דמשמע תרומה בזמן הזה דרבנן ואמאי לא משני דההיא דשתי קופות מיירי בתרומת פירות דלא הויא רק מדרבנן, אלא ודאי אין בזה הטעם ממש. ונ' לומ' טעמ' דסיפא דאמרי' לא תעלה משום דאי תתבטל הויא חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחין וחתיכה הראויה להתכבד לא בטלה. אבל אין להקשות ברישא אמאי תעלה הלא היא ראויה להתכבד. משום דאף היא אינה ראויה להתכבד רק לפני אורחים כהנים. אבל בסיפא כי תתבטל ראויה להתכבד לפני אורחים ישראל. ואע"ג דטרם שתתבטל אינה ראויה להתכבד לפני אורחין ישראל מ"מ קרינן שפיר ראויה להתכבד לאחר בטול. דהכי משמע פרק גיד הנשה [חולין ק' ע"א] גבי חתיכת דג טמא ונבילה דקרי להו ראויה להתכבד אע"ג דלא חזייא לישראל, אלא ודאי כיון דראויה להתכבד אם תתבטל חשיבא ולא בטלה. וא"ת א"כ אמאי לא נקט בסיפא חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה בחתיכות של חולין דטעמ' דפרישית נמי שייך בה דהא לאחר שתעלה היא ראויה להתכבד לפני אורחין ישראל. וי"ל דרבותא אשמעי' דאע"ג דהויא טהורה וראויה להתכבד לאכילת כהנים לא תעלה וכ"ש טמאה שאינה ראויה אף לכהנים. והוי כענין דאמרי' לקמן טהורה מטהורה עדיפא ליה למילף.
אי הכי מאי טעמ' דר' יהודה. אי אמרת בשלמ' דמיירי בשלא נימוחו ניח' טעמ' דר' יהודה כדפרישי' לעיל דדבר שבמנין לא בטיל. אבל כיון דאיירי בנימוחו מאי טעמ' דר' יהודה.
<h2>דף פב.</h2>
[גליון]. וה"ג ר"ש ולריש לקיש מאי שנא רישא ומאי שנא סופא. פי' דבשלמא לר' יוחנן דמוקים לה בשלא נמוחו לא קשיא רישא אסופא דרישא מ"ה תעלה משום דחתיכה לא הויא מאת שדרכו וסופא... מ"ה לא תעלה משום דהוי הפסד מועט אע"ג דלא חשיבא, אלא לריש לקיש דמוקים לסופא בנימוחה דלא חשיבא אם כן סופא אמאי לא תעלה. וכי תימא לימא טעמ' דריש לקיש נמי משום ד... ליה דסופא מ"ה תעלה דהוי הפסד מועט כדאמרי' אליבא דר' יוחנן הא לא [מצ]ית אמרת דאם כן דטעמ' דריש לקיש דהוי הפסד מועט א"כ קשיא ליה... דהא הוי הפסד מועט. וכי תימא משום דהוי דרבנן הא איהו גזר דרבנן אטו דאוריית' ואי אמרי' בדאוריית' הפסד מועט לא תעלה בדרבנן נמי לא תעלה כיון דאיכא למגזר, אבל ר' יוחנן דלא גזר לא קשיא לה דעגול בעגולין מ"ה עולה דהוי מדרבנן ועולה אפי' במידי דהוי הפסד מועט. רישא בטומאת משקין דרבנן ומיירי בנמוחה אבל לא מצי' לאוקומה בשלא נמוחה דא"כ אפי' תימ' דריש' מיירי בטומאה דרבנן אמאי עולה הא ריש לקיש גזר דרבנן אטו דאוריית' ומשקין כי אמור רבנן דמטמו הוי משום גזרת משקה זב וזבה דהוי דאוריית', אלא ודאי בשנמוחה מיירי דליתה בעיניה ותו ליכא למגזר דרבנן אטו דאוריית'. הכא אמרי' דאליבא דר' יוחנן חתיכה לאו מאת שדרכו הוא ומ"ה בטלה דלא חשיבא כלל ובמס' חלין פרק גיד הנשה [צ"ו ע"ב] אמרי' דחתיכה של נבילה שנתערבה בחתיכות של התר לא תעלה ואמרי' עלה בגמ' [ק' ע"א] שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד לפני האורחים ש"מ דחתיכה חשיבא ולא בטלה וקשיא לר' יוחנן. ותי' הרש"צ דשאני התם דאיירי גבי נבילה שמותרת בהנאה דהוי הפסד מועט ומ"ה לא תעלה כדאמרי' הכא טעמא דסופא.
רבא אמ' רישא איסור לאו. פי' מ"ה אמרי' בריש' תעלה דהא נמי כי תעלה לא תיאכל רק לכהנים וליכא אלא לאו דטומאה. אבל בסיפא אי אמרי' דתעלה בחולין תאכל לישראל ואוכל אותם בטומאת הגוף כי אינו נזהר לאכול חולין בטומאת הגוף, ואיכ' כרת באוכל קדשים בטומאת הגוף. [גליון. וזר האוכל קדשים שלא בטומאת הגוף אין בו אלא מיתה. אין מהתוספות]. י"מ דקאי רבא לשנויי הא דלעיל דפריך לריש לקיש דקאמ' רבא לעולם אימ' לך בשלא נימוחו והא דאמרי' ברישא תעלה משום דהוי איסור לאו. וההיא דעיגול בעגולין עולה אית ביה מיתה בזר האוכל תרומה ולהכי קאמ' ריש לקיש דכיון דעולה א"כ ע"כ תרומה בזמן הזה דרבנן דאי דאוריית' היא לא תעלה דהא אית בה מיתה. והויא כמו ההיא דסיפא דהכא דאמרי' לא תעלה משום דהוייא כרת וכרת ומיתה שוין הם. ולא נהיר' דהא לקמן קאמ' ריש לקיש כל שדרכו לימנות מקדש חבלי תילתן אע"ג דליכא אלא לאו. ועוד דהוה ליה לתלמוד' לומ' אלא אמ' רבא. אלא נר' כפי' קמא דלעולם לא קשיא לריש לקיש מרישא דקתני תעלה דמוקמי' לה בנימוחו וטעמ' דבסיפא לא תעלה משום דהוי איסור כרת.
[גליון]. סיפא משו' דהוה ליה דבר שיש לו מתירין. למאי דקטעי רב אשי השת' קש' מעיגול בעגולין אמאי עולה, אפי' בדרבנן שמעי' ליה לרב אשי [ביצה ד' ע"א] דדבר שיש לו מתירין לא בטיל ויש להעמיד הך דעיגול בעגולי' בתרומה טמאה דאין לה מתירין. ומיהו קש' דלמאי דס"ד השתא איך תרומה (טמאה) [טהורה] עולה באחד ומאה. י"ל דלמאי דמסיק היא ניח' והוה מצי למימ' ולטעמיך.
והתניא שתי קופות וכו'. הקשה הר' ר' שמואל בחור אמאי לא מייתי משנה דמסכת תרומות [פ"ז מ"ה] דתני אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם סאה אחת של תרומה ואינו ידוע באיזו משתי קופות נפלה וקאמ' חולין מותרין שאני אומ' תרומה לתוך תרומה נפלה ועלה קאמ' ריש לקיש והוא שרבו ור' יוחנן אמ' אע"פ שלא רבו. וי"ל דאי מההיא לא הוה קשה כלל לר' יוחנן, דאיכ' למימ' דאע"ג דתרומה בזמן הזה דאוריית' לא בעינן רבייה משום דליכא רק סאה אחת ולא חזי' נפילה מבוררת בקופה של חולין וא"כ יש לנו להעמיד חולין בחזקתן. אבל הכא דאיתחזק נפילה באותה של חולין שהרי בכל קופה וקופה הוה נפילה, אי הוה אמרי' תרומה בזמן הוה דאוריית' לא הוה אמרי' שאני אומ'.
<h2>דף פב:</h2>
דתניא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך ירושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם. פי' לא הוצרכה להם. ותימ' דאמרי' בזבחים פרק בתרא [ק"ז ע"ב] דסבר ר' יוחנן קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, ולמאן מיירי התם אי לרבנן הא אמרי הכא תרומה בזמן הזה דרבנן וא"כ לא קדשה לעתיד לבא, ואי כר' יוסי דהכא הא אמ' שניה יש להם דהוצרכה לקדוש של עזרא והתם קאמ' דקדושה ראשונה קדשה לעתיד ולא הוצרך עזרא לקדש. וי"ל דודאי קדושת מחיצות של ירושלם לא בטלה אבל קדושת הארץ מיהא בטלה עד שקידש עזרא הארץ. וע"כ צריך הכי לחלק דאי לאו הכי תיקשי דהכא קאמ' ריש לקיש דר' יוסי נמי סבר תרומה בזמן הזה דרבנן, ובשבועות [ט"ז ע"א] משמע דבין ר' יהושע ור' אליעזר סברי שמקריבין אע"פ שאין בית. אלא צ"ל דקדושת החומה לא בטלה. עי"מ דהא דקא' התם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא לאו דוקא אלא ר"ל קדושה שניה וכר' יוסי דהכא דתני סדר עולם וסבר תרומה בזמן הזה מן התורה, ומ"מ קרי לה ראשונה אע"פ דמיירי בקדושה שקידש עזרא לפי שהיא ראשונה לנו.
מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות. גבי מי פירות מיתנייא. ונתן סאה של מי פירות ונטל סאה מן המים כשר ודוקא נתן סאה קודם אבל נטל סאה קודם חסר ליה המקוה משעור מ' סאה, וכי הדר נתן מי פירות להשלימו פסל דאין מי פירות משלימין את המקוה.
עד רובו מאי לאו דנשתייר רוביה. פ"ה אלמ' דברבנן נמי בעינן רבייה דהא שאיבה מדרבנן היא. ותימ' דהא דשאיבה הוי מדרבנן היינו דוקא ממים שאובין אבל ממי פירות הוי דאוריית', וכן משמע פרק כסוי הדם [חולין פ"ד ע"א]. וגם פ"ק דפסחים [י"ז ע"ב] אמרי' גבי משקה בית מטבחיא דכן לא שנו אלא מים דחזו להטביל בהו מחטין וצנורות אבל דם לא, משמע דדוקא מים חזי להטביל אבל מידי אחרינא לא. וא"כ מי פירות פסלי מן התורה. ויש לפרש דהכא הוי דרבנן משום דמדאוריית' היה לנו לומ' דקמא קמא בטיל, כדאמרי' [ע"ז ע"ג ע"א] גבי מערה יין נסך לבור. ותימ' דהא לא אמרי' קמא קמא בטיל רק עד שישים, תדע דאל"כ אם יערה אדם כל היום חלב בקדרה לא יאסור. וצ"ל דהכא לא הוי רק מדרבנן שהרי אין כאן שיעור לאסור שאפי' כי נתן סאה ונטל סאה עד רובו אי אפשר שכל הפעמים שנוטל הסאה מן המקוה שלא יתערב בהם מעט ממי פירות אשר נתן בתוך המקוה. וא"כ אפי' יתר ממנו היה לנו להכשיר, שאף עד יתר מרובו יש בתוך המקוה יתר מרובו ממים גמורים ואפי' הכי גזור רבנן לפי שהוא נראה כרובו ומ"ה לא שרינן יותר מרובו אלמא מדרבנן בעי רבייה.
תנן אנדרוגינוס נושא. אלמא ודאי זכר הוא. וא"ת ואמאי לא משני שנשואיו נשואין להאכילו בתרומה דרבנן ולעולם ספק הוא. וי"ל דנושא משמע נשואין גמורין כודאי זכר. והא דקא פריך לר' יוסי משום דמשמע לתלמודא שזהו סיום דבריו של ר' יוסי.
לא נישא דיעבד. ותימ' אמאי לא אמרי' שיועילו נשואין להאכילו בתרומה דרבנן אם כהן נשאו כמו שאנו אומרי' שאוכלת אשתו בשביל קדושין בתרומה דרבנן והלא כיון דספיקא הוא היה לנו לומ' זה כזה. וי"ל דלא דמי דהא אם נחשיבו כזכר אין תקלה בדבר דחומרא הוי דחייבין עליו סקילה אבל אם אנו אומרי' שהוא נישא לאכול בתרומה דרבנן ונחשוב אותו כנקבה יש חשש איסור בדבר דא"כ לא יתחייב סקילה כזכר.
<h2>דף פג.</h2>
אנדרוגינוס ברייה בפני עצמה היא. צ"ל בריאה שהוא ספק אם זכר אם נקבה, אבל (איך נפרש) [אין לפרש] ברייה בפני עצמה שאינה לא זכר ולא נקבה, דא"כ קש' הא דאמרי' פרק המפלת [נדה כ"ח ע"א] טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין שורפין עליהם את התרומה ראו לובן ואודם כאחת שורפין עליהם, והשת' כמאן אתא אי סביר' לתנא דהתם דזכר ודאי הוא מטמא בלובן ואי נקבה היא ליטמא באודם, ואי כר' יוסי דאמ' הכא ברייה בפני עצמה כי נמי ראו לובן ואודם כאחת לא ישרפו עליו את התרומה שהרי אינו לא זכר ולא נקבה. אלא ודאי ר' יוסי היא, ור"ל הכא כדפרי' ברייה בפני עצמה שהיא ספק זכר ספק נקבה. ותימ' דאמרי' התם [תוספתא דבכורים פ"ב ה"ו] ר' יוסי אומ' אנדרוגינוס ברייה בפני עצמה הוא, אבל טומטום אינו כן מפני שהוא ספק איש ספק אשה, משמע דאנדרוגינוס לא הוי ספק. וי"ל דה"ק אנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא שהוא ספק זכר ספק נקבה ואין אדם יכול לעמוד על האמת, אבל טומטום אין ספקו דומה לאנדרוגינוס שהוא ספק איש ספק אשה ויכול להתברר לכשיקרע.
מדשבקיה ר' יוסי לבר זוגיה. וא"ת מנא לן דבריית' עיקר דילמ' ר' יוסי אמר הבריית' ברישא ושמע לר' שמעון הא דמתני' וסברה ואמ' נמי כותיה והדר ביה מבריית' ומתני' עיקר. אין זה קושיא דהא סברא הוא דמתני' קדמה לבריית' כנ"ל. עוד אומ' רבי' נתנאל מדקאמ' ולא הכריעו בו חכמים משמע דשמעיה לחכמים שהכריעו בו לעשותו כזכר והוא לא חשיב ליה הכרעה ברורה, דמשמע ולא הכריעו לא הכריעו היטב, והיינו מר' שמעון שהכריע בו לחשבו כזכר והוא לא סבר כן.
אמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס. ופ"ה כר' יוסי דמתני' דמחשב לאנדרוגינוס כזכר. אבל אין לומ' כר' יוסי דבריית'. חדא דכל הני שמעתתא דמייתי משניות הוו. ועוד דבכולהו נזכרים ר' יוסי ור' שמעון יחד והוי כי מתני'. והא דאמ' רב לעיל ליתה למתני' מקמי ברייתא, אמוראי נינהו ואליבא דרב. וראיה לדבר דכר' יוסי דמתני' פסיק דאי כר' יוסי דברייתא תרתי דרב למה לי לומ' דהלכה כר' יוסי. ועוד ראיה לדבר דאמרי בי רב קאמ' לקמן [ע"ב] דהיינו רב הונא, ורב הונא קאמ' לקמן [שם] אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות אלמא דזכר הוא. אבל י"ל מההיא דלקמן דהא דסבר דחייב עליו משני מקומות היינו משום יתורא דואת זכר דמרבי' ליה, וממ"ק דהא ודאי אי לאו זכר לא רבייה קרא. אכן יש לדחות דודאי גבי סקילה שאני משום דגלי קרא דהכי נמי אשכחנא דר' יהודה אמ' לעיל [ע"ב ע"ב] אנדרוגינוס שקידש קידושו פסול מפני שהוא ספק איש ספק אשה, ובפרק ר' אליעזר דמילה [שבת קל"ד ע"ב] משמע דשרי ר' יהודה למול אנדרוגינוס בשבת. וא"כ ודאי טעמ' משום דגלי קר' יתורא דהמול ימול כל זכר דמרבי ליה, הכא נמי גבי סקילה שאני דגלי קרא.
לדברי האומ' שלשים צריך שלשים ושלשים. פ"ה שלשים לקליטה ושלשים לתוספת שביעית דהויא ל' יום. ותימ' דאמרי' פ"ק דראש השנה [י"ג ע"ב] האורז והדוחן והשומשמין שהשרישו יום אחד לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר ומותרין מיד בשביעית, אלמ' לא בעי' תוספת כלל רק בחרישה וקצירה דכתו' [שמות ל"ד] בחריש ובקציר תשבות. ונר' לפרש לדברי האומ' שלשים גבי שביעית (ללקיטה) [לקליטה] צריך שלשים ושלשים גבי ערלה להיות חשובין שנה דשלשים יום בשנה חשוב שנה אחת ועל זה קאמ' דצריך למנות השלשים יום לאחר קליטת הזרע, והיינו שלשים ושלשים. אפי' ארבעים וחמשים יום. פי' בנדה [ל"ו ע"ב]. המסכך גפנו. פי' פ"ק דבבא בתרא.
<h2>דף פג:</h2>
אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וא"ת אטו אם יזרוק אדם חלב או איסור אחר בתוך קדירת חבירו לא יאסור אותו. ונ' לפרש דהיינו דוקא גבי כלאים דאין כלאים אלא בכונת הלב ובמחשבה דהא בעי' דניח' ליה קודם שיאסר כדאמרי' [כלאים פ"ה מ"ו] הרואה ירק בכרם ואמ' לכשאגיע שם אלקטנו אפי' הוסיף מאתים לא קידש, אבל אם אמ' לכשאחזור אלקטנו אם הוסיף (לא) קידש אלמא דבמחשבה תליא מילתא. עו' י"ל דשאני כלאים דכתו' בהו [ויקרא י"ט] שדך לא תזרע כלאים דמשמע דבעי' שיהא שלו.
אמרי בי רב מנו רב הונא. וא"ת והא אמרי' בסנהדרין [י"ז ע"ב] דאמרי בי רב היינו רב המנונא. וי"ל היינו דוקא כשמוכח מילת' דלאו היינו רב הונא כי התם דאיכ' בהדייא אמ' רב הונא אמרי בי רב אבל היכא דאיתמר סתמא היינו רב הונא. ותימ' דקאמ' התם שלחו מתם ר' יוסי ב"ר חנינא. וע"ק שהרי רב המנונא היה תלמידו של רב חסדא תלמידו של רב הונא, ואיך היה רב הונא אומ' דבר בשם תלמיד תלמידו. ונר' לר"ת לפרש, התם אימ' רב המנונא פי', אימ' רב המנונא אמ' אמרי בי רב דהיינו רב הונא ולעולם אמרי בי רב היינו רב הונא.
הרובע והנרבע. לא גר' רובע דבעוף איירי' שמטמא בגדים אבית הבליעה ובעוף לא שייך רובע.
שהיה ר' אליעזר אומ' כל מקום שנ' זכר ונקבה אתה מוציא טומטום ואנדרוגינוס מביניהם. פי' כל מקום דאיכ' תרי זכר ממעטינן אנדרוגינוס מיתור דזכר, וזהו אתה מוציא פי' אתה ממעט. ועוף הואיל ולא נאמר בו זכר ונקבה אי אתה מוציא טומטום ואנדרוגינוס מביניהם, וה"ה נמי אם נאמר בו זכר ולא יהא מיותר. ורבנן דפליגי עליה וממעטי עוף טומטום ואנדרוגינוס, אע"ג דלא כת' גבי קרבן דעוף לא זכר ולא נקבה, אלמא סבירא להו דטומטום ואנדרוגינוס בריות נינהו דאי ספיקי נינהו ליקרוב שלא הקפיד הכתו' בין זכר ונקבה. הקשה הרב ר' שמואל בחור מהא דאמרי' פרק מי שמת [ב"ב ק"מ ע"ב] עלה דהך משנה דתנן פרק מי שמת הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ובזמן שהנכסים מועטין הבנות דוחות אותו אצל הזכרים, וקאמ' נמי אם ילדה אשתי זכר תיטול מנה אם נקבה מאתים אם זכר נוטל מנה אם נקבה מאתים טומטום אינו נוטל כלום. ופריך בגמר' דמי שמת עלה דרישא דמי שהניח בנים ובנות וטומטום והנכסים מרובים דלא שקיל אלא כנקבות, ופריך והא קתני סיפא אם טומטום אינו נוטל כלום עד דקאמ' סיפא אתיא לרשב"ג דתניא ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם. ופי' רבי' שמואל לפי דסבירא ליה שהוא בריה מדלא חלה עליו קדושת זכר או קדושת נקבה אלמא בריה הוא. ורשב"ג אמ' להאי מילת' במסכת תמורה [כ"ד ע"ב] גבי כיצד מערימי' על הבכור במשנה. להכי לא שקיל לא מנה ולא מאתים שאינו לא זכר ולא נקבה. והיכי פשיט ליה דסבר רשב"ג דבריה הוא דילמא קסבר דזכר ודאי הוא, והאי דקאמ' שאינו קדוש משום יתור דזכר קאמ' כדאמרי' בשמעתי' לר' אליעזר דסבר אנדרוגינוס זכר ודאי וא"ה גבי קרבן בהמה [לא] (למ)קדיש משום יתורא דזכר דאיכ' זכר תרי זימני. (ואומרי') [אולי צ"ל ואומר ר"י] דמדקאמ' אין קדושה חלה עליו, משמע דשום קדושה בעלמ' לית ביה אפי' קדושת דמים. ומדקאמ' הכי אלמא אית ליה דבריה בפני עצמה היא, דאי לאו הכי נהי דקדושת הגוף לא קדיש משום דכתו' ב' זימני זכר מ"מ קדושת דמים אמאי לית ביה. ועו' נר' לפר' התם פי' אחר, דלעולם לא נפרש כרשב"ם דפי' דסבירא ליה לרשב"ג שהוא בריה. אלא ה"ק וסיפא דקאמ' טומטום אינו נוטל כלום כרשב"ג דאמ' אין קדושה חלה עליו ואע"ג דהוי או זכר או נקבה ואפי' הכי לא קדשי, אלמא אמרי' דדעת המקדיש כן הוא דאמ' אם ילדה הבהמה זכר ר"ל זכר ודאי אם ילדה נקבה נקבה ודאית, הכ' נמי אם ילדה זכר יטול מנה זכר מבורר קאמ' ונקבה מבוררת קאמ'. אבל לעולם סבר שפיר רשב"ג דספיקא הוא, אבל ודאי זכר לא הוי מדקאמ' דאין קדושה חלה עליו משמע שום קדושה.
<h2>דף פד.</h2>
לא קדושין. דאע"ג דשאר בעלי מומין קדושין לאסר בגיזה ועבודה אף לאחר שנפדו כדאמרי' [בכורות ט"ו ע"א] תזבח ולא גיזה וכו', מ"מ הני כדיקלא בעלמא נינהו ולא חלה עלייהו קדושה כלל.
לא קדישין בתמורה. לא מיבעיא תחילת הקדש דלא קדשה אלא אפי' סוף הקדש כגון תמורה לא מיתפסא בקדושת תמורה. ואע"ג דבעלי מומין נתפסין בתמורה כדכתו' [ויקרא כ"ז] טוב ברע או רע בטוב דר"ל בעלי מומין בתמימין, מ"מ איכ' התם קר' [אבל] בהני (ד)לא חלה עלייהו קדושה כלל.
ולא מקדישין. והתם [תמורה י"א ע"א] קאמ' וכי מאחר שאין קדשין היאך מקדישין, ומשני טריפה דמקדיש בהמה ואחר כך נטרפה הקדיש ולד ויצא דרך דופן, וטומטום ואנדרוגינוס משכחת לה בולדות קדשים וכמ"ד ולדות קדשים במעי אימן הם קדושים. ומכולהו נמי נוכל ליישב כן דמיירי שהם ולדות קדשים ואחר כך נולד בהם הפסול, וקדושין מיקרו כדפרישי' דולדות קדשים במעי אימן הם קדושים כנ"ל.
יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן וכו'. צריך ליתן טעם למה איצטריך למיתני כל הני דהא כל אלה הדברים שמעי' לעיל. ונר' שכן דרך התלמוד לאחר שלמד באורך חוזר ושונה הכללות בלשון קצר להיות שגור בפי התלמידים. אי נמי איצטריך למיתני משום רבותא דאסורות לבעליהן ומותרות ליבמיהן, דס"ד דכיון דלא חזיא לבעל לא חזיא נמי ליבם כיון דמכחו הוא בא קמ"ל.
<h2>דף פד:</h2>
וכי תימא קסבר האי תנא נישואין הראשונים מפילין. ותימה דהא לא חזי' לעיל דנימ' נשואין הראשונים מפילין אלא להחמיר אבל להקל לא חזינן דנימ' נשואין הראשונים מפילין. וי"ל דדילמ' היינו האי דפריך תלמודא והרי חלל שנשא כשירה דלא אמרי' נישואין וכו' אלא אין אומרי' נשואין הראשונים מפיל' אלא להחמיר אבל להקל לא.
אי נסיב כי אורחייהו. פי' מצרי שני נשא מצרית שנייה ומצרי שלישי נשא ישראלית. מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן. פי' הישראלית מותרת לבעלה שהוא שלישי וכישראל הוא ואסורה ליבמה שהוא שני. אבל אמצרית לא קאמ' אסורות ליבמיהן דהא שרייא למצרי שלישי דקהל גרים לא איקרי קהל [לעיל נ"ז ע"א] דהכי סביר' לן השת'. אפוך ונסוב. פי' מצרי שני נשא ישראלית ומצרי שלישי נשא מצרית שנייה מותרות ליבמיהן, הישראלית שרייא ליבם שהוא מצרי שלישי וכישראל הוא ואסורה לבעלה למצרי שני, אבל לא קאי למצרית שנייה דהא איהי שרייא ליבם ולבעל דקהל גרים לא איקרי קהל. ולהכי לא מצינן לפרש אינסוב כי אורחייהו מצרי שני נשא מצרית שנייה ומצרי שלישית מצרית שלישית, דא"כ הוו תרויהו שריין ליבמיהן ולבעליהן דקהל גרים לא איקרי קהל. אכן הקו' פי' דמותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן ומותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן קאי אתרוייהו, דסביר' ליה דכיון דמצרי שלישי ישראל גמור הוא אסור במצרית שנייה. וא"ת מאי פריך (ל)רב פפא, אפי' איתא לא בעי מיתני הא משום דנימ' דבפלוגת' לא קא מיירי דאיכ' למ"ד קהל גרים (לא) איקרי קהל. וי"ל דע"כ מתני' איירי בפלוגת' דקתני בחייבי לאוין כמו חלל שנשא ואלמנה לכ"ג דמותרות ליבמיהן והיינו [דלא] כר' עקיבא דאמ' אין קדושי' תופסין בחייבי לאוין. וא"ת אפי' ליתה לרב דימי תיקשי דליתני ישראל שנשא שתי נשים אחת מצרית ואחת ישראלית והיו לו שני בנים אחד מהן ישראל בן הישראלית ובן המצרית הוא מצרי כדאמר' [לעיל ע"ח ע"א] לו הלך אחר פסולו היכא דאחד מהם ישראל כדפרישי' לעיל, אינסוב כי אורחייהו שהמצרי נשא מצרית והישראלי נשא ישראלית מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן אפוך ונסוב וכו'. וי"ל דהא לא קש' מידי דאי ליתה לרב דימי אין למיפרך ליתני כדפרישי' דהא לאו הוה קמ"ל רבות' דפשיט' דהיכא דהאחד ישראל והאחד מצרי הלך אחר פסולן, אבל פריך שפיר תלמודא דאם אית' לרב דימי הוה ליה למיתני מצרי שני שנשא שני מצריות וכו' ולישמעי' רבותא דהיכא נמי שהאיש והאשה פסולים הלך אחר הפסול יותר דזה לא שמעי'.
ומאי כשרה כשרה לכהונה. פי' כהנת וקרי לה כשרה משום דמצוה לכהן לישא כהנת כדאמרי' פרק אלו עוברין [פסחים מ"ט ע"א].
לכל עונשין. בלאוין קאמ' דבמצות עשה אינן שווין שהרי מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות.
<h2>דף פה.</h2>
אלמנה לכ"ג יש לה כתובה ופירות. פי' פירות שאכל ישלם, ואע"ג דבכשירה אמרי' [כתובות ע"ט ע"ב] מה שהוציא [הוציא] ומה שאכל [אכל] אבל הכא קנסי' ליה, ופי' הקו' שאינו חייב לפדותה ומ"ה יש לה פירות. ותימ' דאמרי' [שם נ"א ע"ב] אלמנה לכ"ג חייב לפדותה. וי"ל דאה"נ דחייב לפדותה אבל אינו פודה אותה כשאר נשים דבשאר נשים אפי' (אין) הפדיון עולה יותר על דמי הפירות פודה אותה, ובאלמנה לכ"ג אינו פודה אלא כפי דמי שוויין של פירות.
[גליון]. ולא פירות. במתני' פ"ה דסד"א דכיון שאינו חייב בפירקונה שנחזיר לה את הפירות לפי שפרקונה תחת פירות והכא הבעל אינו פודה, מ"מ קאמ' דאין לה פירות לפי שהיא מרגילתו. י"מ אין לה פירות, פי' דין פירות, פי' שאינו חייב בפרקונה.
מתני'. ולא מזונות. ומיירי בלותה ואכלה דאי לאו הכי פשיט' דהא בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה, אלא מיירי שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה. וא"ת אפי' הכי מאי איריא משום שהיא פסולה אפי' כשרה נמי אמרי' הניח מעותיו על קרן הצבי אותו האיש שהלוה לה כדאמרי' [כתובות ק"ז ע"ב] הלך בעלה למדינת הים ועמד איש אחד ופירנס אותה הניח מעותיו על קרן הצבי. וי"ל ה"מ היכא דלא מסר לה דרך הלואה אלא מסר לה בגלל בעלה ואין לו לאיש לתבוע לא לבעל ולא לאשה שהרי האיש לא היה שם כשלוה לה והאשה לא שאלה מאתו, אבל הכא שלותה ממנו לא הניח מעותיו על קרן הצבי אלא המלוה תובע את האשה והאשה תובעת את בעלה, וגם אם נתגרשה האשה משלמת המזונות לאיש הלוה לה, והכא בשנייה לא ישלם הבעל מזונות שלותה ואכלה. ולא נהיר' דדומייא דאמרי' בשנייה אין לה מזונות קאמ' באלמנה לכ"ג יש לה מזונות, ובגמר' משמע דאלמנה לכ"ג אין לה מזונות בלותה ואכלה. אלא נר' דבשנייה לית לה מזונות אף לאחר מיתת הבעל דקנסי' לה, אבל באלמנה לכ"ג יש לה מזונות בלאחר מיתה כדמשמ' בגמרא. הב"ע שלותה ואכלה. ואין להקשות הלא אף בכשירה נמי אמרי' הניח מעותיו על קרן הצבי, דהיינו דוקא כשלא מסר לה בתורת הלואה כדפרישי' לעיל. ולא נהיר' דבכתובות [ק"ז ע"א] משמע דלעולם הפסיד מעותיו אם לא פסקו לה מזונות בב"ד. וצ"ל הכא בלותה ואכלה ופסקו לה מזונותיה בב"ד. וא"ת הלא באלמנה לכ"ג איירי' שפסולה היא וא"כ היאך יפסקו לה ב"ד מזונות. וי"ל דהיא גופה קא מיבעיא לה כיון שאינו אצלה ואינו בא עליה אם יפסקו לה ב"ד מזונות אם לא, והאי דנקט שלותה ואכלה לאו דוקא אלא קא בעי אם יכולה ללות ולאכול.
ולא בלאות. פ"ה בלאותיה שהם קיימין. ולא נהיר' דהא אמרי' פרק אלמנה ניזונת [כתובות ק"א ע"א] אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה. וצ"ל דמיירי בבלאות שאינן בעין, אכן היא שמאתן כשכנסה מפורש בכתובות.
ה"ג רש"י וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו בכתובתה. ופ"ה מפני שהוא פסול כדאמרי' [בכורות מ"ה ע"ב] הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה. ור"ל ה"פ הכא כל מקום שהוא פסול והיא כשרה או כשר והיא פסולה קנסו אותו וטעמ' הוי משום דהיכא שהוא כשר והיא פסולה ודאי הוא מרגילה אבל היא אינה מרגילתו שהיא נפסלת על ידי הנשואין. וכן כשהוא פסול על ידי הנשואין והיא כשרה כמו כן הוא מרגילה והיא אינה מרגילתו לפי שהיא יראה מקטטתו שיאמר לה בעבירה נפסלת. וע"כ צ"ל כן דר"ל ה"פ כל מקום שהוא פסול או היא פסולה. אבל א"ל דר"ל שהוא פסול וגם היא פסולה ותרויהו בעינן, דזה אינו, דהרי לקמן קאמ' ולר' אליעזר דאמ' הרי זה עבד וממזר הא לא מרגלא ליה ולא מידי. ולקמן ודאי אינה נפסלת על ידו דבלאו הכי מיפסלא וקיימא דהא ממזרת היא. ואין להקשות ממה דמשמע מההיא דהיכא דפסל זרע לא מרגלא ליה והכא פ"ה שהוא פסול הבעל. דא"ל דמודה רש"י דפסול זרע הוי שפיר פסול בעל ולא מרגלא ליה. אכן קש' לפ"ה דאמרי' לקמן בעולה לכ"ג איכא בינייהו למ"ד מפני שמרגילה זו היא מרגילתו, ואמאי הא איכ' פסול דבעל כדפ"ה בכאן משום הנושא נשים בעבירה וכו'. ונר' לפר' הכא דהוא פסול קאי אולד אבל אפסול דבעל לא חיישי' מידי.
<h2>דף פה:</h2>
ממזרת ונתינה איכ' בינייהו למ"ד מפני שמרגילה זו היא מרגילתו. וא"ל הלא בנה הוי ממזר, י"ל דאפשר לטהרו כדאמרי' [קידושין ס"ט ע"א] יכולין ממזרים לטהר כיצד ממזר נושא שפחה והולד עבד שיחררו הולד בן חורין. ותי' מאי קאמ' זו היא מרגילתו הלא אין מרווחת בו כלום שהרי אף אם תנשא לממזר יכולה ליטהר בנה כדפרישי'. וי"ל דמ"מ היא מרגילתו שיקרא זרעה על שם ישראל גמור. ולמורי ראש"י נר' דאין אנו צריכין לזה שהרי אף אם אינה מרווחת כלום הכשר בדבר מ"מ מרגלא ליה כדאמרי' [לקמן קי"ג ע"א] יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא וכן פ"ה לעיל. וכן מוכח תלמודא דבשנייה אמרי' לעיל קנסוה בכתובתה אע"פ שאינה מוספת שום הכשר אלא משום שהיא רוצה להינשא יותר מהאיש. [גליון. זל"א. אחרי שוב מורי ראש"י ניחם וזאת אשר אמר כי אין לסוברו כן לפי פ"ה דגרי' לעיל כל מקום שהוא פסול או היא פסולה, דא"ל משום רוצה להינשא כיון שהוא נפסל בכך שהיא יראה מקטטתו ואינה מרגילתו. לכ"נ לתרץ כדפירשו]. וא"ת א"כ מאי פריך אחרי כן ולר' אליעזר דאמ' הרי זה עבד וממזר הא לא מרגלא ליה, ומאי קא פריך הלא מ"מ אינה נפסדת כלום בדבר שהרי גם אם תנשא לממזר כדינה יהיה בנה ממזר, ואי משום דלא מרווח' שום הכשר הלא פי' דמ"מ מרגלא ליה משום שרוצה להינשא. וי"ל דשפיר פריך לר' אליעזר דאמ' הרי זה עבד וממזר א"כ איכ' פסול לבעל שעל ידה הוי זרעו נפסל וא"כ לא מרגלא ליה כדאמרי' לעיל כל מקום שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו שהוא מרגילה והיא אינה מרגילתו.
ולר' עקיבא דאמ' יש ממזר מחייבי לאוין הא לא מרגלא ליה. וא"ת ולישני דר' עקיבא יאמר ממזרת ונתינה איכ' בינייהו ויסבור כר' טרפון דאמ' יכולין ממזרין ליטהר. וי"ל דסמיך אר' אליעזר דאמ' הרי זה עבד וממזר, וה"ק ולר' עקיבא דאמ' יש ממזר מחייבי לאוין (א"כ) [אם] יסבור כר' אליעזר דאמ' הרי זה ממזר מאי בינייהו.
ולר' מתיא בן חרש דאמ' אפי' הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה הא לא מרגלא ליה ולא מידי. פ"ה דהא ניח' לה דתשתה כדי לברר הדבר שלא זינתה ותהיה כשרה לכהונה. וא"ת ומאי פריך לר' מתיא אפי' לרבנן נמי תיקשי הא לא מרגלא ליה שרוצה לשתות תחלה מן המים קודם שישכב בעלה עמה כדי שיבדקוה המים ולא תפסל לכהונה, שאם יבא עליה קודם שתשתה תו לא בדקי לה מיא כדאמרי' [לעיל נ"ח ע"א] אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקי' את אשתו. וע"ק פ"ה דהא ע"כ איירי בשגרשה ואהדרה דאי בנשואי קמאי פשיט' דאין לה כתובה, ועו' מדנקט תלמודא מחזיר סוטתו משמע דבגירשה ואהדרה איירי, וא"כ קש' לפ"ה דבלאו הכי מיפסלא לכהונה שהרי גרושה היא. ועוד דכיון דגירשה לא מצינו בשום מקום שתשתה. וצ"ל דנהי דלא איתוסף בה שום פסול דהא בלאו הכי פסולה לכהן, מ"מ אליבא דר' מתיא כיון שהוא אומ' שעשאה זונה כשבא עליה אינה מרגילתו דהא גנאי הוא לה משום זנות.
סוטה ודאי איכ' בינייהו. דלמ"ד מפני שמרגילה זו היא מרגילתו. ואי תיקשי הדרא קושייא לדוכתין ולר' עקיבא דאמ' יש ממזר מחייבי לאוין הא לא מרגלא ליה שהרי היא סוטה ודאי וחייבי לאוין היא לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי בן כיפר, ואמרי [לעיל י"א ע"ב] אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה. וי"ל דהא אמרי' לעיל [מ"ט ע"ב] הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר ואפי' ר' עקיבא מודה.
הא מני ר' מאיר היא דאמ' מעשר ראשון אסור לזרים. דתניא תרומה לכהן מעשר ראשון ללוי. ופ"ה דמוכח דר' מאיר סבר דמעשר ראשון אסור לזרים, והא ודאי לא איצטריך למיתני תרומה לכהן משום היא גופה דהא ליכא מאן דפליג, אלא תנא ליה לאקושי מעשר ללוי לתרומה לכהן מה תרומה לכהן ולא לזר אף מעשר ללוי ולא לזר. ועו' מדקאמ' ר' אלעזר בן עזריה מתירו לכהן מסתמ' גם ר' מאיר באיסור והתר איירי, אע"ג דתלמודא מגיה נותנן לכהן אין זה אלא משום דליכא מאן דאסר. ולא נהיר' דאמאי לא קאמ' כמו כן מתני' כר' עקיבא דהא ר' עקיבא נמי אמ' כי האי לישנא דאמ' תרומה לכהן מעשר ראשון ללוי. וא"ל דמוקי מתני' כר' מאיר משום דסתם משנה ר' מאיר, דהא אמרי' [סנהדרין פ"ו ע"א] וכולהו אליבא דר' עקיבא. וגם את שפ"ה מדאהדר ר' אלעזר בן עזריה מתירו לכהן מכלל דר' מאיר נמי באסור והתר איירי, קש' דדילמ' ודאי איירי ר' מאיר באסור והתר בתרומה דוקא. ונר' כדגרי' ריב"ן דגרסי' מעשר ראשון אסור לזרים דברי ר' מאיר. וגרסי' לכולהו פירושי ר' אלעזר סתם דהוא ר' אלעזר בן שמוע שהיה בר פלוגתיה דר' מאיר, אבל ל"ג ר' אלעזר בן עזריה שהוא היה לפניו הרבה ובר פלוגתיה דר' עקיבא הוא.
<h2>דף פו.</h2>
כתרומה מה תרומה. תימ' אמאי פשיט' ליה לתלמוד' דתרומה טובלת טפי ממעשר. ופ"ה משום דתרומה איכ' בה מיתה בזר האוכלה כשהופרשה מן הטבל דהא פתיכ' בה מיתה אבל (בערל) [בטבל] טבול למעשר לא פתיכ' ביה מיתה שהרי מותר לזרים. וקש' דאי משום הך טעמ' תיקשי אמאי ס"ד דאין מעשר ראשון טובל דהא פתיכ' ביה מיתה דתרומה דאית ביה בגויה תרומת מעשר ולמה איצטריך ג"ש כיון שהטעם הוי משום מיתה. ועו' לפ"ה טבל אמאי אסור לכהן הלא אף התרומה כשהופרשה חזיא ליה. לכן נר' לומ' מה תרומה טובלת כדכתו' [ויקרא כ"ב] ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לי"י בעתידין ליתרם הכתו' מדבר [סנהדרין פ"ג ע"א] וכתו' בתריה ולא ימותו, אבל בעתידין להתעשר לא מיירי קרא דאיכ' מיתה דודאי אע"ג דאיכ' תרומת מעשר ליכ' מיתה והכי איצטריך ג"ש דהכ' לאשמועי' דמיתה אית' (בתרומה) [בטבל].
או אינו אלא אפי' מעשר עני. דאין בו קדושה כלל. אף שעריך האמור כאן מעשר עני. וא"ת ומעשר ראשון מנלן אי מכ"ש דמעשר עני הא אין מזהירין מן הדין. וי"ל דאין זה אלא גלויי מילת' בעלמ'.
אי מההיא ה"א ללאו וכו'. וא"ת כיון דידעי' מיתה למה לי קרא ללאו. וי"ל דאיצטריך קרא דלא תוכל למעשר עני שאין בו קדושה. וא"ת ומיתה מנלן למעשר עני דממעשר ראשון לא ילפי' ליה שהרי אין במעשר עני קדושה. וי"ל כיון שראינו מלא תוכל שמעשר ראשון ומעשר עני שוין לענין לאו ה"ה לענין מיתה שאין לחלק בהם.
מאי אינה אוכלת אינה נותנת רשות לתרום. פ"ה דקאי אקושיא דלעיל שהקשה וזרה מי לא אכלה במעשר, ועל זה משני הכא דלא נוקמה כר' מאיר כמו דעבדינן לעיל, ומ"מ ניח' דמאי אינה אוכלת אינה נותנת רשות לתרום. ולא נהיר' דא"כ הוה ליה למימ' אלא. ועוד דדוחק הוא לומ' דכל אינה אוכלת דמתני' לאו דוקא ור"ל אינה נותנת רשות. ועו' אמאי נקט בת כהן ללוי אפי' בת לוי ללוי נמי. ע"כ נ' דודאי רישא ר' מאיר כדאוקימנא עד השתא, והשתא ניח' לישנ' דאינה אוכלת דדוקא קתני, ואינה אוכלת דקא תני גבי סיפא ר"ל אינה נותנת רשות, ואגב דתנא בריש' אינה אוכלת דדוקא קתני, תנא בסיפא אינה אוכלת. והא דנקט גבי נתינת רשות בת כהן ללוי ובת לוי לכהן ולא נקט בת כהן לכהן ובת לוי ללוי. י"ל משום דתנא ברישא גבי איסור אכילה בת כהן ללוי ובת לוי לכהן תנא נמי בסיפא כן.
ה"ג מר בריה דרבנא אמ' לומ' שאין חולקין לה מעשר בבית הגרנות, הניחא למ"ד משום יחוד אלא למ"ד משום גרושה. פי' שמא יגרשנה בעלה ותהא זרה והעולם לא ידעו ויתנו לה תרומה. גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר. וא"כ אפי' אם תגרש יכולה לאכול. וליטעמיך גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה. פי' אמאי אמרי' לקמן [ק' ע"א] אין חולקי' תרומה בבית הגרנות ולא מחלק הספר בשום נשים משמע אף בבת כהן, ואמאי אין חולקי' לה מי לא אכלת בתרומה אפי' אם נתגרשה. י"ג איפכא אלא למ"ד משום גרושה גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה, פי' אמאי אמרי' במתני' בת כהן מאורסת ללוי לא תאכל בתרומה, ולטעמיך גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר. ולא נהיר' פי' זה דמאי קשיא ליה ממתני' אמאי בת כהן ללוי לא תאכל בתרומה הלא טעמ' רבא איכ' משום דאיפסלא באירוסין כדאמרי' לעיל [ס"ז ע"ב] האירוסין פוסלין, ולאו טעמ' משום גרושה. לכן נר' גירס' ראשונה.
<h2>דף פו:</h2>
נחזור לראשונות כר' יהושע בן לוי דאמ' בעשרה מקומות וכו'. והקשה רבי' הר' ר' שמואל מאיור"א, היכי מצינן למימר דהאי קר' מיירי בכהנים, והכתו' בההוא ענינא [במדבר י"ח] ונתתם ממנו תרומת י"י לאהרן הכהן וא"כ בלוים איירי שנותנין תרומת מעשר לכהן דאי בכהנים הא לא מחייבי להפרישה דשלהם היא. וא"ל דמ"מ איירי קרא גם בלוים דלוים כתיבי אכן גם בכהנים איירי, זה אי אפשר לומר דא"כ מאי מוכח ר"ע מואכלתם אותו בכל מקום דלא איירי קרא בכהנים הא כיון דאיירי קרא בלוים וכהנים מצינן למיקם ואכלתם אותו אלוים. ושמא י"ל דשפיר איירי בכהנים, ור"ל ונתתם אותו לאהרן הכהן כלומ' ונתנתם שצריך שיהא נתון כבר ממנו תרומת י"י שהפרישה הישראל או הלוי מן המעשר. עו' אומ' מורי ראש"י דלעולם נאמר דאיירי קר' גם בלויים ובכהנים ומ"מ קרא דונתתם אלוים קאי, ואין להקשות א"כ היכי מוכח ר' עקיבא מואכלתם אותו דלא מיירי קרא בכהנים כיון דאיירי קרא בתרוייהו מצינו למיקם ואכלתם בלויים אבל לעולם מיירי קרא אף בכהנים. די"ל דזה לא קש' מידי דהא ודאי כולי קרא לא איירי אלא בלויים אליבא דר' עקיבא, שהרי ואכלתם אותו בכל מקום נתינת טעם הוא לכל הפסוק דהכי משמע דכתו' ואכלתם אותו בכל מקום חלף עבודתכם באהל מועד וא"כ הפסוק נותן טעם לדבריו שיאכלו כל אותם הנזכרים למעלה חלף העבודה, וא"כ כל הפסוק דכתו' לעיל מיניה דואכלתם לא מיירי אלא במה שהפסוק דואכלתם מדבר, וקר' דואכלתם לא מצי מיירי בכהנים דהא כתו' בכל מקום כדמפרש תלמודא מי שיכול לאכלו וכו' דלא איירי כלל בכהנים אליבא דר' עקיבא כ"נ לראש"י.
מי שיכול לאכלו בכל מקום. לפי משמעות לשון הספר משמע דר' מאיר ור' עקיבא שוין הם שהרי כל אחד ואחד אומ' תרומה לכהן מעשר ראשון ללוי וא"כ פליגי ר' מאיר ור' אליעזר בפלוגת' דהכא וסבר ר' מאיר כר' עקיבא. ותימ' לר' מאיר דאמ' מעשר ראשון אסור לזרים מהיקשא דתרומה כדמשמע לעיל מה תרומה אסורה לזרים אף מעשר אסור לזרים, וא"כ כמו כן אמ' ר' עקיבא וא"כ מנליה דמעשר ראשון דוקא ללוי ולא לכהן. דהא לא מצינן למימ' דדרשי' מי שיכול לאכלו בכל מקום, דהא כי היכי דילפי' איסור זרות במעשר מתרומה הכי נמי נילף מעשר מתרומה לענין טומאת הגוף, וא"כ אף מעשר אינו יכול לאכלו בכל מקום. וי"ל דשמא נהי דיליף מעשר מתרומה לענין זרות מ"מ לא יליף לענין טומאה משום דגלי קרא דואכלתם אותו [במדבר י"ח].
[גליון]. ואי אכיל ליה בטומאת הגוף. פי' הלוי אף בבית הקברות יוכל לאכלו וזה הדבר אתי לכ"ע.
מפני מה קנסו לוים במעשר. פ"ה דלא קאי להך פלוגת' דלעיל דהא לאו טעמ' משום קנס אלא משום דכהנים נקראו לויים, אלא קאי אהא דאמרי' בכמה מקומות דקנסו ללויים גבי יוחנן כהן גדול ביטל את הוידוי [סוטה מ"ז ע"ב] לפי שלא היו מפרישין אותו כתיקונו לפי דבודוי אומ' [דברים כ"ו] וגם נתתיו ללוי ועזרא תקן לכהן, ועלה קאמ' הכא מפני מה קנסו. ורש"י לא גריס ואיבעית אימ' ר' אליעזר לבתר דקנסינהו עזרא, ואי גרסי' ליה ניח' דעליה קאי מפני מה קנסו. וצ"ל היכן מצינו שקנס עזרא. ונר' מדכת' [נחמיה י'] והיה הכהן בעשר עם הלויים משמע שהכהן עם הלוי. ותימ' לר' אליעזר דקאמ' אכהן לבד קש' דמקר' דהתם משמע שהיה לכהן וללוי דקאמ' עם הלויים. וי"ל דאשכחנ' דקנסינהו מדכתו' [מלאכי ג'] הביאו מעשר אל בית האוצר ובית האוצר היינו לשכת הכהנים. ומ"מ לא תיקשי הא דקאמ' עזרא והיה הכהן בעשר עם הלויים, דהיינו דוקא בימי עזרא שהיה הדבר חדש ולא פשטה התקנה והיו נוטלין כהן ולוי יחד כי אחרי תקנת עזרא שלא פשטה התקנה היו עדיין הלויים הולכים לבקש המעשרות שהיו סבורין לקחת המעשר, ולכך אמ' עזרא לכהנים ללכת עם הלויים לקחת המעשר לפניהם.
ומר סבר קנסא לעניים. נר' דפליגי אליבא דר' עקיבא דאמ' דקודם הקנס היה ללוי ולא לכהן, אבל לר' אליעזר דאמ' דקודם הקנס היה לכהן וללוי א"כ יחלוקו אליבא דידיה ויאמרו קנסא לעניים פי' לכהנים בימי טומאתן לבד, וא"כ עשירים כהנים נקנסו, והלא מה פשעם ומה חטאתם הלא לא קנס עזרא רק לויים משום טעמ' דמפרש. אלא נר' דאליבא דר' עקיבא פליגי. ונר' דהלכה כר' עקיבא דהא פליגי אליביה. ובזה ניח' מההיא [ב"מ י"א ע"א] דמעשה שהיו באים בספינה שנתן ר"ג המעשר ראשון לר' יהושע בן חנינא שהיה לוי, ואמאי הלא קנסינהו עזרא ור' [גמליאל] לאחר קנסא הוה. אלא ודאי לר' עקיבא ניח' דמתחלה היה ללוי דוקא ועזרא קנסינהו ונותנו לכהן וללוי(ים) עניים ור' יהושע עני היה, ור' אליעזר סבר שהיה בתחלה לכהן וללוי ולבתר קנסא היה לכהן דוקא. וכמו כן ניח' הא דאמרי' [סוטה מ"ז ע"ב] יוחנן כהן גדול ביטל את הוידוי, משום דקרא משמע שנותנו ללוי דוקא ולבתר קנסא היה לכהן וללוי.
שנ' שוטרים בראשיכם. אין זה הפסוק בכל המקרא ושמא היינו דכתו' [דברים א'] ואשימם בראשיכם.
<h2>דף פז.</h2>
במורם מן הקדשים לא תאכל. מדלא כת' בקדשים וכת' בתרומת הקדשים משמע במורם מן הקדשים. וא"ל דהיינו דוקא בעודה לאיש זר לא תאכל דהכי כתו' בקר' [ויקרא כ"ב] ובת כהן כי תהיה לאיש זר וכו' אבל כי גרשה או מת תאכל, דהא מלאיש זר דהכא שמעי' [לעיל ס"ח ע"א] כי נבעלה לנתין ולממזר פסלה לעולם. והא דלא אכלה אף בתרומה דבית אביה ביושבת תחת בעלה נפקא לן [שם] מדכתו' [ויקרא כ"ב] ושבה אל בית אביה מכלל דמעיקר' לא אכלה, וא"כ לא שמעי' ליה מהכא דלא תאכל בחזה ושוק בעודה לאיש זר דהא אף בתרומה דעלמ' לא אכלה מקרא דושבה אל בית אביה כנעוריה, וא"כ קרא דבתרומת הקדשים לא תאכל לא איירי אלא בחוזרת.
<h2>דף פז:</h2>
ת"ל וזרע אין לה והא (אית) [אין] לה. הקשה הר"ם כי היכי דאמרינן גבי יבום פי' דנעשה מתים כחיים משום דרכיה דרכי נועם ומפרשי' הא דכתו' [דברים כ"ה] ובן אין לו בשעת מיתה אבל אם יש לו בן בשעת מיתה ומת מהני כחיים לפוטרה מן היבום, כמו כן נימ' לגבי תרומה מק"ו, ונפרש וזרע אין לה בשעת מיתה אבל כי יש לה זרע בשעת מיתה מן הזר אע"ג דמית אחרי כן לא תשוב לתרומת בית אביה. וי"ל שאני התם גבי יבום דגלי קרא דכתו' דרכיה דרכי נועם ומפיק לקר' מפשטיה, אבל גבי תרומה אין לנו מקו' להוציא קר' מפשטיה דפשטיה משמע וזרע אין לה כל זמן שאין לה זרע תחזור. עוד נר' לראש"י דדוקא גבי יבום משמע שפיר קר' ובן אין לו בשעת מיתה דהא כתו' כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו, ואם יש לו בשעת מיתה אין זה בן אין לו כי מת, אבל גבי תרומה בדידה תלה הכתו', וא"כ משמע בכל עת שלא יהא לה זרע תשוב לתרומת בית אביה דהא בכל עת שמת זרעה נשארה אלמנה וגרושה וזרע אין לה, ובהכי אמ' קר' דתיכול בתרומה דבי נשא כ"נ לראש"י.
האשה וכו' ממזר מזה ומזה. הרב ר' אליהו הזקן היה ר"ל דהא דקאמ' במתני' הולד משני הוי ממזר היינו דוקא כשבא עליה קודם שנתגרשה מן הראשון אבל אם נתגרשה ובא עליה השני אחרי כן לא הוי הולד ממזר. ולא נהיר' להר"י כיון דאין לחלק מן הראשון בין בא עליה קודם שנתגרשה מן השני בין לאחר שנתגרשה דהא גירושי השני לא מעלין ולא מורידין שהרי קנסא הוא, כמו כן אין לחלק בשני דבכל ענין הוי הולד ממזר מטעם קנס.
ודילמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא. וא"ת ומעיקר' מאי ס"ד דבעי להוכיח דעד אחד מהימן מאי קאמ' הא אישתיק מהימן אפי' אמ' איני יודע מהימן. וי"ל דאה"נ דאישתיק לאו דוקא אלא ה"ה אמ' איני יודע, מדנקט והלה אומ' לא אכלתי, משמע דוקא משום דלא (אמ') אכלתי דקאמר דידע שפיר דלא אכל. והשתא קא דחי דקאמ' ודילמ' משום דאשתיק, והא דנקט והלה אומ' לא אכלתי ולא נקט והלה אומ' איני יודע, דילמ' הכי נמי קאמ' והלה אומ' לא אכלתי לא ידעתי שאכלתי.
ר' [מאיר] מחייב. וא"ת מאי חיובא שייך הכא הלא אמרי' [ערכין כ"א ע"א] חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן. וי"ל ה"מ היכא שהוא מודה שהוא חייב דודאי כיון שהוא מודה שהוא חייב ישלם דהא לכפרה אתו, אבל הכא שאומ' דאינו חייב ודאי לא יפרע אם לא נמשכננו.
אם ירצה לומ' מזיד הייתי. והתם [עי' כריתות י"ב ע"א תוד"ה או] פריך מאי מגו הוא הלא אין אדם משים עצמו רשע, ומשני דר"ל דמתרצינן דבוריה דאמרי' דר"ל לא אכלתי שוגג אלא מזיד. וא"ת ונושלינן ליה. וי"ל דעביד איניש דמכסי חטאיה כדכתו' [תהלים ל"ב] אשרי (נשוא) [נשוי] פשע כסוי חטאה.
[גליון]. מה(ו) אם ירצה לומר מזיד הייתי. אית דמפרשי מגו דאי בעי למימ' מזיד הייתי ופטור מקרבן כי אמ' נמי לא אכלתי מהימן. והאי פי' לא נהיר' דהא קיימא לן [ב"מ פ"א ע"ב] דמגו במקום עדים לא אמרי', והכא נמי כיון דאיכא עדים היכי מהמנינן ליה משום מגו. אלא הכי פי' מה אם ירצה לומ' וכו' דהאי דקאמ' לא אכלתי מצי למימ' דהכי קאמ' לא אכלתי בשוגג אלא במזיד והכא ליכא מגו אלא דאי בעי אמ' הכי דהאי דקאמרי לא אכלתי הכי קאמינא לא אכלתי שוגג אלא מזיד ומ"ה פטור.
<h2>דף פח.</h2>
מידי דהוה אחתיכה ספק חלב ספק שומן וכו' דמהימן. פ"ה דאי לא מהימן לא מצינו איש שיוכל לאכול עם חברו שמא יאכילנו דבר איסור. ותי' ומה לנו בזה הדבר יזהר במה שיאכל. ונ"ל דנפקא לן דמהימן מנדה דכתו' [ויקרא ט"ו] וספרה לה לעצמה. ותימ' א"כ מאי האי דקאמ' בסמוך התם לא איתחזק איסורא הלא בנדה איתחזק איסורא ומ"מ מהימנא. וי"ל דהיא נמי איתחזק בה היתרא שהוחזקה להיות פוסקת שאינה רגילה לראות תמיד.
היא גופה מנלן. וא"ת אפי' אי אשמעי' בטבל הקדש וקונמות דעד אחד מהימן לא נשמע מינה במתני' דהא אין דבר שבערוה פחות משנים דילפי' דבר דבר מממון [סוטה ג' ע"ב]. וי"ל דאי שמעי' בשום מקום דעד אחד מהימן גם בעריות היה לנו לומ' כן, והא דילפי' דבר דבר מממון לומ' דאין דבר שבערוה פחות משנים, י"ל דהיינו דוקא לאסור דעלה כתו' דבר כדכתו' [דברים כ"ד] כי מצא בה ערות דבר והיינו לאסור אבל להתיר אמרי' שפיר דעד אחד נאמן.
משום עגונא אקילו בה רבנן. וא"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה דמן התורה הוכחנו דעד אחד לא מהימן. וי"ל דאין זה עיקור דבר מן התורה שראו חכמים דאשה דייקא ומנסבא מהני שפיר כשני עדים דודאי לא משקר'.
<h2>דף פח:</h2>
הבא עליה באשם תלוי קאי. וא"ת הוה ליה בחטאת ודאי דהא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אשה בחזקת אשת איש. וי"ל דאשה דייק' ומנסבא גרע החזקת אשת איש. וא"ת ולמ"ד [כריתות י"ז ע"ב] דלא מיחייב אשם תלוי אלא בחתיכה אחת משתי חתיכות מאי פריך הכא הא ליכא אשם תלוי בחתיכה אחת. וי"ל דקא פריך למ"ד דרב מיחייב אפי' בחתיכה אחת דמצות כתו'.
לאחד מעדיה. וא"ת והא אמרי' לעיל [כ"ה ע"א] מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו. וי"ל דמיירי הכא שיש שלשה עדים שיש עדות כשר בלא זה שנשאה. ולא נהיר' דבשנים נמי לא מצינן לומ' דחשידי ומ"מ קאמ' לא ישא את אשתו. וצ"ל דהכא מיירי שהיה לו אשה כשהעיד וא"כ מותר בה כדאמרי' לעיל [כ"ו ע"א] וכולן שהיו להם נשים ומתו מותרות לינשא להם, דלא שייך חשד כיון שהיה לו אשה כשהעיד.
באומרת בריא לי. הקשה הרב ר' שמואל מאוירא משמע דמעיקר' ס"ד דלא אמרה בריא לי, וא"כ כי קש' ליה הבא עליה באשם תלוי הוה ליה למימ' חטאת ודאי משום חזקת אשת איש. וי"ל דלעולם היה יודע טעמ' דאשה דייקא ומנסבא ומ"ה ליכא חטאת ודאי, אבל הכא קאמ' שאומרת שבריא לה שמת ששמעה מבני אדם שמכרת אותם ויודעת שלא ישקרו בשום ענין.
כי קאמ' רב בשבאו עדים ואחר כך נשאת ולאפוקי מדר' מנחם ב"ר יוסי. פי' וה"פ לא שאנו אלא בשנשאת על פי עד אחד ולא שנא בין נשאת ואחר כך באו עדים בין באו עדים ואחר כך נישאת דבכל ענין תצא. אבל בשני עדים לא תצא בכל עניין אפי' באו עדים ואחר כך נשאת. וא"ל מאי למימרא, דאתא לאפוקי מר' מנחם ב"ר יוסי, כפ"ה.
תצא כמאן כר' מנחם ב"ר יוסי. וסברא הוא דרב קאמ' למילתיה על מתני', ומתני' איירי בנישאת ואחר כך באו עדים, א"כ משמ' דבבאו עדים ואחר כך נישאת תצא. וא"ל מאי למימר', דאשמעינן דרב סבר כר' מנחם בר' יוסי.
ת"ל וקדשתו. אלא לאו כי האי גונא שבאו עדים שמת ונישאת לאחד מעידיה והוא כהן ואחר כך באו עדים ואמרו שהיה בעלה קיים והרי היתה זונה אצלו ופסולה לכהן ולכך כופין אותו. וא"ל דמיירי קר' באיסור מפורסם כגון אלמנה וגרושה וחללה וזונה, דבהא לא איצטריך קר' דפשיט' שמכין אותו עד שתצא נפשו, דאפי' נמי אם נשא חייבי לאוין אמרינן דכופין [עי' לעיל ס' ע"ב].
[גליון]. מאי דפנו בעדים. פי' שאם בא כהן אחד מעיקר' ואמ' שמת בעלה ואחר כך בא עד אחר ואמ' שלא מת אלא שנתגרשה ונשאת לאותו עד ראשון מחזירין אחר עד אחר שיעיד שנתגרשה גם כן ומפקי' לה מראשון. ע"א דפנו [ב]עדים דאם הן תרי ותרי מחזירין אחר עדים שיזימו הראשונים שאמרו שמת ובעדי הזמה ודאי לא אמרי' תרי ותרי נינהו דבעידי הזמה מהמנינן לאחרונים.
<h2>דף פט.</h2>
סיפא יאמרו קדושי טעות הוא. פ"ה שיאמרו שהיה לו תנאי בקדושין כגון שקידשה על מנת שהוא כהן והוא לוי והתנאי לא נתקיים. ולא נהיר' דא"כ מאי קאמ' ריש' נמי יאמרו תנאי הוה ליה בנשואין הא אמרי' [לקמן ק"ז ע"א] אין תנאי בנשואין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ונר' לפרש קדושי טעות הוא, שאם ידע המקדש שבעלה חי לא קידשה. והשתא פריך שפיר רישא נמי נישואי טעות הוא שאם היה יודע שבעלה חי לא נשאה.
הוא דעבד אסור' קנסו רבנן. וא"ת והא אמרי' לקמן [צ"ד ע"א] אמרו לו מתה אשתו ונשא אחותה ואחר כך באתה אשתו מותרת לחזור לו ואינה צריכ' האחרת גט, ואמאי הרי עבד אסור' שהרי בא עליה. וי"ל דהכא סמיך אשינוייא דלעיל דאמ' גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא אשת איש יוצאה בלא גט וגם עבד איסורא ומ"ה צריכה גט, אבל לקמן ליכ' אלא טעמ' דעבד אסורא דהא לא שייך לומר גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה דהתם אפי' גירש לא מצי למינסב אחותה דאסירה בחייה ואפי' נתגרשה ומ"ה אינה צריכא גט.
כתובה מאי טעמ' תקינו לה רבנן. תימ' דהכא משמע דכתובה הוי דרבנן ואנו כותבין בכתובות כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא. וי"ל דסבירא ליה כרשב"ג [כתובות י' ע"א] דאמ' כתובת אשה מן התורה. עי"ל דודאי בתולה כתובתה מן התורה אבל אלמנה כתובתה דרבנן, וה"פ הכא טעמ' מאי תקינו רבנן כתובה באלמנה אע"ג דמדאוריית' לית לה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והכא כמו כן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הפקיעו רבנן כתובתה שהיא מדאוריית' ואמרו אין לה כתובה שרצו שתהא קלה בעיניו להוציאה.
אין תורמין מן הטמא על הטהור. משום שהפסיד הכהן, ואע"ג דתורם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה [תרומות פ"ב מ"ו], הכא אמרו חכמים אין תרומתו תרומה משום דתרומה טמאה לא חזיא אלא להסקה ואיכא הפסד גדול לכהן טפי מן הרעה דמ"מ חזי לאכילה. י"מ דאין תורמין מן הטמא על הטהור משום דכתו' [דברים י"ח] תתן לו ולא לאורו. ולא נהירא דא"כ בשוגג אמאי תרומתו תרומה, אלא ודאי נר' כדפרישי'. וא"ת בשוגג אמאי תרומתו תרומה הא כתו' תתן לו ולא לאורו. וי"ל דהכא מיירי בתרומה טמאה שהייתה לה שעת הכושר, ותתן לו ולא לאורו מיירי בתרומה שלא היית לה שעת הכושר כגון שניטמאת במחובר.
קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצאת סרוח. והא דאמרי' [נדה ב' ע"ב] גבי היה בודק את החבית להיות מפריש עליו תרומה ונמצא חומץ כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק, משמע דמחומץ על יין אין תרומתו תרומה. ופ"ה בנדה דאתי כמ"ד [ב"ב פ"ד ע"ב] חומץ ויין שני מינים הם ואין תורמין ממנו על שאינו מינו, ודוחק הוא לאוקומי' דלא אתיא כמ"ד מין אחד הוא. ונר' דאפי' למ"ד מין אחד ניח' דדוקא כשהיה יודע שהוא חומץ (אין) תרומתו תרומה אף על היין דמין אחד הוא דהוי כמו מן הרעה על היפה דתרומתו תרומה, אבל כסבור שהוא יין ונמצא חומץ לא הוי תרומה שהרי אי הוה ידע שהיה חומץ לא היה מפרישה על היין דניח' ליה בחמרא והוי תרומה בטעות. וכן משמע בירוש' [תרומות סוף פ"ב] דכסבור שהוא יין ונמצא חומץ אין תרומתו תרומה ובידוע תרומתו תרומה. וא"ת מאי שנא דהכ' גבי אבטיח וקישות משמע איפכא דבשוגג תרומתו תרומה ובמזיד אינה תרומה. וי"ל דהכא איכ' טעמ' רבא שהרי הכל יודעים שאין קישות מרה ואבטיח סרוח מהני כמו אינך, ולכך בשוגג תרומתו תרומה ובמזיד אינה תרומה דקנסי' ליה, אבל גבי חומץ ויין איכא דניח' ליה בחלא ואיכא דניח' ליה בחמרא וא"כ כשיודע שהוא חומץ ומפריש ממנו על היין טוב הדבר שהרי אמרי' ניחא ליה בחלא, אבל כשסבור שהוא יין ונמצא חומץ הוי תרומה בטעות ואינה תרומה.
<h2>דף פט:</h2>
עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר. וא"ת אמאי לא מפריש מיניה וביה. וי"ל דאתי למימ' שהמותר חולין ואתי למימר דשרייא לישראל לאכול והיא אסורה מדרבנן דהא תרומה היא. ופ"ה והא דלא אמרי' משאינו נקוב על הנקוב עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר, שאני התם שנותנין לכהן שאינו נקוב והוי פטור ואין עליו דין טבל, אבל הכא שנותן לכהן את שהוא מן הנקוב והוי טבל גמור לא תאכל לכהן עד שיפריש עליו תרומה ומעשר ממקום אחר.
דמדאורייתא תרומה מעליא כדר' אלעאי וכו'. ומ"מ במזיד אין תרומתו תרומה כדפי' לעיל.
ואם אינו קדוש נשיאות חטא למה. וא"ת משום דעבר אמצותא דרחמנא, דה"נ איכ' מ"ד פ"ק (דתרומות) [דתמורה (ד' ע"ב)] כל מילת' דאמ' רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי ורבא אמ' לא מהני ואמאי לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. וי"ל דמ"מ אם אינו קדוש כלל לא הוה קרי ליה נשיאות חטא דנשיאות חטא משמע שהאיסור לעולם עליו, ואי לא הוי קדוש כלל א"כ צריך לחזור ולתרום כי את שתרם מתחלה אינו קדוש כלל.
משתעמוד בקומתה. פ"ה שתביא ב' שערות וי"ב שנים. וקש' דהוה ליה למימ' משתגדל. ונר' לפר' משתעמוד בקומה שתהא נראית כגדולה ותהא גדולה בקומה אע"ג דאינה גדולה בשנים.
משתגדל ותבעל. וא"ת מ"מ מחסרא מסירה לחופה דהא החופה שהיתה בקטנות אינה מועלת שהרי אין מעשה קטנה כלום. וי"ל כיון שהיתה בביתו עמו לאחר גדלות לשם נשואין סגי בכך כדאמרי' [כתובות מ"ח ע"ב] נכנסה עמו לשם אוכלת בתרומה כמו חופה.
כיון דלא ירית לה איהי קריא ולא ענו לה. פי' לעיל [נ"ז ע"ב] גבי יש חופה לפסולות. וא"ת משמע הכא דמטמא לה אף כי יש אחרים שיכולין לעסוק בה, ותימ' דאמרי' בנזיר [עיי"ש מ"ז ע"א] במת מצוה אם יש ישראל וכהן יטמא ישראל ואל יטמא כהן והכא נמי יתעסקו בה קרוביה ולא בעלה שהוא כהן. ונר' דהכא קאמ' דמטמא לה משום דחכמים שויוה כמת מצוה שאין לו קוברין אלא הוא, דב"ד יכולין לעקור דבר מן התורה כי הכ' שיש טעם גדול בדבר דלא ירית לה אב ומפסיד דינו ואין זה חשוב עקירה.
<h2>דף צ.</h2>
שילם חולין טמאין סומכוס אומ' משום ר' מאיר בשוגג תשלומיו תשלומין. פ"ה [גיטין נ"ד ע"א] משום דלפי מדה משלם דאי לפי דמים משלם לא הוו תשלומיו תשלומין שהרי נעשין תרומה. ולא נהירא דמשמע פרק כל שעה [פסחים ל"ב ע"א] גבי לפי מדה משלם דלא אמרי' לפי מדה משלם אלא להחמיר גבי אכל גרוגרות וכו'. וצ"ל דמיירי ששילם כל כך מן החולין טמאין שמועלין אף להסק כמו התרומה טהורה שאכל, ומ"מ במזיד אין תשלומיו תשלומין דאכל מידי דקפיץ עליה זבונא וקא משלם מידי דלא קפיץ עליה זבונא.
תבא עליו ברכה דאכל מידי דלא חזי ליה בימי טומאתו וקא משלם מידי דחזי ליה בימי טומאתו. ופ"ה ואע"ג דהתשלומין נעשין תרומה וא"כ הויא מידי דלא חזי ליה בימי טומאתו שהרי הוי תרומה טמאה, מ"מ איהו איכוון לשלם דבר דחזי יותר ממה שאכל. וקש' דמה לנו בכונתו מ"מ לא חזי. וי"ל דבמזיד ר"ל מזיד מן האכילה, והשתא ניח' שפיר דחזו למיכל בימי טומאתו משום דבמזיד אין התשלומין נעשין תרומה. עי"ל דשפיר קאמ' תבא עליו ברכה שהוא מפסיד עצמו יותר ממה שהפסיד הכהן, כי את אשר הוא משלם היה חזי בימי טומאתו כל זמן שהיה בידו ואת אשר הפסיד הכהן לא חזי ביד הכהן רק להסקה.
והא הכא דמדאוריית' תשלומין מעליא הוא ואי אזיל כהן ומקדש בהו אשה קדושיו קדושין. וא"ת ולמה לי למימ' כל כך, לימ' והא הכא דמדאורייתא תשלומין מעליא הוא והוו תרומה ואסורין לזרים ואמרי רבנן אין תשלומיו תשלומין והוו חולין ושריין לזרים. וי"ל אי הוה אמרי' הכי הוה מצי לשנויי דר"ל אין תשלומיו תשלומין לענין שלא ישארו לכהן אלא יחזרו ליד הבעלים ויהיו בידם תרומה ולא יוכל זר לאוכלם, ועל כן מאריך הספר מדאוריית' תשלומין מעליא הוו וקדושיו קדושין ורבנן אמרי דאין תשלומיו תשלומין שלא יהיה לכהן חלק בהם וא"כ אין קדושיו קדושין. וא"ת משום הכי יש כח ביד חכמים בכאן לעקור הקידושי' שמפקירין ב"ד הממון ומפקיעין הקדושין ויש לאל ידם דהא אמרי' הפקר ב"ד הפקר. וי"ל דלא שייך לומ' הפקר ב"ד הפקר אלא היכא שהוא פושע ומפקירין ב"ד ממונו, אבל הכא הכהן לא פשע כלל ולמה יפקירו ב"ד ממונו.
בשוגג הורצה במזיד לא הורצה. התם פרק הקומץ [מנחות כ"ה ע"ב] איכ' תרי לישני איכ' למ"ד טומאתו בשוגג זריקתו בין בשוגג בין במזיד, ואיכ' למ"ד טומאתו בין בשוגג בין במזיד זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה.
והא הכא מדאוריית' מרצה ציץ דתנן וכו'. ותימה אמאי מוכח מהכא, הלא התם [מנחות כ"ה ע"ב] פריך להו הני מתנייתא אהדדי ומשני טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה ואית דאמרי איפכא, א"כ מאי פריך הכא, וי"ל דהאי חילוק' דקא' התם לא איירי אלא מדרבנן אבל מדאוריית' מרצה בכל ענין בין בטומאה בין בזריקה, וא"כ פריך שפיר הכא דחזי' ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה דמדאוריית' מרצי ציץ בכל ענין בין בטומאה בין בזריקה ולמר יש חילוק בטומאה ולמר יש חילוק בזריקה.
ועל הבשר. אינו ר"ל לאכול הבשר דהא לא מרצי ציץ דהא כתו' [ויקרא ז'] הבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, אלא איצטריך למ"ד [פסחים ע"ז ע"א] אם אין בשר אין דם ולהכי מהני ריצוי ציץ לשווייה בשר כמאן דאיתיה ויזרוק הדם. ואפי' לר' שמעון דאמ' יש דם אע"פ שאין בשר, איכ' למימ' דאיצטריך ריצוי ציץ על הבשר לאקבועי בפגול ולאפוקי מידי מעילה [שם ע"ח ע"א] דבעינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתירין בהכשר דאי לאו הכי לא נקבע בפגול ולא יצא מידי מעילה אף הרצאת פסול בעי' עד שיקרבו כל מתיריו בהכשר.
<h2>דף צ:</h2>
ערל. פי' דאמרי' [פסחים צ"ב ע"א] הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וצריך הזאה שלישי ושביעי, ואין זה אלא מדרבנן, א"כ היכא שמל בערב הפסח אכתי מחסר הזאה ונדחה לפסח שני, ומדאוריית' יכול לעשות פסחו א"כ עוקרין דבר מן התורה ואיסור כרת כשמדחין אותו לפסח שני.
הזאה. כגון שחל ארבעה עשר להיות בשבת והוא מחוסר הזאה ואם היו מזין עליו היה יכול לעשות פסחו, והוא נדחה לפסח שני, וליכא אלא אסור' מדרבנן אם היו מזין עליו דהזאה אינה אסורה אלא משום שבות [פסחים ס"ו ע"א].
ואזמל. שהרי אם שכחו ולא הביאו האזמל מערב שבת אין מביאין אותו בשבת אפי' דרך גגות וקרפיפות דליכ' אלא איסור' דרבנן, אע"ג דמילה דוחה שבת [שבת ק"ל ע"ב].
כבשי עצרת. פ"ה דאמרי' [ביצה כ' ע"ב] כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן הדם יזרק והבשר יאכל, ואם היתה שבת לא יזרוק. ומדאוריית' איכ' עשה דאכילת בשר, ומשום שבות דרבנן דהיינו זריקה דליכא אלא שבות עקרי' דבר מן התורה ואמרי' לא יזרוק.
וסדין בציצית. דמן התורה סדין חייב בציצית שהרי הותרו כלאים בציצית, ורבנן אוסרין גזרה משום כסות לילה דפוטרין וקאמ' וב"ה אוסרין [עי' מנחות מ' ע"א].
לולב. דמדאוריית' חייב לנענעו אפי' בשבת ורבנן פטרוהו גזירה שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה. ושופר. גזירה שמא ילך אצל בקי ללמוד.
שב ואל תעשה הוא. ותימ' הא ניח' למ"ד [מנחות מ"א ע"א] חובת טלית דכלי קופסא חייבין בציצית א"כ שב ואל תעשה הוא, אבל למ"ד חובת גברא ואנן הכי קיימ' לן דאנן מברכי' להתעטף בציצית א"כ קום ועקור הוא שהרי לובש הטלית בלא ציצית. וי"ל אפי' למ"ד חובת גברא לא מיחייב בציצית רק לאחר לבישה, דהכי משמע כסותך לאחר שנתכסה בה, ולאחר הלבישה הוי שב ואל תעשה כי לית ביה ציצית.
כמו אליהו בהר הכרמל. וא"ת דילמ' שאני התם דעל פי הדבור דכתו' [מ"א י"ח] וכדבריך כן עשיתי. וי"ל מדקאמ' הכל לפי שעה שמע לו משמע אפי' שלא במצות המקום דאי במצות המקום לעולם יש לשמוע לו. וא"ת אמאי לא משני שאני אליהו דאיתחזק [כדאיתא בסנהדרין פ"ט ע"ב]. וי"ל מדקאמ' אפי' אמ' לך נביא עקור משמע דבכל נביא מיירי וה"ה לחכמים.
התינח קדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכ' למימ'. פי' שחכמים עוקרין הקדושי' ועושין אותן מתנה ויש כח בידם לעשות דהפקר ב"ד הפקר. קדיש בביאה וכו'. דהא אין יכולין להפקיע הביאה. ומשני שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. י"מ הא תינח דקדיש בכספ', דקידושי כסף הוו דרבנן דגמרי' להו [קידושין ב' ע"א] מקיחה קיחה משדה עפרון. ולא נהיר' לרש"י דהא ג"ש גופי תורה היא שהרי נותר ופיגול שהם בכרת לא ילפינן להו אלא מג"ש [כריתות ה' ע"א]. ועו' אי קדושי כסף הוו מדרבנן היאך סוקלין נערה המאורסה בקדושי כסף. ועוד דלפי סברת המקשה משמע שאינו יכול להפקיע דבר דאוריית', ומאי משני שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות, היאך יכולין להפקיע ביאתו כיון דהויא דאוריית'. לכן נר' כפי' קמ'. י"מ שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות משום דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה [קידושין י"ב ע"ב], ולא נר' דמ"ה לא עקרי' קידושין דאוריית'. וא"ת א"כ יכולין ממזרין ליטהר שיתן לה גט על ידי שליח ויבטלנו שלא בפניו ונימ' אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ונמצאת שלא הייתה אשת איש כשזנתה. וכן נמי קש' ליחוש שמא יחפה על בת אחותו. [ונ"ל] דאה"נ היכא שאנו רואין שהוא מתכוין לא נפקיע הקדושין. עי"ל מההיא דשמא יחפה על בת אחותו אין זה חיפוי כיון דמן הדין יכול לעשות כן. וא"ת א"כ איך מצינו מיתה באשת איש, הלא התראתה הוי התראת ספק דשמא יתן לה בעלה גט על ידי שליח ויבטלנו שלא בפניו ונמצא שלא היתה אשת איש מעולם. וי"ל כיון דהשת' ודאי קא עברה דהא אשת איש היא משום מעשה שיוכל לבא לא קרינן לה התראת ספק. ובזה ניח' דאמרי' [מכות כ"א ע"א] אמרו לו אל תשתה [דלא] (ד)הוי התראת ספק, לפי שכל זמן שהוא לפנינו כמו שהוא עכשיו ודאי (לא) עבר.
מאי טעמ' אמור רבנן בעל מיפר. ותימ' דהא אמרי' הפרת נדרים דאוריית'. וי"ל דה"פ מאי טעמ' אמור רבנן בעל מיפר בנדרים שאין בהם עינוי נפש דאינו מיפר מדאורייתא, כי הני דאמרי' לעיל [כ"ט ע"ב] דמיפר משום דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת משום שלא תתגנה והיינו כעין שפי' לעיל [פ"ט ע"א] גבי כתובה. א"נ י"ל אמור רבנן לאו דוקא.
<h2>דף צא.</h2>
פשיט' דנפסלה מן הכהונה. ותימ' דלעיל פרק ארבעה אחין [ל"ה ע"א] משמע דליכא פשיטות', דהא קאמ' לעיל אשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה, וקאמ' הך מילת' אמ' לן רב ששת ואנהרינהו לעיינין ממתני', משמ' דצריך להביא ראיה. וי"ל דה"פ פשיט' דהא כבר תנייה בריש' תצא מזה ומזה אלמ' הוייא כזונה וא"כ פשיט' לן דזונה פסולה לכהונה, אבל לעיל אשת ישראל שנאנסה אינה אסורה לבעלה, ולהכי לא הוי דבר פשוט כי הכא.
מי מיפסלא בזנות. וא"ת אמאי לא משני דמתני' ר' מאיר היא דאמ' [לעיל פ"ה ע"ב] מעשר ראשון אסור לזרים וטעמ' הוי משום דגמר מתרומה, וכמו כן יש לנו לאקושי לתרומה מה תרומה מיפסלא בזנות אף מעשר ראשון מיפסיל בזנות. וי"ל דאפי' לר' מאיר אין לנו לאקושי להאי מילת' דיש לנו לומ' כתרומה מה תרומה דבר הפוסלתו מכהונה פוסלתו מתרומה אף מעשר ראשון כן, וזונה פסולה א"כ דין הוא להיות נפסלת מתרומה אבל ללוי לא אסירה זונה, א"כ אין לה ליפסל במעשר. והא תנא לויה שנשבית נותנין לה מעשר ואוכלת. וא"ל לשני דההיא כרבנן ומתני' כר' מאיר, דאי ההיא כרבנן מאי קמ"ל פשיט' דהא אפי' לזר שרי, אבל לר' מאיר ניח' דאיצטריך דאע"פ דאסור לזר לא מיפסלא בזנות.
כ"ש מציאתה דלא קניס, התלמוד קורא קנס כי אמרי' דמציאתה לא הוי לבעל דאז חלו' (לזה) [לבה] מבעל.
אלא לאו רבנן. וקאמ' על פי שנים לא בעיא גט, וא"כ ה"ה דשרייא למהדר ליה. וא"ת ומנא לן דהא תליא בהא, דילמ' אע"ג דלא בעיא גט מ"מ אסורה לחזור לו, דמדר' שמעון נשמע לרבנן דהא ר' שמעון קאמ' אידי ואידי לא בעיא גט ומ"מ נישאת על פי ב"ד אמרי' אסורה לחזור לו, דקאמ' עשו ב"ד בהוראתן (ב)[כ]זדון אשה גרושה דאסורה לחזור לבעל כשבא עליה איש אחר כמו כן נישאת על פי ב"ד. וא"כ מאי מייתי מרבנן, רבנן נמי (ו)אע"פ דעל פי שנים לא בעיא גט מ"מ תיאסר לחזור לו. וי"ל דלא דמי רבנן לר' שמעו' דר' שמעון לית ליה קנסא דגט בשום מקום דקאמ' אידי ואידי לא בעיא גט. ומ"ה קאמ' דהא לא תליא בהא. אבל לרבנן דאית להו קנסא דגט דהא על פי ב"ד בעיא גט, א"כ על פי עדים דלא בעיא גט מותרת לחזור לו, דאי אסורה לחזור לו א"כ קנסי' ליה והוייא בעייא גט.
<h2>דף צא:</h2>
לשם מלכות שאינה הוגנת. פ"ה מלכות רומי שאין להם לא כתב ולא לשון. ותימ' דהא חזינן דאית להו כתב ולשון. וי"ל דאינו כתב מיוחד אכן לקחו אותו (בשאר) [משאר] לשונות. וא"ת אמאי לא חשבי' ליה ללשון גמור כמו לשון ישמעאל ולשון אדום שלא היו כמו כן בדור הפלגה. וי"ל דאין לשונם טוב כל כך כמו לשון ישמעאל, כדאמ' בירוש' [עי' בראשית רבה ל"ח י'] דשלשים ושתים לשונות הציף הים וכולם חזרו ויצאו מאדום ומישמעאל. עי"ל דר"ל אין להם לשון מלכות כמו לשאר אומות שיש להם לשון מלכות כדאמרי' התם [ב"ק פ"ג ע"א] שהיה מספר קומי. תימ' למה אין אנו כותבין עתה לשני המלך ואנו כותבין לבריאת העולם. וא"ל משום דאין מלכות של עכשו כל כך חשוב, דהא קאמ' התם [גיטין פ' ע"ב] לשם סנטר שבעיר מגורשת. וי"ל משום שהורגלו בשטרות לבריאת עולם הורגלו נמי בגיטין.
היה במזרח וכתב במערב. בגיטין [פ' ע"א] פריך במאן איירי אילימא בעל היינו שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה, אלא מיירי שהיה הסופר במזרח וכתב במערב. ומקשי' אמאי לא מוקי לה התם בבעל ומיירי שהיה עומד שם בשעת כתיבת הגט וכתב עמידתו במערב. ומתרצי' דודאי אין צריך לכתוב מקום יום העמידה בשעת (נתינה) [כתיבה]. וראיה לדבר דאי הוה צריך לכתוב מקום עמידת האיש כמו כן היה צריך לכתוב מקום עמידת האשה, וא"כ לא מצינו גיטין באין ממדינת הים שהרי אי אפשר לדעת מקום עמידת (הבעל) [האשה] בשעת נתינה. ועל מקום לידה אומ' הר"י דאין צריך לכתוב דשם עירו ושם עירה לא מיירי רק בעיקר דירתם, ואדרבה טוב ליזהר שלא לכותבו שאי אפשר לעמוד בו ויבא לכתוב גט בטעות. ואם שינה מקום לידתו נר' דאין לפסול הגט בכך. ואין לפסול משום דסהדי אשיקרא חתימי, דהא לא חתימי רק אעיקר הגט, דה"א בכתובות [כ"ד ע"א] אם כתוב בשטר איש פלוני כהן אין מעלין אותו לכהונה שהרי אין מעידין שהוא כהן דעל גופא דשטרא לבד חתימי. ומעשה היה לפני הר"י ששינו מקום לידתו והכשירו. והשת' מוקי לה תלמודא בגיטין דהיה במזרח וכתב במערב ר"ל בסופר. ותימ' דבכתובות שלנו אין אנו נזהרים מזה ששליח צבור כותבה במקום שהוא עומד והחופה במקום אחר. ונר' דאין קפידא בסופר רק בעדים כשחותמין במקום אחר מאותו שנכתב הגט, אבל בכתובות שלנו השליח צבור כותב מקום שיחתמו בו העדים. א"נ כיון שידוע לעולם שהשליח צבור כותב כל הכתובות שבגבול עירו, אף כי אין החופה במקום שעומד בו לא מיחזי כשיקרא.
איבעי ליה לאקרויי גיטא. וא"ת א"כ דמיירי בלא קראוהו מאי איריא שלא נכתב כהלכתו אפי' נכתב כהלכתו כיון דלא קריוה מיפסיל דהכי משמע בגיטי' [י"ט ע"ב]. וי"ל דאף כי מפסיל לא אמרי' תצא מזה ומזה. א"נ מיירי הכא דקריוה לאחר נתינה אבל לא קריוה קודם נתינה, וא"כ אי לאו משום דשינה לא מיפסיל בהכי, דודאי לכתחלה בעי קרייה לפני נתינה ולאחר נתינה אבל דיעבד לא מיפסיל אי קריוה לבסוף, והכא משום דשינה מיפסיל.
איבעי ליה לאמתוני. וא"ת על פי עדים נמי איבעי ליה לאמתוני לראות אם יבא בעלה. וי"ל דהכא שנפלה ליבם ובחזקת איסור לשוק היא איבעי לה לאמתוני לראות אם תמצא חברתה איילונית ואם לאו טרם שתנשא לשוק, אבל במתני' כיון דאתו עדים ואמרי שמת בעלה הרי עומדת בחזקת היתר ומה יש לה עוד להמתין.
ת"ש כל עריות שאמרו פוטרות צרותיהן וכו' מאי הוה לה למעבד. ותימ' אמאי לא ס"ד דנתריץ איבעי ליה לאמתוני כדלעיל. וי"ל דדוקא לעיל דכשמת בעלה נפלה ליבום כמו חברתה והייתה בחזקת איסור לשוק איבעי לה לאמתוני, אבל הכא דכשמת בעלה נפטרה משום שחברתה שהיא ערוה פוטרתה לא הוה ס"ד דנימא איבעי לה לאמתוני.
כתב סופר גט לאיש וכו'. וס"ד דלא לישני ליה איבעי ליה לאקרויי גיטא שהרי בכתיבת הגט אין שום פסול. ולא דמי לההיא דלעיל דהיה במזרח וכתב במערב, שיש פסול בתוך הגט והא ודאי איבעי לה לאקרויי גיטא, ומ"מ משני הכא איבעי לה לאקרויי גיטא סמוך לנתינה לראות אם זה גט או לא.
שינה שמו ושמה. לאו שנוי גמור הוא אלא שיש לו שתי שמות וכתב האחד. והתוס' האריכו בזה פרק כל הגט.
איבעי ליה לאקרוייה גיטא. וס"ד דלא לישני הכי דאין זה שנוי גמור כדפריש', ושמא קריוה ולא מסק אדעתייהו, ומ"מ קאמ' דאיבעי ליה לאקרויי גיטא בדווקא.
כנסה בגט קרח. שקשריו מרובין מעדיו. וס"ד דלא לישני ליה איבעי ליה לאקרויי גיטא כיון שיש שם עדים הרבה אכן כי אין עדיו כקשריו, ומ"מ משני שהיא אינה אנוסה דאיבעי לה לאקרויי גיטא ולדקדק שפיר שיעשה כהלכתו. כנר' לראש"י ליישב מה עלה על דעת המקשה.
<h2>דף צב.</h2>
הואיל ואתייא לבי דינא ושרינוה. פי' הוצרכנו להתירה בב"ד משום חששא דשמא חי הוא, א"כ כי בא קול לאחר נשואין הוה ליה כמו קיום הקול דקמי נשואין כפ"ה.
והאחרון אינו ממזר. וא"ת אמאי אינו ממזר כדלעיל [פ"ז ע"ב] מטעם קנס, דהא לעיל אמרי' דכי נמי נתגרשה מן הראשון הוי ממזר מן השני מטעם קנס. וי"ל דר"ל הכא אינו ממזר מדאוריית' אבל מדרבנן הוי ממזר.
ונתקדשה ובא בעלה מותרת לחזור לו. וה"ה דשרייא לשני אם גרשה הראשון דראשון ושני שוין דכמו דחזייא לחזור לראשון אם גרשה השני כך מותרת לחזור לשני אם גרשה הראשון.
אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה. וא"ת והא אמרי' לעיל [צ"א ע"ב] הכונס יבמתו ונשאת צרתה ונמצאת איילונית תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה, אלמ' יש ממזר מיבמה. וי"ל דההיא אתיא כר' עקיבא. ולא נהיר' דא"כ הוה ליה למימ' עלה זו דברי ר' עקיבא כדקאמ' הכ', ואע"ג דבירוש' [גיטין פ"ח ה"ו] מוקי לה כר' עקיבא, אין תלמוד שלנו סובר כן מטעמ' דפרשי' מדלא קאמ' עלה זו דברי ר' עקיבא כדקאמ' הכא. וי"ל דהא דקאמ' אין ממזר מיבמה ר"ל מדאוריית' אבל מדרבנן יש ממזר. וא"ת א"כ מנא ליה (לר' עקיבא) דמתני' אתיא כר' עקיבא, דילמ' כרבנן נמי מצי אתייא ור"ל במתני' ממזר מדרבנן כריש פרקי' [פ"ז ע"ב] דולד שני ממזר כי נמי נתגרשה מן הראשון והיינו מדרבנן מטעם קנס. וי"ל דפסיק' ליה דמדאוריית' קאמ' דומייא דקאמ' בסיפ' והאחרון אינו ממזר דר"ל אינו ממזר מן התורה, אבל מדרבנן הוי ממזר כדפרישי' במתני' מטעם קנס הוי ממזר כמו ברישא.
<h2>דף צב:</h2>
בעניותנו צריכה גט. פי' לעיל פרק החולץ. נותן לה שני גט והותרה לו. מעשה בא לפני ר"ת ביבמה ששמעה שמת יבם שלה והלכה ונתקדשה לאיש אחר ואחר כך בא יבמה והתיר ר"ת לחלוץ לה ולהתירה לשני, דהא באשת איש נמי אמרי' הכא נתקדשה ובא בעלה מותרת לחזור לו וה"ה דאם גרשה בעלה מותרת לחזור לשני דהכי פי' דקנס של ראשון ושל שני שוין. ודוקא נתקדשה אבל נישאת אסורה לשני כמו באשת איש. ואין לחלק בין יבמה לאשת איש, דהא ביבמה נמי תנן [גיטין פ' ע"א] הכונס יבמתו וכו' תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. ואע"ג דבירוש' [שם פ"ח ה"ו] מוקים לה כר' עקיבא, היינו מהא דתניא וכל הדרכים האלו בה, אבל רבנן לא פליגי אתצא מזה ומזה. וא"ת מ"מ תיקשי דאמרי' הכא ביבמה נותן לה שני גט והותרה לו וה"ה אם ירצה היבם לחלוץ לה דשריא לשני דקאמ' זה וזה שוין כדפרי' לעיל. וי"ל דמיירי בשנתקדשה לשני ואז אמרי' הותרה לו כשחלץ לה הראשון כמו דאמרי' באשת איש. וא"ת א"כ דבנתקדשה מיירי מאי קאמ' לעיל איתגורי איתגור א"כ מצינו חוטא נשכר, כיון דלא בא עליה מאי חוטא איכ'. וי"ל מ"מ פריך שפיר מהא דקאמ' אם היה יבמה כהן חולץ לה יבם ושריא לבעל ור"ל חולץ לה בעל כרחו דבעניין אחר לא אפשר שהרי צריכה גט מן השני והרי איפסלא לכהן, ועלה פריך איתגורי איתגור א"כ מצינו חוטא נשכר דמעיקר' לא כייפי' ליה לחלוץ אלא אם ירצה ייבם, ועתה מפני שקידש בעבירה יהיה צריך לכפות היבם לחלוץ לה ולהתירה לו, ומשני אלא אם היה יבמה ישראל יתן לה השני גט והותרה לו לראשון כיון שלא נישאת. ובירוש' דמס' גיטין [שם] משמע כדפרי', דקאמ' יבמה שנישאת בלא חליצה ר' ירמיה אמ' זה חולץ וזה מקיים ר' פזי אמ' בשם ר' יוחנן תצא, ר' יוסי שאל לרבו היאך היה סובר א"ל כר' ירמיה, אמ' ליה ר' זירא מתני' דייקא כר' יוחנן הכונס יבמתו ונישאת צרתה וכו' תצא מזה ומזה וכל הדרכים האילו בה דברי ר' מאיר שאמ' משום ר' עקיבא רבו, ואפי' רבנן לא פליגי אלא דאמרי אין הולד ממזר אבל מודו דתצא מזה ומזה, (א"נ) [א"כ] משמ' בשנישאת תצא ואפי' לרבנן וכן הלכה. אכן בהלכות גדולות פי' דאם יש לה בנים מן השני לא תצא. ולא נהיר' דזה החילוק לא מצינו וכמו באשת איש תצא כמו כן ביבמה.
יבמה קדושי' אין בה. פ"ה דאם נתקדשה אינה צריכה גט, נשואין יש בה דאם נשאת צריכה גט. ותי' א"כ מאי פריך אי קדושין אין בה להצריכה גט נישואין נמי אין בה, ומאי קאמ', אשת איש תוכיח דבנתקדשה מותרת לחזור לו ולא בעיא גט ובנישאת צריכה גט כדאמרי' בריש פרקי'. ונר' לפר' קדושין אין בה לאוסרה על היבם נישואין יש בה לאוסרה על היבם. ומ"מ קש' מאי קאמ' אי קדושי' אית בה נישואין נמי אית בה, אשת איש תוכיח דבנתקדשה מותרת לחזור לו ובנישאת תצא מזה ומזה. וי"ל דקא פריך אהא דקאמ' נשואין יש בה לאוסרה על היבם משמע אבל בענין אחר לא מיתסרא על היבם א"כ אם זינתה לא מיתסרא, ולהכי פריך אי קדושין אין בה לאוסרה על היבם וגם זנות אין בה רק נשואין לבד א"כ נשואין נמי אין בה לאוסרה על היבם, ונהי דבאשת איש מיתסרא בנשואין שאני אשת איש דמיתסרא בזנות, אבל יבמה דבעית למילף דבזנות לא מיתסרא איבם גם נשואין לא יאסרוה איבם דבשום מקום לא מצינן שלא יאסור זנות ותאסר בנשואין. וא"ת ואמאי פשיט ליה דזנות ונשואין שוין, הלא בגיטין [פ' ע"ב] דייק תלמודא נישאו אין זינו לא, משמע דפשוט לתלמודא שלא להשוותם. וי"ל דסוגיא דהכא אתייא כמסקנא דהתם.
קידושין ונישואין אין בה לאוסרה איבם. ואי תיקשי הכונס יבמתו וכו' תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה [גיטין פ' ע"א]. י"ל דהשתא נאמר כמו שאמ' ר' ירמיה בירוש' [שם פ"ח ה"ו] דההיא כר' עקיבא, אבל רבנן לא אמרי תצא מזה ומזה אלא זה חולץ וזה מקיים.
ואיבעי' אימ' לעולם כדמעיקר' דקדושין וזנות אין בה, ואי תימ' א"כ נשואין נמי אמאי יש בה, משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים, אבל בזנות לא שייך למימ' דזנות לא שכיח. וא"ת ולמה לי למימ' דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים, תיפוק לי דכי היכי דאשה שהלך בעלה למדינת הים אסירה לבעלה גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו משנישאת כמו כן שייך הכא למיגזר גזירה שמא יאמרו חלץ זה ונשא זה ונמצא מחזיר חלוצתו. וי"ל דבאשת איש לא אמרי' הך טעמ' אלא משום דזנות אסיר' באשת איש ועבדי' שוגג כמזיד, אבל הכא ביבמה דאין זנות אוסר כדבעי למימ' נשואין יש בה אבל זנות אין בה דלית ליה דרב המנונא, א"כ אין לנו למיגזר הך גזירה דפרי' דאין להצריכה גט לאוסרה אלא משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים.
<h2>דף צג.</h2>
דהוה מייתי ליה כנתא דפירי. פ"ה דהכא הוי דבר שלא בא לעולם משום דלא הגיעו לידו ורחוק היה מהם. ולא נהיר' דכיון דאיתנהו בעולם חשיב שפיר דבר שבא לעולם, ואין לומ' דמיירי שעישר עליהם בעודם בחבורם, דמ"מ חשיב שפיר דבר שבא לעולם כיון שהביאו שליש. והק"ל. אלא נר' לפר' דאותם הפירות היו משל אריס והיה רגיל ליתנם לר' ינאי בכל ערב שבת, ועתה עישר מדבר שלא היה בעולם שעדיין לא היו שלו.
א"ל שפיר עבדת וכו' אלו שבתות וימים טובים. דמשום כבוד שבת יש לעשר עליהם. ותי' דהיכי מייתי מהאי קר' דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הלא מהכא לא שמעי' אלא בשבת וי"ט ומאן דאית ליה אדם מקנה אית ליה בכל ענין. וגם קש' דבכל מקום דקאמ' דאמרי' אדם מקנה לא משמע שיהא מדאורייתא דאי הוי דאוריית' לית מאן דפליג. ונר' לפרש דאין התלמוד מביא קר' לומ' דשפיר עבד שעישר עד שלא בא לעולם דפשיט' ליה לר' ינאי דאדם מקנה ומזה לא הוצרך לשאול אי שפיר עבד, אכן שאל לר' חייא אי שפיר עבד שעישר שלא מן המוקף שהרי לא היו אצלו, והשיב לו שפיר עבדת משום כבוד שבת, ומייתי קר' דכתו' [דברים י"ד] כל הימים אלו שבתות וימים טובים. וא"ת ואמאי שרי לעשר שלא מן המוקף דהוי איסור דאוריית' משום כבוד שבת, ימתין עד שבת ויעשר מן המוקף וליכ' אלא איסור' דרבנן, דהא דתנן [ביצה ל"ו ע"ב] אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת משום שבות הוא. וי"ל דקרא איצטריך להתיר לעשר בתוך השבת שלא מן המוקף היכ' שצריך לכל הפירות שבביתו לאוכלם וצריך לעשר מן האחרות עליהם. וא"ת מ"מ תיקשי מר' ינאי שעישר שלא מן המוקף אמאי לא המתין עד שבת ויעשר מן המוקף כשהביא הארוס פירות דליכא אלא משום שבות. וי"ל דהוי כבוד שבת יותר שבכניסת שבת יהיו פירותיו מתוקנים ויוכל לאוכלם מיד, והשת' מייתי שפיר א"ל שפיר עבדת לעשר מערב שבת למצוא הכל מוכן בשבת שהרי אתא קרא דלמען תלמד וכו' למימ' אלו שבתות וימים טובים דשרו לעשר בתוך השבת אף שלא מן המוקף היכא שצריך לכל הפירות, א"כ משום כבוד שבת נמי שרי לעשר מערב שבת וימצא בכניסת שבת הכל מתוקן. י"מ דשאני הכא דהוי תרומה פירות דהוייא דרבנן, ומייתי ראיה דשפיר עבד, דכמו דאף שלא מן המוקף דהוי דאוריית' בתרומה דאוריית' שרי לעשר משום כבוד שבת כדמוכח קרא, כמו כן דין הוא דבתרומת פירות דרבנן שרי לעשר מערב שבת אע"ג דיכול להמתין עד שבת ולעשר מן המוקף.
<h2>דף צג:</h2>
לכשיביאו שליש. דאם הביאו שליש כבר קרינא ביה דבר שבא לעולם דאז נגמרה מלאכתו למעשר דנפקא לן [ר"ה י"ג ע"א] מדכתו' [ויקרא כ"ה] ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש.
או דילמ' טעמ' משום דדייקא ומינסבא. וא"ת והא אמרי' בהדיא טעמ' משום דאשה דייקא ומנסבא [עי' לעיל פ"ח ע"א]. וי"ל דודאי ידע דטעמ' משום הכי, אכן בעי אי הוי עיקר טעם וא"כ היכ' דאיכ' למימ' לא דייקא שפיר משום דרחמא ליה לא תשתרי בעד אחד, או אם עיקר טעם משום דמילת' דעבידא לאיגלויי לא משקר וגם טעמ' משום דדייקא ומינסבא אכן לא בעינן רק דיוק מעט ומועט ואפי' היכא דאיכ' למימ' דרחמא ליה תשתרי בעד אחד.
ואיכ' דאמרי הא לא תיבעי לך להתירה ליבם, דודאי עד אחד נאמן דאיהי נמי מהימנא דתנן מת בעלי תתייבם. וא"ת ומאי ס"ד מעיקרא וכי לא ידע המקשה הך מתני'. וי"ל דס"ד דנהי דאיהי מהמנא מ"מ עד אחד לא מהימן דדוקא איהי מהמנא דאינה מעיזה פניה לומ' מת אם אינו מת אבל כי איכא עד אחד דמסייע לה מעיזה ומעיזה ומשקרת, ולהאי איכא דאמרי סבירא ליה איפכ' דכיון דאיהי מהמנא כ"ש עד אחר.
כי תבעי לך יבמה לעלמא. שהעד אומ' מת בעליך ואחר כך מת בנך. וא"ת הא נמי תיפשוט, דלקמן אמרי' פרק האשה [קי"ח ע"ב] האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאתה ואמרה מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת, וכיון דאיהי מהמנא כ"ש עד אחד דהכי משמע ליה להאי לישנא. וי"ל דהיינו דוקא היכא שהיתה בחזקת התר לשוק כגון שהיו לו בנים ומ"ה מהימנא, אבל הכא מיירי שהיא בחזקת איסור לשוק דכשהלך בעלה למדינת הים לא היו לו בנים ומזה קא בעי אי נאמן העד לומ' שהיו לו בנים במדינת הים ומת ואחר כך מת בנו. וא"ת א"כ מאי קאמ' הא [לא] תיבעי לך דאפי' איהי מהמנא, אפי' להתיר אשה ליבם יכול למצוא בעייא שלו היכא דאיהי לא מהמנא כגון שהייתה בחזקת איסור ליבם שהיו לה בנים וליבעי אם עד אחד נאמן לומ' מת בנך ואחר כך מת בעליך. וא"ל (דהכא) [דהוה] מצי למימר ולמיבעי יבמה ליבם, והא דקא בעי מיבמה לעלמא הכי הוה עובדא שבא לפנינו. אין הלשון משמע כן דקאמ' כי תיבעי לך יבמה לעלמא משמע דבענין אחר לא מצי למצוא בעייא שלו. וי"ל דמ"מ הוה פשטי' ביבמה ליבם דעד אחד מהימן אפי' היכ' שיש לה חזקת איסור, דכיון דאין חזקת איסור אפי' איהי מהימנא א"כ סברא שיש להאמין עד אחד אפי' היכא דיש לה חזקת איסור דמהך מעלה יש לנו שפיר לומ' דעדיף עד אחד מבעל דבר. ולא נהיר' דא"כ הדרא קושייא לדוכתין, דליפשוט יבמה לעלמ' מדאמרי' לקמ' דאיהי מהמנא לומ' מת בעלי ואחר כך מת בני לכל הפחות היכ' דלית חזקת איסור, וא"כ יש להאמין עד אחד אפי' בחזקת איסור כדפי' דיותר יש לנו להאמין עד אחד מבעל דבר. לכן נר' לפר' דמיירי שפיר הכא בחזקת התר ומ"מ לא מצינו למיפשט יבמה לעלמא מדלקמן דמהימנא לומ' מת בעלה ואחר כך מת בנה במגו דאי בעיא אמרה מת בעלה לבד ותשתרי לעלמ' משום בנה שהוא חי, אבל בעד אחד שמא שונאים שכרוהו לקלקלה. וא"ת הכא נמי איכ' מגו דאי בעי לקלקלה הוה מצי למימ' מת בעלה לבד. וי"ל דשמא איערומי קא מערים לקלקלה דאיהו סבר אי אמינא מת בעלה לבד לאחר זמן תשמע שמת בנה ותבדוק אם מת קודם בעלה או אחר בעלה, אבל כי אמ' מת בעלה ואחר כך מת בנה כי שמעה לאחר שמת בנה לא תשים על לבה לבדוק מתי מת שהרי כבר שמעה שמת בנה.
<h2>דף צד.</h2>
לאיסור כרת היתרת לאסור וכו'. פ"ה לאיסור אשת איש. ולא נהיר' דא"כ הוה ליה למימ' לאיסור מיתה. ועו' דעל זה אנו דנין לומ' דאע"ג דנאמן באיסור אשת איש לא מהימנא הכא משום דסנייא ליה. ונר' לפרש דאיכ' איסור כרת להתירה ליבם, לאיסור כרת היתרת ולא אמרי' לא דייקא משום דרחמא ליה, לאיסור לאו להתיר יבמה לשוק לא כל שכן דלא אמרי' משום דסנייא ליה לא דייקא.
זימנין דסנייא ליה. וא"ת כיון דפשיט' ליה דלא אמרי' דלא דייקא משום דרחמא ליה אמאי יש לנו לומ' דלא דייקא משום דסנייא ליה. וי"ל גדולה שנאתם מאהבתם, דאם אוהבת אותו זהו בגלל מעלותיו וכמו כן תמצא אחר, אבל כששונאה אותו יראה פן תלקח אליו, ועי"ל טעם גדול דא"ל כי רחמא ליה לא דייקא דאף כי אוהבת אותו אין בידה ליקח אותו דשמא לא יחפוץ לקחתה ויחלוץ לה, אבל יש שפיר לומ' משום דסנייא ליה שזהו בידה דמשום דסנייא ליה אומרת שמת להנשא לשוק.
חיישי' אקלקולא דידה ודייקא קמ"ל. דלא מהימנא משום דזימנין דסנייא ליה והיא גופה קמ"ל דלא מהימנא, ולא אתי למידק הא עד אחד מהימן דלהיא גופה איצטריך. ויס"ג קמ"ל כי חיישי' אקילקולא דידה כגון באשת איש, אבל אקלקולא דזרעה כגון יבמה לשוק לא חיישי'. ולא נהיר' דהא ביבמה לשוק נמי איכ' קלקולא דידה כדאמרי' לעיל [צ"א ע"ב] הכונס יבמתו ונמצאת איילונית וכו' תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה, וכר' עקיבא אתיא ואנן לר' עקיבא איירי' הכא. ועוד כיון דקאמ' דחיישי' אקלקולא אמאי תני אינה נאמנת לומ' מתה אחותי שאכנס לביתה הלא באחות אשה איכא כרת וא"כ איכ' קלקולא. אלא נר' דלג"ל כפ"ה.
<h2>דף צד:</h2>
ואע"ג דאזול אשתו וגיסו. צ"ל דפשיט' לתלמודא דאיירי בכי האי גונא ולא מיירי בשאין לה בעל, משום דבסתמא איירי' דומיא דסופא דאמ' ר' יוסי כל שפוסל על ידי אחרים פוסל על ידי עצמו ולקמן [צ"ה ע"ב] מוקי לה דאזול אשתו וגיסו וכו', א"כ ת"ק נמי איירי בכי האי גונא. ולקמן אפרשנו בע"ה.
לימא מתני' דלא כר' עקיבא דתנן כל עריות וכו' ור' עקיבא מוסיף אף אשת אח ואחות אשה. פ"ה ולא ידענא טעמ' אמאי, דהא לא שייך למימ' גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו משנישאת כמו באשת איש דהא אפי' גירש האחת אסור באחותה. וכן אשת אחיו אסור בה אפי' גרשה אחיו, ולא הוי טעמ' רק משום קנס. ותימ' אמאי הוצרך לומ' ואע"ג דאזול אשתו וגיסו, ולא פריך בהדיא לימ' מתני' דלא כר' עקיבא, ודוחק הוא לומ' דמילתא באפי נפשיה היא ולא קאי זה לזה. ונר' לומ' דאי לאו הכי הוה מצינן למימ' דאתייא כר' עקיבא ור' עקיבא מיירי דוקא באזול אשתו וגיסו למדינת הים, וטעמ' משום דכיון דמהנו נישואין לאסור אשת גיסו אהנו להצריכה גט ממנו, אבל מתני' מיירי באין לה בעל. אבל השתא דמשמע לתלמודא דמיירי מתני' באזול אשתו וגיסו דומיא דסיפא דר' יוסי אומ' כל שפוסל וכו' כדפרישי' לעיל, א"כ לא אתיא כר' עקיבא דהוה לה אחות גרושתו דלר' עקיבא בעיא גט מיניה אע"ג דלא שייך גירש זה ונשא [זה] דבכל ענין מיתסרא, מ"מ משום דהיא אשת איש קנסי' ליה ובעיא גט כמו באשת איש דרישא.
מאסורא לא מעטה קרא. פ"ה דמ"מ יש בה לאו וכרת. ולא נהירא דהא לאו וכרת לא ידענא אלא מאותה פרשה דכת' בה שריפה וכיון דקאמ' דלא מיירי בחמות לאחר מיתה מנלן איסורא, ונר' דר"ל איסורא משום דכתו' [דברים כ"ז] ארור שוכב עם חותנתו.
<h2>דף צה.</h2>
למזיד מנלן. להכי בעי תלמודא קרא להתיר מזיד, דס"ד לאסור מזיד מק"ו דלקמן ומה במקום שבא על איסור קל וכו'.
<h2>דף צה:</h2>
איסור קל אשת איש. וא"ת מה לאשת איש שכן יש בה מיתת ב"ד תאמר באחות אשה דלית בה רק כרת, ונהי דאין האוסרה אוסרה כל ימיו, מ"מ פירכא גמורה היא כיון דשמעי' ביה חומרא שאינה באחות אשה. וי"ל דלא בעי ללמוד חומר' אלא איסורא, וא"כ איסור קל הוא שאינו גדול כאיסור אחות אשה שאסורה כל ימיו. אבל תימה מה לאשת איש שכן ניטמא הגוף וי"ל דעבדי' ק"ו מספק סוטה דשמא לא ניטמא הגוף.
הא דאזול אשתו וגיסו הא דאזול ארוסתו וגיסו. פי' הא דקאמ' ר' יוסי כל שפוסל על ידי אחרים, והא דקאמ' כל שאינו פוסל מיירי בתרתי. וה"ק ר' יוסי אשתו וגיסו דליכ' למימר תנאה הוה ליה בנשואין וכו', דאי הוה מצינן למימ' תנאה הוה ליה בנשואין הוייא פסולה לגיסו שיאמרו תנאי היה לזה באשתו שהלך למדינת הים ולא נתקיים ולא הייתה אשתו, ושרי באשתו שנשא, ואי משום שיש לה בעל איכ' למימ' שנתן לה גט ומעתה צריכה גט מזה שנשאה ואסורה לגיסו שיאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו. אבל השת' דליכא למימ' תנאה הוה ליה דאין תנאי בנשואין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אינה פסולה לגיסו דלא שייך למימ' גירש זה ונשא מחזיר גרושתו כדאמרי' ברישא האשה שהלך בעלה למדינת הים, והכא אפי' גירש אשתו אסור באחותה כל שבחייה. אבל ארוסתו וגיסו דאיכא למימר תנאה הוה ליה בקדושין ולא נתקיים ולהכי נשאה ונמצא שפוסל על ידי אחרים פסולה היא לגיסו דאמרי' תנאי הוה ליה בקדושי אחות אשתו שנשא וגירש גיסו ונשא הוא והוי גיסו מחזיר גרושתו משנישאת וא"כ פוסל על ידי עצמו. וא"ת ות"ק איך סבר דאף מן הנשואין אסורה אשת גיסו לגיסו דלא מחלק בין אשתו לגיסו, הלא לא שייך לומ' גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו כמו ברישא דפרקי' [פ"ח ע"ב] דבכל ענין אסורה וכ"ע ידעי דאין תנאי בנישואין. י"ל דסבר טעמא דרישא דפרקי' דאשתו לא הוי משום גזירה שמא יאמרו גירש זה וכו', אלא משום דכיון דעבדי איסור' קנסוה רבנן כפ"ה.
ושמואל אמ' אינה כאשת איש. ואמאי הא איכ' למימ' תנאה הוה ליה ליבם בקדושי' ולא היתה אשתו ושריא לזה שנשאה וא"כ אסירא לחזור לו לייבם, אע"ג דלא שייך למימ' גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו כמו באשת איש דהא בכל ענין אסירה אשת אחיו, מ"מ איכ' למיחש שמא יאמרו תנאי הוה ליה בקדושי' כמו דאמ' ר' יוסי לעיל ונמצא שנושא היבם שהלך למדינת הים גרושת אחיו.
דילמ' אדר' אמי. דלא מיירי כלל בתנאי קסבר דלא מסקי אינשי אדעתייהו תנאה כלל ולא תיקשי משמואל לשמואל. וא"ת מ"מ תיקשי משמואל לשמואל דכי היכי דאמ' שמואל לעיל דעל פי ב"ד אסורה אשת גיסו אגיסו אע"ג דלא שייך שמא יאמרו גירש זה ונשא זה דבכל ענין מיתסרא משום אחות אשה, כמו כן נימ' הכא דאסורה לבעל כאשת איש דמה לי אחות אשה מה לי אשת אח. וי"ל דדוקא באחות אשה שייך לומ' גירש זה ונשא זה כגון היכא שבא גיסו ממדינת הים קודם לאשתו ואז מן הדין אסורה עליו גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה, ואחות אשתו לא הוייא שנאמר אשתו מתה במדינת הים ומעתה לא תותר לו אף כי באה האשה אחרי כן, אבל הכא לא שייך לומ' גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה דמיד שבא היבם גלוי וידוע הוא שאסורה לזה שנשאה משום אשת אחיו ואפי' גירש אסורה לעולם. ולא נהיר' דא"כ הוה ליה לאפלוגי לעיל בין היכא שבא גיסו קודם לאשתו והיכא שבאה אשתו קודם לגיסו. ועוד מאי טעמ' דשמואל דאמ' שרייא ליה נהי דלא שייך למימ' גירש זה ונשא זה וכו', מ"מ יש לנו לומ' כיון דעביד איסור' קנסו רבנן דהכי משמע לעיל קודם שתירץ ר' יצחק נפחא. ועוד לרב נמי קש' דמשמע דאסירא לבעל משום דקידש דאיכא למימ' תנאה הוה ליה בקדושין אבל אי לאו הכי לא, ואמאי לימ' כיון דעבד איסור' קנסוה רבנן. ונר' לריב"ן לפרש דלא קש' משמואל לשמואל דלעיל היינו משום דנישאת על פי ב"ד דלא דייקא שפיר עבדא איסורא ולהכי קנסוה רבנן דאסירה לבעל, אבל הכא איירי לשמואל דנישאת על פי עדים דלא עבדא איסורא דלא מצייא למידק טפי ולא קנסוה רבנן. אכן לעולם לא אמרי' טעמ' משום גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה. ורב סבר דוקא משום דקידש אבל נשא דליכא למימר תנאה הוה ליה בנישואין שרייא לבעל כיון שנישאת על פי עדים לא עבדא איסור' ולא קנסוה רבנן.
<h2>דף צו:</h2>
אי ביאת ראשון ביאה ביאת שני אינה ביאה. ופ"ה במתני' דמיירי שבא עליה שני בשוגג דאי במזיד הייתה נהרגת כדאמרי' [נדה מ"ה ע"א] שכל העריות מומתין על ידו. ולא נהיר' דכיון דאשת קטן היא לא מיקטלא דהא אמרי' [קידושין י"ט ע"א] כי ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן. ונר' לפר' דודאי מיירי בבא עליה בשוגג דאי במזיד הייתה נאסרת על הראשון דנהי דלא מיקטלא מ"מ נאסרת היא על בעלה.
<h2>דף קא.</h2>
חלצה במנעל של עור רך כעין שלנו חליצה כשרה דיעבד אבל [ל]כתחלה לא כדמפרש בגמ' [ק"ב ע"א] גזירה משום מנעל המרופט שניטל גבו, אבל עיקר חליצה בסנדל והוא של עור קשה ומשנפסק אין לו תקנה ואין דרך לנועלו עכ"ל. לפיכך טוב לחזר אחר מנעל שעורו עב.
מן הארכובה ולמעלה. פירש"י נחתך רגלו מן הארכובה ולמעלה וחלץ למעלה מן הארכובה. ול"נ דא"כ היכי קאמר אם נחתך רגלו מן הארכובה ולמטה חליצתו כשרה, האמרי' לקמן [ק"ג ע"א] בפירוש אמר אמימר האי מאן דמסגי על לחותא דרגליה לא חלץ, פירוש שרגלו הפוך ודורס בעליונו של רגל לחותא לשון לווחין פלנק"א בלע"ז כלומר שאינו דורס ממקום מדרס רגלו, ואמ' נמי לקמן [שם] אמר אמימר לא בר אזבו חליץ ולא בר קיפוף חליץ, שני ספדנים היו דאחלשוה לדעתיה דרב אשי ואיתהפוך כרעייהו, וכי גרע היכא דאיתהפוך כרעייהו מנחתך רגלו מן הארכובה ולמטה דאמר הכא דכשר. לכפר"י וכן נמצא בירושלמי [פי"ב ה"א] מן הארכובה ולמעלה אקשרי רצועות המנעל שאם נקשרו רצועות המנעל מן הארכו' ולמע' פסולה, מן הארכובה ולמט' כשי', ולעולם מיירי שרגלו שלם. ולעי' בפ' החו' פי'.
גמר' שיודעין להקרות. בעל', אבל שאר דינין אינן חושש' כל כך דאפשר לשאל לבקי כך וכך עשינו, אבל הקריא' היאך ישאלו אם קראה יפה כיון שאין יודעין להקרות.
זקנים שנים. ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים. זקני שנים. וקראו לו זקני עירו. ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים לא חשיב, דכיון דכת' הזקנים אהנך דלעיל קאי. לר"ש. ול"נ דגבי גזירות וחבלות בענן ג' מומחין משום דין דכת' ג' אלהים בפרש' [סנהדרין ג' ע"ב], ולא אמרי' דקאי אלהים בתרא אהני דלעיל. לכפר"י דלא חשיב האי לעיני הזקנים לפי דלא סגי דלא כת' לעיני כדדרי' בסמוך לעיני פרט לסומים וא"כ לא סגי דלא כת' הזקנים דהיכי (מ)[ל]כתו' ונגשה יבמתו (אלא) [אליו] לעיניהם ה"א דקאי אחולץ וקא ממעטנא חולץ סומא.
לרבויי אפי' שלשתן הדיוטות. תי' דהכא מצריך קרא לרבות הדיוטות, ובפ"ק דסנה' [י"ג ע"ב] דרשי' וסמכו זקני העדה [ויקרא ד'] אי זקני יכול זקני השוק ת"ל עדה מיוחדין שבעדה, ואמאי איצטרי' קרא הכא לרבות הדיוטות. י"ל דשאני הכא משו' דכת' השערה דמשמע מקום ישיבת ב"ד.
<h2>דף קא:</h2>
בישראל אחרינא כתו'. תימ' דהכא תרי בישראל, ובפ"ק דקידו' [י"ד ע"א] דריש לה לדרשה אחרינא כיון שנחלץ לה נעל הותרה לכל ישר'. וי"ל דדרשא דהכא דצריך שיענו כלם חלוץ הנעל היינו מדסמיך ונקרא שמו אבישראל.
וקראו לו הן ולא שלוחן. הכא משמע דאין שלוחו של אדם כמותו וניגמר מהכא בכל דוכתא דלא אמרינ'. וי"ל דשני כתובין הבאין כאחד הן ואין מלמדין, חדא הא ואידך [ויקרא ג'] וסמך ידו על ראש קרבנו, ודרש' [מנחות צ"ג ע"ב] ידו ולא יד שלוחו. תי' א"כ למה לי קרא בעלמא למימר דשלוחו כמותו נגמ' מהכא מדגלי הכא בשני כתוב' הבאי' כאחד דאין שלוחו כמותו הא בעלמ' שלוחו כמותו. בב"ד של ישר' ולא בב"ד של גויים ואנא גוי אנא. פ"ל פ' החולץ [מ"ה ע"ב].
<h2>דף קב.</h2>
גר דן את חבירו. פרש"י בדיני נפשו' דאלו בדיני ממונות אפי' ישר' דתנן [סנהדרין ל"ב ע"א] הכל כשרי' לדון דיני ממונות ואמ' [שם ל"ו ע"ב] הכל לאתויי מאי לאתויי גר עכל"ה. ולעי' בפ' החולץ [מ"ה ע"ב] הארכתי.
שום תשי' עליך מלך. דיין בכלל, דכת' [משלי כ"ט] מלך במשפט יעמיד ארץ, אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום יעמיד ארץ.
ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישר'. אמ(ר)ו לאו דוק' אלא נקט לה לאשמועי' דלא סגי מאמו מישראל אלא בעינן שיהא אביו מישר', מיהו באביו בלא אמו סגי, וספק ביד מורי אי פסילנא דורות כדפסילנ' לכהן בת גר ואפי' בת כהן גר.
ה"ג וכי חולצין במנעל. ול"ג והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו שאין מנעל כתו' בכל התורה אלא נעל כגו' של נעלך וגו' [שמות ג'], שלף איש נעלו [רות ד'], (ואע"ג) דמשמע בין מנעל בין סנדל, מנעל לשון חכמים ונעל לשון תורה. והא דאמרת מנעל לכתחל' אסו' לאו מקרא יליף אלא משום גזי' כדלק', והא דכתו' באוריית' [דברים ל"ג] ברזל ונחשת מנעליך לשון מנעל ובריח הוא.
אע"ג דאית ביה חומרתא. נויילש בל'. קטרינן ביה מיתנא. רצועות. וכן אנן נוהגין האידנא לעשות בסנדל של חליצה נוייל"ש ורצועות לקשור סביב השוק וטוב ליזהר שלא יהו אזני המנעל רחבות יותר מדאי שלא יכרכו זו על זו אלא כדי לכרוך סביב השוק בלבד כדי שתגיע אזן זו לחברתה ולא יותר.
(על הגליון) [כתב] הרי"ף ז"ל דסנדל הוא תאסומא בלשון ישמעאלין, ומה שפי' הר"ח ז"ל לא הוה ידעינן מאי ניהו עד דאתפרש לן מפומא דגברא רבה דחזנהו ואמ' דהכין קא עבדי ליה תחת כף הרגל תוחבין... עד שהוא... ואינו עולה למעלה מן הכף על כף הרגל שאין בו דפנות כי אם מאחוריו שבו נכנס העקב ובאותו מקום מעלה דפנותיו עד קרסוליו... נקבים משני צדדין על קרסוליו ושתים סמוך לאצבעותיו אחד מימין ואחד משמאל ומושך רצועה מן הימין לקרסולו השמאלית ומן הימנית לרוח אצבעותיו השמאלית נמצאו שתי רצועות מונחות על גב הרגל כמו שתי... כך שמעתי. ואע"פ שהעיד עליהן שהם תפורין בפשתן ואמרי' לקמן [ע"ב] סנדל התפור בפשתן פסול לא קשיא מידי דהא ודאי לא שרינא אלא... הרצועות כדין מצות חליצה ומשום דמהדק טפי וקשור על גבי הרגל כמו שפרשתי מ"ה הוה חליץ ביה, תדע שהרי מנעל וסנדל שלנו תפור בפשתן ואין עושין אחת ברצועות ואפי' הכי קאמ' דידן אע"ג דאית בה חומרתא קטרינן בה מותנא כי היכי דתהוי חליצה מעליתא ובודאי בדעביד לה כהוגן מיירי שיהא תפור ברצועות דהא בפשתן אסור הכא נמי לא שנא. ע"כ. והמנעלים שקורין הישמעאלים אלמוקי הם עשויין כאשר פרשתי בסנדלא דטייעי אלא שרצועותיו והנקבים שלו משונים ממנו והן עשויות כך שתי נקבים יש לו בעקבו על קרסולו ורצועה עולה מזה לזה כלפי הרגל והיא מרווחת עד שמושכת ומגעת באמצעות עד אמצע הרגל ותחת כף הרגל עושין נקב אחד באמצעיתו כנגד האצבעות ומשם עולה רצועה אחת בין האצבעות על הרגל ונקשרה שם הרצועה האחרת ונמצאה מונחת על גב הרגל כעין קשת וראשיה מגיעין ונקשרים בקרסולים.
<h2>דף קב:</h2>
סנדל שתפור בפשתן. שתפרו בחוט בגד פשתן כעין שתופרין בתוכו לבדין שקורין פיינור"א. ל"א תפור בפשתן כלו' במשיחה כעין שלנו, אין חולצין, דבענן כולו של עור כדכתו' [יחזקאל ט"ז] ואנעלך תחש, אלמ' לא קרי נעל עד שיהא כולו עור וכן הלכ' שצריך שיהא תפור מעור ולא ממשיחה.
<h2>דף קג.</h2>
קב הקיטע. דאמ' חליצתו כשרה, אלמ' חשיב ליה מנעל. מני ר' מאיר. (אלמ') [דלא] בעינן דומיא דתחש שהוא של עור דתנן הקיטע יוצא בשבת. באנפליא של בגד [חליצתה פסולה]. אלמ' בענן דומיא דתחש של עור, וא"כ ק' ריש' לסי'. וא"ת אמאי לא פריך ה"נ עלה ממתני' דקתני באנפליא חליצת' פסולה אלמ' בענן דומיא דתחש, והדר תני סנדל של עץ חליצתו כשר', אלמ' לא בעי דומי' דתחש. וי"ל ממתני' ליכא לאותובה דעלה ודאי מצי לשנויי כי תנן סנדל של עץ חליצתו כשר' במחופה עור ולא שייך למיפרך עלה ליפלוג וליתני בדידה. הכא אמ' של שעם חליצת' כשר' אלמא מנעל הוא, ואמ' במס' יומ' [ע"ח ע"ב] דכמה אמוראי נפקי ביום הכיפו' במנע' של שעם אלמ' לאו מנעל הוא. וצ"ל דשני מיני שעם הם.
פי' רש"י במס' שבת פ' במה אשה [ס"ה ע"ב] דפליגי ר' מאיר ור' יוסי בקב הקיטע, ר' מאיר חשיב כמנעל ומלבוש הוא ור' יוסי לא חשיב ליה כמנעל ומשאוי הוא. (ותירץ) במס' יומ' [ע"ח ע"ב] קאמ' דאסור לטייל בו ביום הכיפורים אלמ' לכ"ע מנעל הוא, ומוקי' התם פלוגת' ר' מאיר לא גזר דלמ' נפיל ואתי לאתוייה, ור' יוסי גזר דלמ' נפיל ואתי לאתויי. וא"כ הכא אמאי קאמ' קב הקיטע מני ר' מאיר היא, דר' יוסי נמי מצי לאוקומי כיון דלכ"ע מנעל הוא. וי"ל כיון דר' יוסי חייש דלמ' נפי' ואתי לאת' הוי מנעל גדול שאינו יכול להלך בו ופסול לחליצה.
רגל פרט לבעלי קבין. דפטורי' מן הראיה, אלמ' שוק לאו רגל הוא. לפי' רש"י דפי' במתני' נחתכו רגליו מן הארכובה ולמטה כשר' פריך שפיר להדיא, ולפר"י נמי פריך הכי כיון דשוק לאו רגל הוא מה לי אם נקשרו מן הארכו' ולמט' או למע'.
ת"ש לא עשה רגליו. כאן פרש"י יפה לא השיר שער זקן התחתון, ולעי' בפ' החולץ [מ"ח ע"א] לא פי' כן.
<h2>דף קג:</h2>
המסוליים. לשון המדר' הוא [עי' שהש"ר א' ט'], ראשית חכמה יראת י"י [תהלים קי"א], וכת' [משלי כ"ב] עקב ענוה יראת י"י, מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליאתה. שאין לו עקב. פרש"י שול"א. וק' דתנן במס' כלים [פכ"ו מ"ד] גבי מנעל נפסק עקבו ניטל חוטמו, וא"כ מאי עקב ומאי חוטם. ועוד דכ' [בראשית כ"ה] וידו אוחזת בעקב עשו והתם לאו שול"א הוא. ועוד דאמרי' במס' נדה [נ"ז ע"ב] ראתה דם בעקבה טמא משו' דקאי נגד התורפה, והתם לא שייך לפרש שול"א. לכ"נ לר"ת דהוא טאלו"ן.
<h2>דף קד.</h2>
אף [ר]יבים ביום. פרש"י וחליצה דין הוא משום דכתו' זקני דמשמ' סנדרי' כדכת' [במדבר י"א] אספה לי שבעים איש מזקני ישראל.
<h2>דף קד:</h2>
ובא לפני ר' עקיבא בבית האיסו' והכשיר. תניא בתוספתא ר' יוחנן הסנדלר היה הולך לפני בית האיסורין שר' עקיבא אסור שם ונשא מנעלים על כתיפו והיה צועק מנעלים למי מנעלים למי, חלצה בינו לבינה מהו, וכל זה היה עושה כדי שלא יבינו אומות העולם דללמוד תורה היה ר' עקיבא תפוס, אודיק ר' עקיבא בבזעא דדשא יש לך כושר יש לך כושר, והבין ר' יוחנן הסנדלר דכשרה היא, והיינו האי דקתני הכא ובא ר' עקיבא והכשיר.
<h2>דף קה.</h2>
אלא לאו לאחין. פרש"י לאשמע' דאיפסל מן האחין דקיימ' לן במס' גיטי' פ' כל הג' [כ"ד ע"ב] כל מקום ששנו חכמים חליצה פסולה פסולה ופוסלת על האחין, גט פסול פסול ופוסל (על) מן הכהונה עכ"ל. ול"נ דהא פליגי אמוראי בהא התם דאיכ' מ"ד חליצה פסולה ואינה פוסלת. לכנ"ל מדקתני קראה ולא חלצה ולא (קתני) [רקקה] אין כאן בית מיחוש והכא קתני רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה, ודאי פוסלת מן האחין סבירא ליה מדשני בלישניה.
לא הוה בידיה אתא שאי' בי מדרשא. ובבר' רב' [פ"א ב'] אמ' כי הא אתא לקמיה דר' וא"ל כך וכך שאלו ממני ולא ידעתי להשיב להם עד שפשטו מעצמן, והאי דלא פשט להו מעיק' מפני שהיה מתגאה על שהיו מכבדין אותו מאד והיו מושיבין אותו במטה של זהב, לפיכך לא ידע להשיב להם שהגאוה משכחת לאדם תלמודו [פסחים ס"ו ע"ב].
ה"ג רבה ואביי מדבית עלי קאתו. ול"ג רבא, דהא רבא לא היה כהן כדאית' בפ' הזרוע [חולין קל"ג ע"א] דא"ל לשמעיה שהיה כהן זיל זכי' במתנות אבל הוא לא רצה לזכות שלא היה כהן. ועו' דאמ' הכא דרבה חי ארבעי' שנה ואביי חי שתין שנין, ובפ' אע"פ [כתובות ס"ה ע"א] מצינן שחי רבא אחר אביי דאתיא חומה דביתהו דאביי לקמיה דרבא דליפסיק לה מזוני, ואין לומ' דאביי נולד קודם יותר מכ' שנה, שהרי מצינן בפ' שלש' שאכלו [ברכות מ"ה ע"א] דאביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה אמ' להו למי מברכין אביי אחוי טללא רבא נפק לשוקא ואחוי כלפי שמיא, אלמ' קטנים היו שניהם באותה שעה.
<h2>דף קה:</h2>
מתני'. קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל. והאי דלא קתני קטנה בהדי חרשת, משום דר' יוסי פליג בגמרא בקטנה דא' איש כת' בפרשת' אבל אשה בין גדולה בין קטנה אבל אחרשת לא פליג לפיכך פלגינהו מהדדי, ומ"ה נמי האריך בלשונו למיתני ואם [לא] חלצה חליצתו פסולה לאפוקי מדר' יוסי דא' חליצתו כשרה.
גמר'. זו דברי ר' מאיר. דקתני סתמ' דמתני' חליצת קטן פסולה אלמ' מעשה מיהא הוי' לאיפסולי מאחין, אבל חכמים או' אין חליצת קטן כלום אפי' לפוסלה על האחין. וא"ת בריש כל הגט [גיטין כ"ד ע"ב] דפליגי אמוראי גבי קטן ואנפליא חליצה פסולה איכא מ"ד פסולה ופוסלת ואיכ' מ"ד פסולה ואינה פוסל', וכי פליגי אמוראי [ב]פלוגתא דר' מאיר וחכמים דהכא. וי"ל דפליגי בסתמ' דמתני' דקטן ואנפליא דקתני חליצ' פסולה אי פוסלת ממש ואתיא כר' מאיר אי אינה פוסלת ואתיא כרבנן כדפ'.
אבדן. זהו אבא אדן וליש' קלילא נקט.
רבא א' עד שתגיע לעונת נדרים. וה"נ מצינו בפ' התקבל [גיטין ס"ה ע"א] דקא' רבא ה' מדות בקטן הגיע לעונת נדרים נדריהם נדר והקדשן הקדש כנגדו בקטנה חולצת. ותי' דבריש יוצא דופן [נדה מ"ו ע"א] אמ' רבא דוקא למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה. וי"מ דהאי דהכא [ו]בפ' התקבל זהו (רבא) [רבה] וההיא דפ' יוצא דופן הוא רבא, ולא משמע כן, אלא י"ל דרבא דהדא אליבא דר' [יוסי] אמ' ליה וליה לא סבירא ליה.
והילכת' עד שתביא ב' שערות. תלמו' הוא דפסיק הכי וכן הלכה. הלכה חליצה בשלש' ונהגו העם בחמש'.
<h2>דף קו.</h2>
חלוץ לה ע"מ שתתן (לה) [לך] מאתים זוז. זוהי חליצה מוטעת דכשרה ואפי' לא תתן המאתים זוז, ואין התנאי מבטל המעשה, כיון דאי אפשר המעשה ליעשות ע"י שליח [דלא] דמו (תלוי) [לתנאי] דגבי בני גד ובני ראובן. וכן פרש"י.
ישיבתה. ישיבתה מהתייבם, כלו' עכבתה מהתייבם. זו היא עמידתה. תקנתה. ידעת ליה. מכרת בו שום גנאי. אמרה ליה אין ממונא חזא לה כו'. דבר זה היא יודעת בפסול שאינו בא ליבמה אלא כדי לכלות ולאכול ממונה ולגרשה. ל"א בתי עמודי על רגליך דכתו' [דברים י"ט] ועמדו שני האנשים בעמידה. ישיבתה זו עמידתה. קטעת היא או חולה. אמ' לה ידע לה. מכיר הוא בה שרוצה לייבמה. אמרה ליה אין ממונא חזא לי כו'. לשון רש"י.
טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו. מיהו אם יש לו לאדם לדבר לפני שלטון ואו' שהוא יתן ברצון י' ליט' ורוב בני אדם לא יעשו בפחות, ואם מצא אדם שעשיר מלא ביתו בקל כל כך שאינו ראוי ליתן לך רק ה' דינ', א"ה צריך ליתן לו י' ליט' שלימים כיון שהוא לא מצא אדם שיעשה בפחות.
חולצין אע"פ שאין מכירין. לרש"י יבם ויבמה שבאו לחלוץ לפנינו ואין אנו מכירין שהוא יבמה נזקקין להן ב"ד וחולצין. וממאנין. ב"ד נזקקין למיאון אע"פ שאין מכירין בהן ואין יודעין אם קדשתה אמה או אחיה, לפי שמיאון זה לא יועיל לה(תייבם) עד שיבורר לנו שזה בעלה ואמה קדשתה. לפיכך. הואיל ונזקקי' להם ואין מכירין אותן. אין כותבין גט חליצה. עדים הרואים בחליצה ובמיאון אין כותבין ונותנין לה להיות בידה לזכות אלא א"כ מכירין בהם שהם יבם ויבמה. חיישינן שמא טעו ב"ד שחלצו לה ממי שאינו יבמה, וכיון דאין כותבין אלא א"כ מכירין אפי' לאו יבמה הוא ליכא חורבה דכל כמה דלית לה גט חליצה לא נסבי לה. ל"א חיישי' לב"ד טועין. אם יכתבו לה ב"ד גט חליצה ואפי' לא כתבו נמי ואשתומודעינהי חיישי' שמא תראה גט זה לב"ד אחר ויסמכו עליו ולא יבדקו אם פלוני זה הכתו' בגט זה יבמה היה אם לאו (מ)[וי]שיאוה. לש' מורי. לפיכך. הואיל ואין חולצין אלא א"כ מכירין כותבין גט חליצה, עדים שראו שחלצה יכולין לכתוב לה. ואע"פ שאין מכירין לא חיישי' שמא טעו ב"ד וחלצו לה ממי שאינו יבמה עכ"ל. וק' לפי' חדא דלא חיישי' לב"ד טועין דרבא דידיה אינו כמו חיישי' לב"ד טועין דרבא א' רב סחורה. ועוד בפ' יש נוחלין [ב"ב קל"ח ע"ב] מוכח מהכא דרבא חייש לב"ד טועין. לפיכך נ"ל דגר' אפכא, לרבא אמ' רב סחורה גר' ולא חיישי', והפ"י, משום הכי קא' דחולצין אע"פ שאין מכירין דלא חיישי' לב"ד שיטעו (מ)[וי]שיאוה בלא היכרא אחרת ויסמכו על ב"ד הראשונים שחלצה בפניהם. ורבא דידיה אמ' אין חולצין אלא א"כ מכירין דחיישי' לב"ד טועין, פי' אי אמרת חולצין אע"פ שאין מכירין שמא תראה הדבר לב"ד אחר שיטעו ויסמכו על הראשונים (מ)[וי]שיאוה אפי' לא יכירו בה שיבמה חלץ לה. תי' למ"ד חליצה אינה אלא א"כ מכירין, מאי שנא מהא דאמ' פ' (התקבל) [האומר (קידושין ס"ג ע"ב)] האומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה [ובא אחד ואמר אני קדשתיה] ונתן לה גט מותרת אלמא לא בעי' היכר', וכן האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמ' אני קדשתיך ונתן לה גט מותרת אלמא לא בעי' היכר', והכא אמאי אין חולצין אלא א"כ מכירין. ויש לחלק דהתם חייש שמא יסתרו דבריו ויכחישוהו האיש או האשה, אבל הכא ליכא דמכחיש ליה שהרי גם הוא רוצה כמוה. מיהו צ"ע דתנן לקמ' בפ' בת' [קכ"ב ע"א] משיאין על [פי] בת קול ומעשה באחד שעמד על ראש ההר וא' פלני בן איש פל' ממקו' פל' מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאוה. (שזה) [שוב] מעשה באחד בצלמון שא' אני פל' בן פל' נשכני נחש והרי הוא מת והלכו ולא הכירוהו (והלכו) [והשיאו] את אשתו, אלמ' לא בעי' היכרא. ושמא הכא מיירי שגם היבם אינו מכיר בה שהיא יבמתו, כגו' שהיה הוא במדינת הים, וכן גבי מיאון באומרת אי אפשי בפלוני בעלי והבעל אינו יודע. צ"ע.
<h2>דף קיד:</h2>
הא מת על מטתו נאמנת. וא"ת א"כ מת במלחמה מהימנה במגו דמת על מטתו. וי"ל דכיון דאמרה בדדמי ולא כיוונה לשקר לא שייך למימר מגו דאי בעיא משקרי', שאינה חפצה לשקר. וא"ת א"כ מאי בעי בסמוך הוחזקה היא מלחמה בעולם מי אמ' מה לי לשקר, והא לא אמ' מגו כיון דאמרה בדדמי. וי"ל מגו מעליא כי האי דלא מחזקי' בעלמא מלחמ' אלא בדבורה ודאי אמרי'. ומתני' דשלום בינו לבינה ושלום בעולם, מיירי ע"כ דאמרה מת במלחמה, דאי על מיטתו אפי' הוחזקה היא מלחמה בעולם נמי מהימנא, וא"כ ליפשוט ממתני' דהוחזקה היא מלחמה [נאמנת] לומר מת בעלי במלחמה. וי"ל דמתני' מיירי דאמרה מת בעלי סתמ', ובעת שלום אמרי' דר"ל על מטתו, ובשעת מלחמה אמרינן שר"ל במלחמה.
<h2>דף קטו.</h2>
אשה כלי זיינה עליה. ויש לנו לומר שהמתינה עד גמר. וא"ת היכי משכחת מת בעלי במלחמה דלא מהימנא. וי"ל דדוקא בליסטי' יחידי' אבל במלחמה יראה היא להמתין.
<h2>דף קטו:</h2>
וחזינן לאלתר. פ"ה דאם שהו במים חיישי' דילמא אחריני נינהו לפי שהמים משנים צורת האדם. ול"נ דלקמן [קכ"א ע"א] אומר [דמיא] מצמת צמתי, והא דאמ' לקמן [ק"כ ע"א] לאחר ג' ימים אין מעידין עליו, היינו נהרג. ועוד אמרה סימנים ודאי מהימנא, הרי מ"מ עלייהו סמכא ואיכא למימר דאמרת בדדמי כיון דמים כי מלחמה הוו. וי"ל דאמרה בדדמי כי לא יצא הטבוע מן המים, ופריך ואם לא יצא מן המים אשתו אסורה דמים שאין להם סוף אשתו אסורה, ומשני כגון אם (קונהו וחוטהו) [חזינהו] לאלתר כשעלה מן המים מיד, דהתם לא שייך בדדמי, דהכא מצי למיהוי שינה בחי כמו מת, ואין לה במה לטעות ודייקינ' אבל אם המתינו עד לאחר ג' ימים לא מהימנ' דאימר נשתנה מראיתו ואמרה בדדמי. וא"נ לאחר ג' ואמרה סימנין מובהקין דאין עשוין להשתנות לאחר מיתה, ולא על טביעות עין סמכי' שהיה לנו לחוש דלמא תפח אלא אסימנין. ולכ"ע היכא דאיכא סימן מובהק ברוב פרצוף ודאי מהימנא אפי' לאחר ג'. ואע"ג דליכא איניש כה"ג אמ' פ' אלו נערות [כתובות ל"א ע"ב] בשצירף ידו למטה משלשה וכדרבא, שר"ל אי נ' כדרבא.
שומשמי מאי סימני' איכא. וא"ת אפי' הוא יהיב בהו סימני ליהמניה לומר אחריני נינהו במגו דלקוחין הן בידי. וי"ל דאיכא עדים שראו שהפקיד אצלו ועדיין הן אצלו, ובעדים ודאי לא מהימן לומר לקוחין הן אצלי.
ומי חיישי' שמא פנן. וא"ת דילמא שאני התם משום דאין לנו לחוש שמא להקל, אבל מספיקא לא מפקינן משום דשמא פנן. וי"ל דה"נ קולא דקא' טבל, ומעשר ממנו על מקום אחר על ודאי טבל.
אביי אמ' חיישי'. נר' לרש"י דפליגי בלא הוחזקו, אבל הוחזקו כ"ע מודו דחיישי', כדאמרי' בסמוך אפי' (למידי) [לדידי] דלא חיישי' הכא חיישי'. וא"ת לאביי כיון דלא הוחזקו חיישי', היאך תימצא עוד (גבי) גט כשר. וי"ל כשהאשה גיטה בידה ואמרה שקבלה מבעלה אין לנו לומר שהוא משל אחר, אבל כיון דלא הוחזקו וליכא שום כתבא אלא היה שולח יצחק שכיב, וכן בההוא גיטא דאישתכח בנהרדעא, חייש אביי לשני יוסף בן שמעון, שאין הגט ביד האשה. והא דאמ' סוף מכלתין [קכ"ב ע"ב] בעובד' דאותו דמכפר אריה שיחלא שהשיא ר' טרפון אשתו, ואמאי לא חיישי' לתרי אותו. וי"ל דשמא ר' טרפון (לא) בדק שלא היה באותו מחוז רק אותו לבד, ולמחוז אחר לא חש, כדקא' בסמוך בעובד' דענן, דשמא כאן דלא הוה ענן אחר לא חיישי' לענן דמדינה אחרת ואע"ג דחייש לשני יצחק. וא"ת וליתי רבא לנפשיה מפ' כל הגט [גיטין כ"ז ע"א], דההוא גיטא דאישתכח בבי דינא, ומוכח התם דהוי לא הוחזקו ושכיחי שיירת', וקתני יחזיר דלא חיישי' לשני יוסף ב"ש. וי"ל דלא ניחא ליה לאתויי סייעתא אלא מאמוראי קדמונים. עי"ל דשאני התם דאמ' השליח לפנינו שאבד ממנו גט שכתוב בו יוסף ב"ש, ואחר כך נמצא וא' זהו שאבד, ואחרי שיש אמתלא כזו לא חיישי'.
חני בר נני במחוזא שכיחי. והק' בקו' דהא בהוחזקו מודה. ותירץ רש"י דהכי מתמ', כי היכי דלענין שט' בהוחזקו לא חיישי', לענין איסורא נמי [בלא] (ב)הוחזקו לא חיישי'. ובהכי ניחא מה שמקש' העולם היכי מוכח מהתם דלא חיישי' אף היכא [דאיכא ספק. ואכן להנ"ל ניחא דכיון דמוכח מהתם דלא חיישינן אף היכא] דהוחזקו כיון דליכא ספק, ה"נ היכא דאיכא ספק ולא הוחזקו לא חיישי'.
<h2>דף קטז.</h2>
ואביי למאי ניחוש. השתא משמע דאביי לא חייש לנפילה דמלוה, ובפ' גט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] אמ' אותיות נקנות במסירה, רבא אמ' אין צריך להביא ראיה, אביי אמ' צריך להביא ראיה, דחיישי' לנפילה. וי"ל דחיישי' לנפילה דרבים כמו התם שאין שמו כתוב בשטר ואיכא למימר שמא מכרן לאחר ונפלו הימנו או הפקידו אצלו, אבל הכא ששמו כתוב בשטר ליכא למיחש אלא לשני יב"ש כ"ע מודו דלא חיישי'. וא"ת א"כ ק' דרבא דהתם א' אין צריך להביא ראיה אלמא לא חיישי' לנפילה דרבים וכ"ש לנפילה דיחיד, וא"כ היכי מוכח דלא חיישי' לשני [יב"ש] פשי' דהתם ניחוש לה, אלא מאי אית לך למימר חיישי' דלמא מסר להו אין אותיות נקנות במסירה והתם קא' רבא אין אותיות נקנות במסירה.
<h2>דף קטז:</h2>
דארגיל הוא קטטה. פי' [למאן] דא' משקר' יראה היא לשקר כיון דרחמא ליה, ולמ"ד דאמרה בדדמי בדבר מועט אמרה בדדמי.
<h2>דף קיז.</h2>
מת בעלי ותנו לי כתובה אינה נאמנת כלום, דדעתה אכתובה. וכן או' ר"י דהאשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת, גרשתני ותן לי כתובה אינה נאמנת. ויל"ע לעיל [קט"ז ע"א] לוקמה בהכי דפריך וליהמניה כרב המנונא. ומשמע מהכא דרב המנונא מהני' אף לינשא, ובכתובות [כ"ג ע"א] לא משמע כן.
דקאכלה לגורסנא דבי נשה. וא"ת אמאי לא קאמר כמו כן דקאכלה לגורסנא (דאב) [דאם], שהרי האב ירש אמה ובנו יירשנה. וי"ל כגון שהיה לאמו בנין דכרין (דהיינו) [דהם נוטלים] מה שהביאה אמם.
ההוא בדברי תורה. כלו' לפי פנים שאתה נותן לב להעמיק ולהסביר הוא עומד [לך. ל"א] אם רבו מסביר לו פנים הוא מחכים ואם לאו אינו מחכים.
מי מסקא אדעתה דמית בעלה ונפלה קמי אחיו. וי"ל דהתם תינשא אפי' מסקא אדעת' טפי, אבל שנאת חמות לכלתה ההיא מחמת דלא מסקא אדעת' כולי האי. וא"ת חמותה ובת חמותה סניא לה משום דאכלה לגורסנא לאחר מיתה. וי"ל דחמות מיירי שמת בעלה, ובת חמותה [מיירי שמת אביה], דהשתא קאכלה לגורסנא דאם.
<h2>דף קיז:</h2>
לא משום (דאמרה) [דאמרינן לא] מת בעלה. וא"ת אמאי תנשא. וי"ל מידי דהוה אימה דלגבי צרה לא מהימנ' לצרה. ושמא לאחזוקי שקרא כי הא עבדי.
וה"א עולא כל מקום כו'. וא"ת מ"מ לכתחלה לא תנשא משו' לזות שפתים, כי היכי דפריך (פ"ק) [פ"ב] דכתובות [כ"ב ע"ב] אפי' לכתחלה נמי, ומשני לזות שפתים הרחק ממך. ונ"ל טעה ונשאה קודם שבא עד השני הא לא נשא' בעד אחד לא תנשא, ואם נשאת תצא.
<h2>דף קיח.</h2>
טעמ' דא' לא מת הא אי שתקה תינשא. וא"ת מנלן למידק הכי הא לא סגי דלא תצא אמרה לא מת, ואשמעינן דאפי' נשאת מיד אם אמרה מת. וי"ל דדייק ליש' דמתני' אמאי תצא זה שאו' לא מת לא תנשא, דהא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא, משמע דאתא למידק הא אי שתקה תינשא.
תמות נפשי עם פלשתים. וס"ד דאי בתר נדר אמרה מת מהימנא דהויא אמתלא דמעיק' לאסור צרה קמיכוונא.
במחלוק' שנויה [ו]ר' יהודה ור' שמעון הוא. וא"ת הא קיהבי טע' למילתייהו הואיל וזו אומרת שאינו קיים, משמע דאם אחת אומרת שאינו מת הוא הכחשה, ולעיל אמר דאחת אומ' מת תנשא אע"פ שאחת אומרת לא מת. וי"ל דלדבריו דר' מאיר קא'. הריב"ן.
כל לא מת כו'. וא"ת וכי לא ידע ר' יוחנן דמותיב לה מתני'. י"ל דה"פ כל לא מת, כגון שצרתה אומרת לא מת. ומ"מ מותיב ממתני' דמשמע אשה אומ' לא מת, והך אשה היינו צרה.
אמ' אביי אף אנן נמי תנינא. לדבריה(ם) [הוא] שחוששין. וק' (ו)ר' עקיבא מודה בהא, דעד כאן לא פליגי אלא כיון דמהימנא לגבי נפשה להאכילה בתרומה, כדאמ' במתני', אבל הכא לא מהימנא דא' חולצין. וי"ל דדייק ליש' יתירא, שהרי תנא חוששין לדבריה, ולמה לי למיהדר ומיתני בסיפא חוששין לדבריה, אלא למידק לדבריה חוששין הא לדברי צרתה אין חוששין גם היכא דמהימנא לגבי נפשה, כמו בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיב', ולכך מייתי בבא דסיפא ולא בבא דרישא.
<h2>דף קיח:</h2>
א"ל אף אנן נמי תנינא חוששין לדבריה וחולצת. פ"ה דחוק. ונראה דודאי לעולם קים ליה (דסבר') [דסניא] ליבם, דהתנן אין האשה נאמנת לומר מת יבמי שאנשא, וקא מיבעי' ליה אי אמרה מת יבמי רחמא ליה וחוב הוא לה. וכשיני ממתני' מרישא דמת בני ואחר כך בעלי אינה נאמנת להתירה ליבם דרחמא ליה. ואשה נופלת לפני קטן או לפני משומד או' ר"ת דנאמנת, דלא שייך לומר רחמא ליה.
<h2>דף קיט.</h2>
הלך אחר הרוב. וא"ת לעיל [קי"ח ע"ב] גבי ניתן לי בן במדינת הים מת בני ממזר ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת, אמאי לא פריך וליהמניה במגו דאי אמרה מת בעלי גמד', דמספיקא אין לנו לומר דיש לה בן, דרוב נשים מתעברות. וי"ל דלעיל מיירי דאיכא עדים דאמרי בנה מת ולא ידעינן אם מת בעלה לפניו או לאחריו.
סיפא דאיתחזק לשוק ולא חיישי'. אבל יצתה מלאה איתרע חזקתה, ונהי (דליכא) [דאיכא] רוב דמותרות לשוק, (ו)איכ' [רובא] דנקבות ונפלים וזכרים מועטים, מ"מ כיון דליכא חזקה חייש ר' מאיר למיעוט. ור' (יהודה) [יהושע] סבר דחזקה לאו מיתרעא במה שהיא מעוברת, דאכתי איכא חזקה, והוי מיעוט דמיעוט. אבל ברישא מודה דלא תנשא ולא תתייבם, דחייש למיעוט הואיל והיא בחזקת זקוקה וגם [איכא מיעוט] אינן מתעברות, כיון דאיכא חזקה מסייעא חייש ר' יהושע.
פסק ר"ת דהלכה כר' מאיר דחייש למיעוט הואיל וסתם לן תנא דמתני' כותיה. ועוד מדתני' בבכורות פ"ג [כ"ג ע"ב] ר"ג או' הלוקח בהמה מניקה אינו חושש שמא בנה של אחרת היה, דחזקה לא מרחמא אא"כ ילדה, משמע דוקא משום מניקה אבל משום חלב לא אע"ג דרוב אינן חולבות אא"כ יולדות, אלמא סבר חיישינן למיעוט, והתם [כ"ד ע"א] פסיק הלכה כר"ג. וק(א)' דא"כ אמאי לא חיישי' לבדוק מי"ח טרפות וניחוש למיעוט. ועוד דפ"ק דחולין [י"א ע"ב] פריך לר' מאיר היכי אכיל בשרא. ואו' ר"ת דודאי היכא דליכא חזקה מסייעא למיעוט לא חיישי' למיעוט, כגון י"ח טרפות, אבל בשמע' דאיכא חזקה דמסייעא למיעוט, וכן בהך דבכורות העמד בהמה בחזקת שלא ילדה. מיהו ר' יהודה א' התם חלב פוטר או למיעו' לא חייש. לכפר"י דגבי בכור ליכא חזקה מסייעא למיעוט, דאדרבה איכא חזקה אחרת נגדה, העמד ולד בחזקת שאינו בכור, דעד שלא יצא מרחם אינו בכור, דאינו תלוי אלא בפטר רחם, ולהכי פטר חלב לר' יהושע. והך דר"ג לא פטר לבהמה אלא משום דמרחמא, ה"ה נמי דבחלב גרידא נמי פטר, אלא נקט מילתיה בבהמה דידעינן בה שהיא מן המיעוט שחולבות קודם שיולדות. מיהו ק' דהא ר' עקיבא קא' התם חלב אינו פוטר, אלמא חייש למיעוט אע"ג דליכא חזקה דמסייעא, וא"כ ליבדוק בי"ח טרפות. ואר"כ פ' בפר"ת ומדר' יהושע לא קא' רב ה"נ פליגי, דר' יהושע לא חייש למיעוט כיון דאיכא חזקה דולד ושבקינן חזקה דבהמה, ולר' עקיבא חזקה דבהמה עיקר ור"ג כוותיה. והשתא ניחא דלא ליקשי מר"ג (כדלקמ') לר"ג דריש כל הצלמים [ע"ז מ' ע"ב] [ד]לא חייש למיעוט, אלא טעמא משום דהתם איכא חזקה בהדיה.
<h2>דף קכ.</h2>
ואין מעידין עד לאחר ג' ימים. ודוקא היכא דאינן מכירין אלא ע"י סמנים והוא מלא פצעים ואין כל גופו לפנינו, אבל אם הוא שלם, או הפדחת והחוטם, וא(י)נו מכירין בו ע"י טביעות עין יפה, מעידין אפי' לאחר כמה ימים.
ורמינהו מצאו קשור. קס"ד מצאו אחר שאינו שליח. ומסיק לעולם סימנין דרבנן ובמת' דמצאו שליח דמהימן במגו דלא אבד.
<h2>דף קכ:</h2>
טמויי הוא דלא מיטמא הא מחיא לא חיי. וא"ת מנא ליה למידק הכי והא גוסס קתני דלא שייך למידק הכי, דהא ודאי אין מעידין על הגוסס. וי"ל דלא דמי לגוסס, כי נמי חיי איצטריך לאשמועי' דלא מטמא גם כהן מוזהר מליגע בו, כדנפקא לן מקרא בג' מינין [נזיר מ"ג ע"א], להחלו, משנעשה חלל, אבל מגוייד אי מחיא חיי לא איצטריך לאשמועינן דלא מטמא.
